למה אף אחד לא מדבר על הקמפיין המצויין של העבודה?

גם אם אבי גבאי היה צורח את תוכנית הבריאות שלו כשהוא רוקד את המקרנה בעירום באמצע נתיבי איילון, ספק אם היה נמצא לכך מקום במהדורת הערב המרכזית

אבי גבאי (צילום: שאטרסטוק)
אבי גבאי (צילום: שאטרסטוק)

על מה הבחירות האלה? על כלום. לא כי אין כלום ולא כי לא יהיה כלום, אלא כי כך החליטה התקשורת. ומתוך התקשורת, אחת לכמה ימים, בוקעים קולות נהי ששואלים על מה הבחירות האלה ומייללים על כך שהמפלגות והקמפיינים שלהן מתחמקים מסוגיות המהות של החיים בישראל. למה לא מדברים על קריסת מערכת הבריאות? על הכישלון הנורא בתחבורה? על מצבה העגום של מערכת החינוך? ובכן, בו-הו.

האמת היא שקמפיין מפלגת העבודה – כנראה קמפיין הבחירות הענייני והטוב ביותר שמפלגת שמאל הצליחה לחלץ מעצמה מאז 1992 – עוסק בדיוק בדברים האלה. אבי גבאי וחבריו הציגו תוכנית מרשימה לרפורמה במערכת הבריאות, תוכנית מרהיבה ופרקטית למיגור השחיתות, מהפכת תחבורה ציבורית בשבת, מיסוד החינוך הממלכתי לגיל הרך, רק תבחרו סוגיה מהותית ויש לה תשובה בקמפיין, כולל סרטונים ויראלים וסטיקרים חמודים וכל מה שצריך.

קמפיין העבודה פועל בשני רבדים מרכזיים. ברובד הפוזיטיבי הם מציגים את הנבחרת הנאה שהתגבשה ברשימה לכנסת שלא רק מבטיחה שינוי, אלא גם ובעיקר מסבירה כיצד תוציא אותו לפועל. הרובד השני והנגטיבי מתמקד בתקיפתו של נתניהו אך גם בהתנפלות על גנץ. ירי בתוך הנגמ"ש? להפך. קמפיין "גנץ זה ימין" מסייע למפלגת כחול-לבן לפרק את ניסיונות הליכוד לתייג אותה כמפלגת שמאל ועוצר את סחף מצביעי השמאל בכיוון המרכז. יחד עם התוכניות המפורטות שמציגה העבודה מתחילת המערכה, זה הולך ומסתמן כקמפיין הרציני והמוצלח ביותר של בחירות 2019.

בשלב זה, מרבית אזרחי המדינה לא שמעו על כך מאום. ספק אם ישמעו עד למועד ההצבעה. התקשורת תמשיך לשאול "על מה הבחירות האלה" ומדי כמה שעות מישהו ינזוף ויהמהם משהו על היעדר עיסוק בסוגיות החשובות. האמת היא שאין לעיתונות הישראלית שום רצון לעסוק בסוגיות החשובות וגם אם אבי גבאי היה צורח את תוכנית הבריאות שלו כשהוא רוקד את המקרנה בעירום באמצע נתיבי איילון, ספק אם היה נמצא לכך מקום במהדורת הערב המרכזית.

זה לא דבר חדש, כמובן. התקשורת מועלת בתפקידה העיתונאי כבר שנים ארוכות ואף מערכת בחירות לא צפויה לשנות זאת. הטוויסט הפעם הוא ההשתנה מהמקפצה על ראשי הצופים, מלווה בשאלה המיתממת "מי השתין לכם על הראש?"; הסיבה שנתניהו אינו עוסק בנושאים החשובים של חיינו – לא רק בקמפיין הזה אלא בעשור האחרון כולו – היא היכרותו העמוקה עם המדיום וההבנה שאף פוליטיקאי לא יקבל מדליה מיונית לוי על העיסוק בחיים עצמם. זו גם הסיבה שהוא מגיע למערכת בחירות שלישית ברציפות ללא מצע. וכל היתר? רואים מה עובד לנתניהו ומנסים לשכפל את הגישה, גם אם בחוסר הצלחה ניכר.

את הסיפור של מערכת הבחירות – כל מערכת בחירות – מספרת ומעצבת העיתונות המודפסת והמשודרת. העיסוק ברק-לא-ביבי/דווקא-נתניהו הוא בחירה מודעת ומושכלת, לא טעות רנדומלית. זה סיפור שקל וסקסי יותר לספר, הוא אינו מצריך תחקירי עומק ולא בדיקת נתונים, ואלמלא החשיפה של גור מגידו ב"דה מרקר" על פרשת הצוללות, סביר להניח שגם החשדות והאישומים נגד ראש הממשלה היו נדחקים לשולי מערכת הבחירות לטובת איזו הנפצת פייק ניוז על פריצה לסמארטפון של גנץ.

אשכנזי, לפיד וגנץ (צילום: איליה יפימוביץ, Getty Images)
אשכנזי, לפיד וגנץ (צילום: איליה יפימוביץ, Getty Images)

עם פרס הקמפיין המצטיין לא הולכים למכולת ואפילו לא מצטרפים לקואליציה. גבאי חובט יפה בנתניהו על סוגיות הגזענות והשחיתות, בחלק מהסקרים העבודה מתרוממת בחזרה לאזורים דו-ספרתיים, אבל דיון אמיתי בכשלים העמוקים של הממשלה היוצאת לא מתעורר כי התקשורת אינה נותנת לו רוח גבית (אפילו השבוע, עם דו"ח חריף של מבקר המדינה על הראש, התראיין השר ישראל כץ בשלל ערוצים מבלי שישאל על מחדליו). ועם תקשורת כזאת – מי בכלל צריך קמפיין.