נטפליקס צריכה להרוג את "טוני חוזר לחיים" של ריקי ג'רווייס

ריקי ג'רווייס הוא טוני, אלמן טרי בעיירה קטנה ומשעממת בלונדון. פעם – כך אנחנו מגלים דרך וידיאו שאשתו המנוחה השאירה לו, בו הוא צופה בחלקים – הוא היה בן אדם טוב, נעים ומקסים, אבל האובדן גרם לו להבין שלשום דבר אין משמעות ולכן עדיף לו להיות עוקצני ומרושע לכל מי שהוא פוגש. זהו הרעיון הבסיסי של "After Life" ("טוני חוזר לחיים"), שעלתה לאחרונה בנטפליקס. הפוטנציאל היה רב: מי אם לא ג'רווייס אמור להכיר את הטיפוסים הבלתי נסבלים שמאכלסים עיירה קטנה באנגליה, ומי אם לא הוא כשיר לשחוט אותם דרך דמותו של אדם שאין לו מה לאבד? אבל אלוהים אדירים (אותו אלוהים שטוני מתאמץ להזכיר לנו שהוא לא קיים), הסדרה הזאת כל כך, כל כך משעממת.

היא משעממת כי אין בה עלילה. זה דבר אחד שהיא בנויה ממקטעים, כמעט מערכונים, שאינם בהכרח קשורים אחד לשני – תחנות קבועות בשגרת היום שלו כמו טיול עם הכלבה, העבודה במערכת עיתון מקומי, סשן אצל הפסיכולוג. אבל למרות שהם לכאורה בנויים על עימותים של טוני עם העולם, מבחינה תסריטאית אין בהם שום קונפליקט. בפרק השני, למשל, טוני מחליט שכל כך לא אכפת לו מהחיים שלו שהוא הולך להתנסות בהרואין. אז הוא הולך לג'אנקי שהוא מכיר וקונה ממנו מנה. אחר כך הוא משתמש בהרואין, מתמסטל מאוד וחולם על אשתו המתה. זהו. כמעט כל סצינה ופרק מסתיימים בהפתעה: כלומר, לא באירוע מפתיע, אלא מפתיע שהסצינה נגמרה לפני שהתפתחה לאיזשהו מקום. כל הכתיבה כאן קטועה מאוד, והיא לא הרבה יותר ממנגנון שמשמש את טוני להטחת עלבונות בדמויות משנה מאופיינות בקושי.

ריקי ג'רווייס ב"טוני חוזר לחיים"

עוד כתבות מעניינות:
למה יש כל כך הרבה נשים מתות בטלוויזיה?
"אמהות עובדות" מאווררת טאבו עצום, והיא גם מצחיקה לאללה
למה סדרות על מתחזים מזעזעות אותנו?

על הנייר, "טוני חוזר לחיים" הייתה אמורה להיות התוכנית שבה ריקי ג'רווייס חוזר לעשות טלוויזיה טובה. בשיאו, בתחילת העשור הקודם, הוא יצר שתי סדרות קצרות אבל מבריקות. אחת מהן ("המשרד") שינתה את פני הקומדיה הטלוויזיונית, לא פחות, והשנייה ("ניצבים") הייתה סתם מעולה: חדה וקורעת. לג'רווייס הייתה – ורוב הזמן עדיין יש – עין נפלאה לפתטיות, והוא היה במיטבו כשהוא נעץ בה שיניים בלי למצמץ והשאיר את מידת הרחמים לצופה. אבל בכל פעם שהוא מנסה לקחת פנייה למחוזות סנטימנטליים יותר (כמו ב"דרק" האיומה, או בסרט הגרוע “The Invention of Lying”) הוא מפספס ובענק.

מתחת לחזות הבוטה של "After Life", שהייתה אמורה להיות קאמבק למחוזות מיזנתרופיים יותר, מסתתרת מעשיית מוסר שטוחה למדי, שמבצבצת החוצה בכל רגע בו טוני לא משטח עוד טמבל מסכן שנקלע לדרכו בעקיצות ועלבונות (חלקם, צריך להודות, מצחיקים למדי – ג'רווייס עדיין יודע לכתוב פאנצ'ים). טוני טועה, הוא שכח איך לאהוב אנשים אחרים ולנבוח על העולם בדרך לשם. זה אמור להיות ג'ק ניקולסון ב"אודות שמידט", אבל יוצא יותר ג'ק ניקולסון ב"הכי טוב שיש".

היופי של הקומדיה המיזנתרופית הוא בכך שהגיבור שלה אמור להגשים פנטזיה לצופה שלו. ב"תרגיע", למשל, לארי דיוויד אומר לאנשים בלתי נסבלים מהסוג שכולנו מזהים מהיומיום שלנו בדיוק את מה שמגיע להם לשמוע. הוא מניאק, אבל הוא גם לוחם צדק קטנוני, "מתנקש חברתי", כפי שמכנה אותו חברו ג'ף באחת העונות. אבל ב"טוני חוזר לחיים", לרוב האנשים, הקורבנות של טוני, לא מגיע העונש הזה. מגיע להם מישהו טוב בהרבה. ולצופים מגיעה סדרה טובה בהרבה: נכון, דבר רע מאוד קרה לטוני, אבל בגלל שהוא כל כך לא מעורר סימפתיה – והמניאקיות שלו כמעט ואינה מופנית כלפי מטרות ראויות – המצב הנוכחי שלו לא עושה חשק לצפות בו, בטח שלא להישאר עד סוף העונה ולראות אותו צומח (קצת) כאדם. לפחות עד הפעם הבאה שג'רווייס יצטרך שהוא יהיה שמוק כלפי מישהו.

מחפשים סדרה חדשה? בואו לדבר על זה בקבוצת הטלוויזיה של Time Out, "מה רואים היום?"

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון | להורדה לאנדרואיד