עדי אולמנסקי מבינה פופ – וזה בדיוק מה שהורס לה את האותנטיות

עדי אולמנסקי מבינה טרנדים. זה חלק גדול מהפרסונה המוזיקלית שלה: להאזין לכל מיקסטייפ חדש של ראפרים אמריקאים – זוטרים ובעלי פרופיל גבוה, לדלות אינפורמציה, לפרק ולהפוך אותה לחומר גלם במיקסר. זאת עבודה שדורשת כמות מסחרית של מוטיבציה וכישרון, והתגמול של אולמנסקי מתבטא בכך שהיא יודעת בכל רגע נתון מהי התצורה של הפופ ומה מניע מאזינים ללחוץ פליי. לצד זה ניצבת גם הפרסונה האינטרנטית שלה, שמדברת בפתיחות על אקנה ועל ייסורי הנפש, אבל גם על האהבה הבלתי מתפשרת למוזיקה. לא צריך לעבור מחסומים של פוליטקל קורקטנס בדרך לאולמנסקי – היא גלויה לכל וזאת נוכחות כמעט לא ישראלית מצידה, ולכן גם מכמירת לב ועוצמתית.

"Bad Intentions", האלבום המלא הראשון שיוצא תחת שמה, יכול היה להיות מניפסט שמאחד את שתי הפרסונות ובכך הופך את אולמנסקי ליוצרת חשובה – אלא שבפועל הפרסונות לא מתקשרות כלל: אחת רוצה להדביק את הקצב הזר והשנייה רוצה להתעכב על נושאים כגון דיכאון. התוצאה, למרות הפוטנציאל, היא שלל מסרים מפוזרים: האם אולמנסקי רוצה להיות טיילר, דה קריאייטור? צ'אנס הראפר? ניקי מינאז'? היא רוצה להיות ADI או לשמור על ה"אולמנסקי" (ולא רק באופן ליטרלי)? היא רוצה לעקוב אחר טרנדים או לקבוע אותם? היא רוצה רק לייבא את הביטים מחו"ל או גם להתאים אותם לרוחה, שתמיד נשאה בתוכה מעין אופל (עוד מימי לורנה בי)? האם ההפקות המינימליסטיות הן לב העניין או שיש יותר מזה?

עדי אולמנסקי (צילום: דויד פרל)

עוד כתבות מעניינות:
פופ סתם: "כוכב נולד" לא מבין את הז'אנר שהוא מבקר
הפופ כבר לא בריא נפשית – ואלה חדשות מעולות
למה ההצלחה של אינדינגב לא מחלחלת לסצנה שמחוץ לפסטיבל?

האלבום לא בהכרח נותן מענה לשאלות האלה. השיר הפותח, "Hate Myself for Hating Myself", הוא דוגמה נדירה לסנכרון בין שתי הפרסונות של אולמנסקי: הוא מופק היטב ומבלי לסרס את הדכדוך הכן שיש בו. בשבוע שעבר אולמנסקי העלתה את הקליפ שלו לפייסבוק וכתבה לעוקבים שלה: "הרגשתי שלשיר הזה הכי נכון לעשות קליפ שמתעד אותי לבד, בבית, במקומות הכי אינטימיים עם עצמי, ברגעים הכי מורכבים – בלי צוות, מצלמות ואנשים שיוכלו לביים וללטש את הרגעים האלה. זאת אני". הקליפ דהוי ומפולטר כמו פילם שרוף של לנה דל ריי והאווירה עכורה ונונשלנטית לכאורה. זה אמור להיות לא עשוי, כמו חור הצצה בדלת – אלא שזה עשוי ומודע עד כדי זיקוק מלא וקולח של הבעיה ב"Bad Intentions": הכנות הווירטואלית לא עוברת במוזיקה בצורה חלקה.

אחר כך מגיע "Sex in My Mind", שיר פופ לא רע אבל גם לא מפעים שקובע את הטון לארבעת השירים הבאים שאחריו. אולמנסקי מרפררת לדרייק ולקניה ווסט, לביטים של אמריקה הלטינית, שרה משפטים כגון "כל הכלבות יודעות שאתה שלי" ו"אני רק רוצה את הכסף שלי". רק בשיר הרביעי, "Loco", נשמע רגע נקי מההשפעות שמכרסמות בבשר שלה כשהיא אומרת "המוזיקה הצילה את הגוף והנפש שלי" וחוזרת על המשפט "יש רק מוזיקה בראש שלי". אי אפשר לקחת את זה מאולמנסקי – המוזיקה היא חייה.

"Anxiety" הוא מונולוג מדובר מהסוג שהפך לנפוץ מדי במיקסטייפים ובאלבומים של ראפרים שחורים. אולמנסקי מדקלמת ש"אין אור בקצה המנהרה", ש"אין תקווה", ש"זה מרגיש כמו סוף העולם, אבל צריך לעבור את זה. להילחם בזה. לנצח". הקול עובר דרך סאונד אפקט של טלפון קווי, הכל כדי לשמור על ריחוק. יש חתול מיילל ברקע. זה אמור להיות אותנטי, אבל זה לא. גם כשמכירים את הפרסונה האינטרנטית הכנה מאוד של אולמנסקי, קשה לקחת ברצינות את ההקלטה הזאת.

האפלה מקבלת שוב דרור רק בשיר הנושא, שנפתח בגיטרה ותופים ומתפתח לטראק מסיבי. "Who Knew", שמזכיר את שיתוף הפעולה של ביונסה וניקי מינאז' ("Feeling Myself"), הוא אמנם קטע בלי הרבה תנופה, אבל ניכרות בו היכולות הטכניות של אולמנסקי כראפרית. הפספוס הגדול הוא "It’s OK to be Sad", שבו שוב היא מדברת ולא שרה. משפטים כמו "זה בסדר להיות עצובה / זה בסדר לדבר על העצב / לדבר על הפגמים שלך / להיות ייחודית", הם כאלה שהיה נעים ואולי אפילו מטלטל לשמוע בתוך מלודיה, ודאי שמפיה של יוצרת פופ. גם הגיטרות בו יפות מאוד וחבל שהוא לא התפתח לקטע מלא. "Bombs Away" הוא השיר השלם ביותר מבחינה מלודית – אבל הוא לא מתעלה על שירים ישנים יותר שכתבה, בהם "Falling" ו"Snow".

הבנה של טרנדים היא לא עניין של מה בכך, אבל היא גם לא יכולה להיות הדבר העיקרי ביצירה. כל עוד היא עומדת על זה, לא תהיה לאולמנסקי אפשרות לממש את הפוטנציאל הגדול שלה כיוצרת. היא אמנם כבר הוכיחה את תבונתה בעבר, ובאופן מסוים גם ב"Bad Intentions", בזכות העיסוק העיקש באהבה למוזיקה – אבל עם עוד קצת השראה והכוונה היא באמת תוכל להתפוצץ החוצה מהבועה המקומית.