"המתמחים" מוכיחה שטלוויזיה נוצצת לא חייבת להיות רדודה

הדוקו-דרמה של "קשת" עושה מה שבזכיינית לרוב מתעלמים ממנו - טלוויזיה שגם נראית טוב וגם מעשירה ואיכותית. בלי רותם סלע ואסי עזר וגם בלי פדגוגיה. פשוט טלוויזיה טובה

המתמחים (צילום: קשת)
המתמחים (צילום: קשת)
7 באוגוסט 2017

כשחושבים על "קשת", זכיינית הטלוויזיה החזקה, העשירה והנצפית בישראל, חושבים על טלוויזיה נוצצת. הטלוויזיה שנראית הכי טוב, נשמעת הכי טוב, הכי מותחת, טלוויזיה של מיליון דולר. היא כמעט בפירוש לא מתיימרת להיות הכי גבוהה, הכי איכותית או הכי מעשירה, כמעט מנסה לעשות את ההיפך, לפנות ל"מסעודה משדרות" (כפי שהתווה המנכ"ל הראשון שלה עוד לפני הקמתה, באחת האמירות הגזעניות שידעה הטלוויזיה הישראלית). המטרה של "קשת" היא לעשות את הטלוויזיה הכי מרשימה וצבעונית שאפשר, כדי למשוך כמה שיותר צופים. את הטענות מנגד, לפיהן אפשר לעשות טלוויזיה טובה ונצפית גם בלי לרדת נמוך, דוחים בקשת – לא במילים, חלילה, אבל בבניית תוכניות וליינאפ. בדרך כלל.

"המתמחים", שאותה משבצת "קשת" בגאווה בפריים טיים, היא עוד הוכחה שבכל זאת אפשר גם אחרת. הסדרה שמלווה את הרופאים הצעירים של בית החולים שיבא בתל השומר, ושהחלה בשבועות האחרונים את עונתה השנייה, מצליחה לרתום את המשאבים והיכולות המוכחות של קשת – צילום, עריכה ובימוי ברמה הכי גבוהה שיש בארץ, סיפור מעניין ומרגש שמסופר כמו שצריך, ותאמינו או לא – בלי הפרצופים המאוסים של רותם סלע ואסי עזר, בלי רקדניות או זמרים בשעשועון שאי אפשר לעקוב אחרי ההתפתחויות בו, בלי דוגמניות כושלות שמחקות ילידים ביערות האמזונס. עם תוכן מעניין ומעשיר, פדגוגי אפילו.

אפשר גם אחרת (צילום: קשת)
אפשר גם אחרת (צילום: קשת)

דרך "המתמחים" מצליחה "קשת" ללמד את הצופים שלה על מחלות, לעורר מודעות לבעיות בריאותיות שאפשר להיזהר מהן ולחסוך בהן, להציג לצופים את הקשיים ואת האתגרים בפני הרפואה הציבורית ובפני מי שבוחר להקריב את חייו עבורה, לעבור שנים ארוכות במיוחד של ייסורים, רצופות רופאים מומחים מתנשאים וחסרי סבלנות, מטופלים חצופים ומיטות מתקפלות בחדרי מנוחה במשמרות של 50 שעות. את כל זה "קשת" מצליחה ללמד את הצופה בלי שירגיש שהוא צופה בטלוויזיה חינוכית, כי האריזה הטלוויזיונית היא "קשת" לכל דבר ועניין; סצינת ההשכמה של ד"ר רות יוסוביץ' בביתה ברמת אביב וה"נטישה" של הילדה הקטנה מאחור היא אחלה של קולנוע, וחיפוש הדירות הנואש של ד"ר שני גורן אחרי הפרידה מהפלסטיקאי (או שמא חיפוש אחר בולבול כהסחת דעת, כלשונה וכלשון ד"ר חן שפטר) תוך כדי המשמרת נוגע ללב.

חשוב להבהיר – "קשת" לא המציאה כאן שום דבר. מתוך הבנה שאין מקום דרמטי מהזירה שמפרידה בין החיים למתים, בין מצילי החיים למבשרי השחורות, רבות מספינות הדגל של הטלוויזיה המודרנית ("ER", "האנטומיה של גריי", "שיקגו הופ", "האוס") התמקדו בנעשה במסדרונות לובשי הסקרבס, וגם בישראל היו כבר שהתמקדו בבתי החולים, גם בדוקו-דרמה. "בייבי בום" הפופולרית, למשל, הייתה כזו, אבל היא הלכה על פריזמה אחרת – התמקדה קודם כל בזווית של המטופלות, וליוותה אותן לאורך תהליך הלידה. זה אולי ייצר תמונות טלוויזיוניות מרגשות יותר, אבל הקשה על החיבור הנמשך לדמויות שנשארות בסביבה מפרק לפרק – הרופאים. "איכילוב" של yes, ששודרה גם בערוץ 2 (ב"רשת"), הייתה כבר דומה הרבה יותר ל"מתמחים", יש שיאמרו דומה מדי. היא הייתה ריאליסטית, אפורה וקודרת בהרבה – ממש כמו שאיכילוב נראה באמת.

הצופה לא מרגיש שמדובר בטלוויזיה החינוכית (צילום: קשת)
הצופה לא מרגיש שמדובר בטלוויזיה החינוכית (צילום: קשת)

כמו כל דוקו-דרמה שעושה את דרכה לטלוויזיה המסחרית, ובעצם כמו כל דוקו, מובן שאי אפשר להסתכל על הנעשה ב"מתמחים" כמציאות עצמה. מובן שההתערבות של קשת במציאות משפיעה עליה – די להסתכל בששת הפרצופים הפוטוגניים של הדמויות הראשיות, כדי להבין שלא קיבלנו כאן תמונה ממוצעת של בית חולים ציבורי ישראלי. זה אולי ההבדל הגדול בין "איכילוב" (המצוינת לכשעצמה) ל"מתמחים" – המתמחים היא בית החולים הדוקומנטרי, כמו ש"קשת" רואה אותו. נוצץ, מתוקתק ויפה יותר. ועדיין, זה בית חולים.

וראו איזה פלא – כשנותנים לצופים טלוויזיה נוצצת, יפה ומתוקתקת, הם ישארו בסביבה, אפילו אם התוכן יהיה ברמה. "המתמחים" אולי לא מגיעה לרייטינג של מאסטר שף, ואמנם פתחה את העונה עם ירידה מסוימת בנתונים מהשנה שעברה, אבל היא בכל זאת מצליחה להדביק למסך כ-20% מהצופים. מי יודע, אולי "קשת" הצליחה להוכיח לעצמה – ולכולנו – שטלוויזיה מסחרית שנראית טוב ומרגישה מיליון דולר, גם יכולה להיות כזו באמת.