תערוכת היובל של מוזיאון ישראל: ניסיון כושל נוסף לשחזר את "הלנה"

באופן מפתיע, התערוכה הפותחת את חגיגות היובל של מוזיאון ישראל נטולת כל רוח וצלצולים, מינורית וצנועה למדי. התערוכה מורכבת משש תערוכות יחיד קטנות של שישה אמנים בולטים ומוערכים בסצנה המקומית. זו גם נקודת התורפה שלה, מכיוון שמי שאינו מעורה בפועלם של האמנים המשתתפים, עלול לאבד סבלנות מהר מאוד. זה ניכר היטב בתנועת המבקרים הדלילה בתערוכה ביום שישי העמוס למדי. המעטים שנכנסו לחלל התצוגה הזדרזו לעזוב אותו בחוסר עניין.

כל אחד מהאמנים המציגים מזוהה עם שפתו האסתטית שמקבלת משנה תוקף בתערוכה הזו: עידו מיכאלי ממשיך בקו מלאכת האריגה שמאפיינת את עבודתו בשנים האחרונות, דנה לוי עם שני מיצבי וידיאו עדינים ואטיים, טמיר ליכטנברג שוב בונה סביבות מבוימות כשל אספן ג'אנק אובססיבי, גלעד רטמן ועיסוקו בהתנגשות בין טבע ותרבות, אורי גרשוני בפרויקט שהחל לפני חמש שנים בכפר הולדתו של ויליאם הנרי פוקס טלבוט, אבי הצילום, ורועי קופר בסדרת צילומי הנוף הנטושים הרומנטיים שלו.

בשנת 2008 נבחר מוזיאון ישראל נבחר להציג את תערוכת העשור הראשון של שנות האלפיים במסגרת פרויקט 60 שנות אמנות ישראלית. האוצר אמיתי מנדלסון זיהה באמנות הישראלית של תחילת המילניום השלישי הימלטות אל קדמוניות פרימיטיבית ועיסוק אובססיבי בדימויים קטסטרופליים. ששת הפרויקטים הנוכחיים מלמדים שהמגמה הזו עדיין נוכחת במלוא העוצמה. כל האמנים מציגים אזורים מוכי אסון או בעלי פוטנציאל אסוני. מלבד ליכטנברג וקופר, כל האמנים בחרו לנדוד למחוזות רחוקים כדי להגדיר את המקומי (רטמן לרומניה, גרשוני לאנגליה, מיכאלי לאפגניסטן, לוי לארצות הברית).

עבודה של גלעד רטמן. מתוך תערוכת הפתיחה של חגיגות היובל למוזיאון ישראל

מגמה חדשה ומעניינת שהתערוכה מצביעה עליה היא נטישת האובייקטים האמנותיים לטובת עבודה מחקרית ממושכת. המגמה הזו בולטת לטובה בתערוכות של עידו מיכאלי וגלעד רטמן; במרכז הפרויקט של מיכאלי עומד סיפורו של שטיח באריגת יד שעליו מתנוסס הלוגו של בנק הפועלים. במבט ראשון השטיח מעורר אנטגוניזם וחשש שמדובר בעבודת אמנות מגויסת, אבל במבט שני מתגלים דימויי שוליים משעשעים שמתכתבים עם איקונוגרפיה נוצרית ועם היסטוריה ארצישראלית, ולמעשה הם חותרים תחת הפטרונות באמנות; רטמן מציג עבודה שאמנם עלולה להבריח את הקהל המבוגר יותר, אבל היא עוצמתית ומטלטלת. הוא איגד חמש להקות הבי מטאל רומניות בשדה פתוח מחוץ לבוקרשט. במעין טקס פגאני קוברים המוזיקאים את המגברים שלהם ומפיקים יחד קקופוניה מהפנטת שניתן לשמוע רק בחדר אטום שנבנה במרכז החלל. רטמן הופך את הסאונד הבוקע מבטן האדמה לחומר פיסולי לכל דבר ויוצר חוויה חושית מופלאה.

התערוכה כבר הספיקה לעורר מהומה בעניין הייצוג הלא פרופורציונלי של נשים (מתוך שישה אמנים רק אישה אחת) וטיעונים על אי שוויון מגדרי בתערוכות במוזיאון ישראל באופן כללי. אין ספק שאמניות משובחות לא מעטות (בהן נבט יצחק, אלהם רוקני ורותי סלע) היו יכולות לתרום רבות למגמה המחקרית באמנות ולהביא את התערוכה למחוזות מרתקים ומשמעותיים הרבה יותר.

השורה התחתונה: ניסיון כושל נוסף לשחזר את "הלנה", התערוכה המיתולוגית מ־2002 שהוצגה בביתן הלנה רובינשטיין