"בוג'ק הורסמן": סאטירה כיפית לצד התמודדות מעניינת עם דיכאון

"חסר לך שלא תגדל להיות משהו גדול", אומרת אמו הקרה והאנטיפטית לבוג'ק הורסמן בסצנה הראשונה של העונה השנייה של הסדרה הנקראת על שמו. כמו לכל דבר ב"בוג'ק הורסמן", גם לשורה הזאת רובד רפלקסיבי על הסדרה. הרי כל העניין הזה היה לכאורה הימור אחד גדול: סדרה מצוירת של יוצר צעיר, רפאל בוב־וקסברג, על סוס־אדם מדבר (בקולו של וויל ארנט) שכיכב בסיטקום בניינטיז ומאז הקריירה שלו נמצאת באשפתות. אבל העונה הראשונה הייתה לאחד הדברים הכי מופלאים והכי ייחודיים שקרו לטלוויזיה בשנים האחרונות, ופרק הסיום שלה היה מספק כל כך שגם אם נטפליקס היו בוחרים לעצור שם לא הייתי חושב להתלונן. כך שיש להניח שכותבי העונה השנייה ניגשו למלאכה ברעד. חסר להם שלא תצא להם עונה גדולה.

כמו עונת הבכורה, גם העונה השנייה של "בוג'ק הורסמן" מתפקדת בשני ממדים עיקריים. ברובד הגלוי היא סאטירה כיפית ומופרעת על הוליווד, המתרחשת בעולם אבסורדי שבו בני אדם וחיות מדברות והולכות על שתיים חיים זה לצד זה, וחלק מהבדיחות מבוססות על כך שהחיות משמרות כמה מהמניירות שלהן. לסוכנת של בוג'ק, למשל – החתולה פרינסס קרוליין (איימי סדאריס) – יש מתקן גירוד במשרד. בעונה השנייה הבדיחות האלו קיבלו פחות מקום, וקצת חבל. הן לא היו מתוחכמות, אבל תמיד הצחיקו.

ברובד הסמוי יותר מתנהלת חקירה אינטנסיבית של נפשו המורכבת של בוג'ק. השוני העיקרי בין שתי העונות הוא שהעונה השנייה יוצאת קצת מראשו המיוסר של הסוס וחוקרת את העולם שבחוץ וכן את דמויות המשנה. זה לא דבר רע – הפרק החמישי מציג בצורה די מטלטלת את היחסים בין בני האדם לחיות, והוא משמש טיעון חזק יותר בעד צמחונות מכל כוכב יוטיוב קירח, אבל הוא מרחיק את הסדרה ממוקד הכוח שלה – הדמות המורכבת והפצועה של בוג'ק.

בוג'ק מתחיל את העונה במקום טוב יחסית: הוא עובד לראשונה זה שנים על סרט שאמור להיות תפקיד חייו ונכנס די מהר למערכת יחסים (עם ינשופה שמדברת בקולה של ליסה קודרו, כמובן). אבל הסאטירה של "בוג'ק הורסמן" על ניסיונותיו של בוג'ק לשיפור עצמי, עם כל קלישאות הקואוצ'ינג בחוף המערבי, אינה מדויקת כמו העיסוק האמיץ שלה בדיכאון ובהשפעתו על האדם (או הסוס) ועל הסובבים אותו.

"בוג'ק הורסמן" היא סדרה קצת משונה עבור נטפליקס, משום שהיא מותאמת פחות מאחיותיה לצפייה מרתונית. היא כיפית מספיק בשביל לגמוע אותה בערב או שניים, אבל הפרקים עומדים בדרך כלל בפני עצמם והיו עובדים מצוין גם אם היו משודרים בהפרשים של שבוע. הם עמוסים – גם בבדיחות, גם במידע – ושווה לנסות להתגבר על הפיתוי ולראות אותם בהפסקות. העונה השנייה לא בהכרח גדולה כמו הראשונה, אבל כדי שלסדרה יהיה אורך חיים היא צריכה לדעת גם להיות קטנה יותר פה ושם. עכשיו רק נותר לקוות שיש לה לפחות עוד כמה שנים טובות.

השורה התחתונה עדיין הסדרה הכי מרגשת על סוס־אדם