פרובוקטורית בדימוס: אחרי הקיפאון – תערוכה חדשה לאריאלה פלוטקין

קצת קשה לא ליפול לקלישאות העבר בשיחה עם אריאלה פלוטקין, שעד לפני כמה שנים הייתה מזוהה עם אמנות חצופה ופרובוקטיבית, אבל מבחינתה, אחרי תקופה שבה דוממה מנועים, היא מוכנה ומזומנה לצאת לדרך חדשה. פלוטקין (41) נפלטה בתחילת שנות ה־2000 מלימודי האמנות במדרשה אל עולם האמנות, וזה קיבל אותה בזרועות פתוחות ובחיבוק משכר. באותן שנים היא יצרה עבודות שכמוהן לא נראו בנוף המקומי – עבודות וידיאו מתריסות שחגגו את הגוף הנשי המלא, ה"לא תקין", הפגום לכאורה. לפני שלוש שנים היא סיימה את לימודי התואר השני בבצלאל ומצאה את עצמה בקיפאון אמנותי.

על ההפוגה מהאינטנסיביות שאפיינה את תחילת הקריירה שלה היא מדברת בהשלמה, מברכת על ההצלחה אבל גם מעידה ששילמה מחיר כבד על העבודות הפרובוקטיביות שלה. "ההפוגה הייתה התמודדות עם השינוי וההתבגרות. הרגשתי שמיציתי את מה שעשיתי עד עכשיו. לא היה לי את הצורך לדבר על הגוף בצורה המסוימת הזאת. עשיתי את זה וזה שירת אותי. מרגע מסוים רציתי משהו אחר, לא ידעתי איך לעשות את זה ויש בלבול מסוים במקום הזה".

בכל התקופה הזאת המשכת ליצור או שחשבת לוותר לחלוטין על האמנות?

"ניסיתי ליצור אבל זה לא תמיד צלח. המחשבה לזרוק את האמנות לחלוטין לא עלתה, אבל היה לי חשש שזה יקרה כי פתאום הייתי תקועה. תקופות של צינון או יובש קורות לכל אחד, אבל פחדתי שהדבר יימשך הרבה זמן. זאת אימה כי זאת הייתה הזהות שלי במשך הרבה שנים".

יכול להיות שהרצון להתנער מהדימוי ומהעבודות הפרובוקטיביות נובע מבושה? אולי האמנות הפמיניסטית נידונה לכישלון, כי אצל הרבה אמניות הפמיניזם מתחיל ונגמר בעירום.

"חס וחלילה! אני לא מתביישת בשום צורה שהיא. אפשר לפתוח את הנושא: בישראל פמיניזם זאת מילה גסה. יש תפיסה שגויה שפמיניזם זה בוצ'ות ששורפות חזיות. הפמיניזם נתפס כלוחמני, רדיקלי, שונא, ובגלל זה אמניות נזהרות ממנו כמו מאש. אני לא יכולה לדבר בשם כולן אבל נראה לי שזה ככה. אותי הכניסו לתבנית הזאת של הפמיניזם. זה עשה לי טוב אבל גם רע".

"שחור הוא הלילה" (רישום מודפס על פרספקס)

אבל העבודות שלך עסקו בשיח הפמיניסטי בצורה יותר קלילה. זה לא היה מאיים.

"נכון. זה היה חדש יחסית כשאני עשיתי את זה, זה לא היה אוונגרד קיצוני אבל זה היה רלוונטי. היום זה פחות רלוונטי לי. אני באמת מרגישה שפניתי לדבר הזה בצורה קצת אחרת, לא צדקנית ולא מתחסדת. אבל אני את שלי כבר אמרתי, אני רוצה להגיד דברים באופן אחר".

אריאלה פלוטקין בגרסת 2017 עדיין מעמידה את עצמה במרכז העבודות שלה בנימה חמוצה־מתוקה. בשנים האחרונות היא הקדישה את מרב זמנה להוראת אמנות לילדים ולהפקת אירועי תרבות, בייחוד בפריפריה, מה שהניע מחדש לדבריה את גלגלי היצירה. בחמישי (11.5) היא תפתח תערוכת יחיד בגלריה קו 16 שבה תציג שתי עבודות וידיאו חדשות, סדרת רישומים על פרספקס ומיצב תלוי מקום. התערוכה מסכמת את תהליך ההתבגרות האמנותית שלה באמצעות טרמינולוגיה ודימויים מתוך עולם הילדים.

גולת הכותרת של התערוכה, "העלמה והמאסטר מכשף", היא סיפור מעשייה שצולם במרכז הקהילתי בנווה אליעזר ובמרכזו אישה־ילדה שמחפשת את האושר אך נאלצת להתמודד עם המציאות המרה. בעבודה "מוקי" פלוטקין מפעילה בובת ליצן עצוב תוך כדי שירת הבלדה סוחטת הדמעות של ניקה קוסטה "On My Own" בקולה השבור.

דימוי מתוך העבודה "מוקי"

את מרגישה שמצאת את עצמך בתערוכה הזאת?

"אני מרגישה שהתערוכה היא הפתיח. יש כרגע דברים שאני עובדת עליהם שאני מאמינה יוצגו בעתיד וימצאו את מקומם. מה זה מצאתי את עצמי? נשמע כאילו חיפשתי את המטמון. בואי נגיד שתקופת הבלבול הגיעה לסיומה ומסתמן אופק. מה שיפה בגלריה קו 16 זה שאפשר לעשות שם ניסויים, לבדוק דברים חדשים".

יש פחד שלא יאהבו את העבודות החדשות כמו העבודות הקודמות?

"לא, דווקא אין. כי גם את ההן לא ידעתי אם יאהבו. אני מאמינה במה שאני עושה, אני חושבת שזה מעניין, מתקשר. יש פה התכוונות ואופק".

אולי היית יכולה לקחת את התערוכה למקום יותר – סליחה, מילה מעצבנת – פרובוקטיבי, בסגנון אגדות הילדים הפמיניסטיות שרצות עכשיו חזק.

"לא עניין אותי המקום הזה. מה שמניע אותי הוא החיפוש שלי. אין תשובה בתערוכה וזאת המציאות".

אריאלה פלוטקין – "העלמה והמאסטר מכשף", גלריה קו 16, שד' ששת הימים 6 תל אביב, פתיחה בחמישי (11.5) 20:00

"הדהרה" (רישום מודפס על פרספקס)