חכו שנייה: למה הטלוויזיה מאביסה אותנו בעונות המשך גרועות?

חשבתם פעם למה בעצם יש פרוזן יוגורט בעולם? מי המציא את הדבר הזה, שהוא כמו גלידה רק פחות טעים? התשובה היא: אמריקאים. פרוזן יוגורט הומצא כדי לאפשר למיליונים הסובלים ממשקל יתר להמשיך לאכול כמויות עצומות של גלידה, או משהו שהוא כמעט גלידה, תוך גרימת מינימום נזק לגופם, כדי שאפשר יהיה לאכול קילו ועוד קילו של דבר כלשהו. אבל זה לא ייחודי רק שם, להתפשר על האיכות כדי לצרוך יותר כמות.

בטלוויזיה עושה רושם שעברנו מ"תור הזהב" של סדרות המופת לתקופה חדשה של עייפות החומר. במהלך 2018 יעלו בארצות הברית לבדה כ־520 (!) סדרות מתוסרטות, לא כולל ריאליטי. זה מספר מטורף שגדל משנה לשנה – בין 2002 ל־2017 מספר הסדרות צמח ב־168 אחוז, כך לפי מחקר של רשת FX שפורסם במגזין "וראייטי". אנחנו צופים את עצמנו לדעת, מבנג'בג'ים ללא הכרה, מחפשים כל הזמן את הדבר הבא להתמכר אליו. גופי השידור מנסים, ומצליחים, לעמוד בקצב. אבל ייתכן שהגענו כבר לנקודה שבא ההיצע גדול מהביקוש, והמקום שבו מרגישים את השובע יותר מבכל מקום אחר הוא המעבר מעונה ראשונה מבריקה לעונה שנייה מיותרת.

מתוך "סיפורה של שפחה" (צילום: באדיבות HOT)

עוד כתבות מעניינות:
נטפליקס: הסדרות והסרטים השווים שעולים ביולי
ערוץ סטרימינג חדש מציע סדרות שהופקו במיוחד לסמארטפון
"Love" פיצחה את הדרך שבה סדרות מהז'אנר הזה צריכות להסתיים

"סיפורה של שפחה" פירקה אותנו כמו בוקס מפתיע לסרעפת באפריל של השנה שעברה – יצירת מופת שהגיעה משום מקום, שודרה בפלטפורמת הסטרימינג הולו והפכה ללהיט ענקי. העונה הראשונה התבססה על רומן מבריק של מרגרט אטווד, עם מבט דיסטופי למציאות מסויטת, גיבורה כובשת ורגעי מתח של חיים ומוות. רצינו עוד, וקיבלנו. בדיוק שנה חלפה, כתבו, צילמו, אספו את כל הפרסים, והנה העונה השנייה פה, כבר בלי הבסיס של מרגרט אטווד, אבל כן עם כמויות של פרנויה אנטי טראמפ. האמת, זה קצת מתיש. העלילה מתקשה לחדש והתסריט לועס את עצמו לדעת – ג'ון/שלפרד בורחת ונחטפת, נשברת ומתחזקת וחוזר חלילה. אקשן ומלחמה היו יכולים להפוך את העסק לכיף, אבל כנראה מפאת תקציב זה לא קורה. ובהיעדר יד מכוונת של הסופרת הוותיקה, רוב האנרגיה היצירתית מכוונת לרמיזות פוליטיות מפוחדות בסגנון "תראו מה יקרה אם עוד פעם תצביעו לרפובליקנים!". די כבר.

שקרים לא כל כך קטנים

גם "13 סיבות" של נטפליקס ירדה מ־80 אחוז במדרג הצופים באתר רוטן טומייטוז בעונת הבכורה ל־27 אחוז בעונה השנייה, וקשה למצוא סיבה אחת לצפות בה בכלל. אבל כשיש לך להיט כזה אתה חייב לייצר עוד אחד, לא? גם רשת HBO, הסמן האיכותי בתעשייה, נפלה למלכודת ההמשך המיותר: "שקרים קטנים גדולים" עלתה כמיני סדרה וסגרה יפה את כל קווי העלילה. במאי הסדרה ז'אן מארק ואלה אף הכריז ש"אין סיבה לעשות עונה שנייה […], להמשיך זה לקחת דבר יפהפה ולהרוס אותו". גם המפיקה והכוכבת ריס ווית'רספון אמרה דברים דומים. כמו במקרה של "שפחה", הבסיס של "שקרים" היה רומן רב מכר, והסדרה נגמרה כמו שהספר הסתיים. אבל אז הגיעו השבחים מהמבקרים, המועמדויות לפרסים, הרייטינג. מישהו במשרדי הרשת נהיה גרידי. אז תתכוננו, ב־2019 "שקרים קטנים גדולים" תהפוך ממיני סדרה למקסי סדרה, עם עונה שנייה ומריל סטריפ בתפקיד מרכזי.

"13 סיבות"

לזה נוסיף כמה סדרות שבעיקר מבקרי טלוויזיה אוהבים, כמו "משלחת חיפוש" שבעונת הבכורה שילבה באופן מרענן עלילת מסתורין עם קאסט היפסטרי צעיר ומשעשע, אבל בעונה שנייה התייבשה כמו טוסט אבוקדו שעמד בחוץ יותר מדי זמן; "סגני המנהל" שמיצתה את עצמה בעונה אנרכיסטית אחת; "קצה האגם" שאסור היה לה להמשיך אחרי עונה אחת מושלמת; ו"ווסטוורלד", שרק המחשבה על עוד עשרה פרקים ארוכים בלי חיוך אחד מעייפת. ויסלחו לי המעריצים של דונלד גלובר, אבל גם הוא היה צריך ללכת לעשות קליפים וסרטים במקום עוד עונה של "אטלנטה".

למה זה קורה? אולי התשובה נעוצה באופי החמקמק של הסדרתיות עצמה. סדרות הדרמה ואופרות הסבון הן צאצאיות של הרומן הסדרתי ופרקים שבועיים בעיתונות, כמו מעללי דיוויד קופרפילד של צ'רלס דיקנס שסיפקו לקהל קוראים עצום בלונדון של אמצע המאה ה־19 קליף האנגר מדי שבוע. לפני עידן הבינג', זאת גם הייתה חוויית הצפייה בסדרות. הקשר בין הצופה לדמויות נבנה לאורך זמן ולא היה מבוסס על סיפוק אינסטנט שממצה את עצמו בתום סיפור אחד. לעומת זאת הסיטקומים הם היורשים של עמוד הקומיקס בעיתון. תחשבו על צ'רלי בראון וחבריו – העלילה לא חשובה, שום דבר לא משתנה משבוע לשבוע, כמו ב"חברים": ג'ואי הוא ג'ואי, רוס ורייצ'ל כן ולא, פיבי שרה על חתול. זה נכון גם לסדרות משטרה/בית חולים/בית משפט. הז'אנרים ה"נחותים" מתאימים באופן מושלם לפורמט הסדרתי.

דווקא סדרות הפרסטיז' שנחתו עלינו בשנים האחרונות מתקשות לשמור על עניין מעבר לעונה אחת. בריחת המוחות מענף הקולנוע אל הטלוויזיה הביאה איתה המון איכות, אך אולי זה מה שהם יודעים לעשות, אנשי הקולנוע המתוחכמים – סיפורים עם התחלה אמצע וסוף, בדגש על סוף. אבל התעשייה צריכה לעמוד בתחרות, אז אל תדאגו, מכינים לכם עוד כמויות, רק אל תטרידו אותנו בענייני האיכות. בינתיים תאכלו משהו, נשאר קצת פרוזן יוגורט במקפיא.

מחפשים סדרה חדשה? בואו לדבר על זה בקבוצת הטלוויזיה של Time Out, "מה רואים היום?"

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון | להורדה לאנדרואיד