"בובה רוסית": נטפליקס תלויה בז'אנר שהמציאה, אבל בסוף זה יפסיק לעבוד

ברוכים הבאים לסתם הגדול של נטפליקס. יש את תור הזהב, ויש את הסתם הגדול. בתוך הסתם הגדול מתפרש פיד עצום של תכנים חסרי משקל אמנותי, שכל תכליתם היא למלא את החלל בעוד ועוד דאטה כך שלעולם לא נחוש את טעם הריקנות, את הכלום הגדול. את האין. תמיד יש מה לראות בנטפליקס. גם כשנדמה שאין – יש. מספיק ליצור משתמש נוסף בחשבון כדי לקבל פיד חדש לחלוטין ובו רצף תכנים משתנה. לנטפליקס אין תחתית. בשביל להגיע לעומס כזה צריך ליצור סדרות כמו "בובה רוסית", שהיא מעין שילוב מיותר של סדרת סייבר וקומדיה אורבנית היפר מודעת לעצמה, ופירוק עבש של רעיון החזרה המתמדת של ניטשה.

הבליל הזה, המרפרר בעיקר לסרט "לקום אתמול בבוקר" של הארולד ראמיס מ־1993, נפתח בחגיגות יום ההולדת ה־36 של נדיה וולווקוב (נטשה ליון, שגם יצרה את הסדרה לצד איימי פולר ולסלי הידלנד), גיבורת הסדרה הקולחת לכאורה, שיוצאת לחפש את החתול האבוד שלה, נדרסת ומתה. מכאן ואילך וולווקוב תמות עוד הרבה מאוד פעמים, שוב ושוב, בנסיבות שונות: נפילה במדרגות, דליפת גז, התרסקות מעלית ועוד כהנה וכהנה. זה יקרה פרק אחר פרק ולפעמים מספר פעמים בפרק, ובכל פעם היא תשוב לחיים, ליום הולדתה, בדיוק כפי שביל מארי חזר לחוות את יום המרמיטה בסרט של ראמיס. בתוך לולאת הזמן המציאות תתעקם ותתיישר, ונדיה, כמובן, תלמד שיעורים לחיים.

באה לפה הרבה? נטשה ליון ב"בובה רוסית"

עוד כתבות מעניינות:
איך הפכו הסדרות הבריטיות לדבר הכי מחרמן על המסך?
אל תפספסו: 4 סדרות ממש מעולות שחזרו לעונה חדשה
"משחקי הכס" עונה 8: כל מה שצריך לדעת

השיעורים האלה ישענו על תפיסת השיבה הנצחית, לפיה כל מה שקיים בעבר, בהווה ובעתיד כבר התרחש וישוב להתרחש באותה המתכונת – אלא אם, כך לפי "בובה רוסית", הסובייקטים ישלימו עם עברם, החטאים והכשלים. הסדרה מנסה לשלב רעיונות פילוסופיים ודתיים, אבל גם להעניק להם מימד יותר ארצי ומודרני בכך שהיא שוללת שהמוצא היחיד הוא הכאה על חטא. כדי לצאת מהלופ, גדלות הנפש צריכה לקרות בכל מיני מובנים ובכל מיני זמנים – אפשר לטעות, אבל אפשר גם לפצות על הטעות ולהיגאל.

נדיה היא למעשה ניקי מ"כתום זה השחור החדש" – אלא שב"בובה רוסית" היא איננה אסירה אלא מעצבת משחקים. כלומר גיקית שקראה את כל הכתבים של פראן ליבוביץ' ויש לה מעט מאוד סבלנות לסובייקטים שאינם היא. לאט לאט, כצפוי, זה משתנה. כמו מטריושקה, הצופים "זוכים" להגיע אל הליבה של ניקי ולחזות בה מתרככת לאיטה; עדיין שנונה ועוקצנית אך אוהבת אדם.

המהלך הידוע מראש הזה גורם לכל אחד משמונת הפרקים להיות בעלי נוכחות כבירה בז'אנר הסתם הגדול של נטפליקס. כמו בהרבה יותר מדי סדרות אחרות, ספקית התוכן לא מציעה שום דבר חדש למעט בליל של רפרנסים ורעיונות, ומאביסה את הצופים בתוכן חסר משקל או משועתק. הביצוע סביר (ליון היתה הרבה יותר טובה כניקי, בזכות כתיבה מעודנת יותר), התסריט סביר, הסיום משעמם והשאלה הגדולה – איך אדם הנידון לבלות את הנצח מתמודד בתוך לולאת הזמן – נענית כפי שנענתה כבר ב־1993 ואין חדש תחת השמש.

נטפליקס תקועה בתוך לולאת זמן שיצרה בעצמה, וכנראה שזה משתלם לה. אסטרטגיית הפיטום בסדרות בינוניות ומטה מוכיח את עצמו עד כה ככלכלי ומשתלם. כל מה שנטפליקס צריכה, למעט טאלנטים, רעיונות ארכאיים ודמויות עוקצניות, זה מעט מתח אפל שיכריע את המוטיבציה של הצופים להיחלץ מהבינג' האוטומטי. אלא שזה רק עניין של זמן עד שהמראות הדומים מדי יתחילו לעורר שאלות וזעם – והסתם הגדול ייאלץ לפנות הרבה יותר מקום לטלוויזיה טובה.

התשובה כבר התקבלה ב־1993. "בובה רוסית"

מחפשים סדרה חדשה? בואו לדבר על זה בקבוצת הטלוויזיה של Time Out, "מה רואים היום?"

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון | להורדה לאנדרואיד