המעבר של קותימן למדבר נותן את אותותיו באלבום החדש שלו

ב"Don't Hold onto the Clouds" ממציא את עצמו קותימן מחדש כמכשף של מוזיקה אלקטרונית מינימליסטית. לאן נעלם נסיך הגרוב? לשום מקום, שתי הזהויות מתקיימות במקביל

קותימן (צילום: מעיין שחר)
קותימן (צילום: מעיין שחר)
15 ביולי 2018

בתחילת העשור הנוכחי, אחרי שהחל לקצור הצלחה ברחבי העולם עם הפרויקט הפנומנלי "Thru you", עבר קותימן לקיבוץ צאלים. מי שנחשב אולי לדמות החשובה ביותר בגרוב הישראלי של שנות האלפיים, שהפיק את קרולינה (יחד עם סאבו), הוציא את אחד מאלבומי הבכורה הטובים והמפתיעים בהיסטוריה של המוזיקה הישראלית, קטף פרסים משל היו פירות בחצר ביתו וזכה אחר כך להכרה בינלאומית גם בסרט "פרינסס שואו" – החליט לפרוש. לא לפרוש מהיצירה, אלא לפרוש במובן העתיק של המילה: להתבדל ולא לבוא במגע עם העולם שמעבר ליצירה ולחיים. הוא לא מתראיין, לא עושה יח"צ, לא השקות חגיגיות ולא הופעות מתוקשרות. למעבר הזה לנגב היו כמה אפקטים: הוא הפך את קותי לדמות בעלת נופך כמעט מיסטי שרק חברים מספרים עליה, ובעיקר נתן לו שקט וזמן לעשות מוזיקה. הוא השתחרר מההכרח להיות מזוהה אך ורק עם תנועת האפרו הישראלית ונתן דרור להשפעות המוזיקליות המגוונות שלו.

עוד כתבות מעניינות:
כך למדתי להפסיק לדאוג והתחלתי לאהוב טכנו
20 שנה לאירוע ששינה את סצנת הטראנס בישראל
איך הפך קמאזי וושינגטון לדבר הכי חם היום במוזיקה השחורה?

האלבום "Don't Hold onto the Clouds" הוא פרי השחרור הזה. הוא כולל ארבעה שירים בלבד, שהם למעשה לא שירים. אם עד כה המוזיקה של קותי נשפטה על פי הכללים של מוזיקת פופ, עם האלבום הזה הוא עובר לטריטוריה אחרת לגמרי. המדבר המדיטטיבי והרפטטיבי חדר את קירות האולפן של קותימן בצאלים והתוצאה היא אלבום של מוזיקה אינסטרומנטלית שנעה בין מינימליזם מבית מדרשו של טרי ריילי, אמביינט א-לה וויליאם בסינסקי, מוזיקה הודית, הדי טכנו שמגיעים מהעיר למדבר על גבי הרוח ועיסוק ברכיבים המופשטים שמרכיבים את המוזיקה עצמה: מקצב, משך, הרמוניה. מדובר בשינוי כיוון שעלול להרתיע את מי שרגיל לגרוב הקותימני, אבל כשמתעמקים במוזיקה מגלים שהצד הזה היה בו כל הזמן.

הנקודה הנוכחית בקריירה של קותי מזכירה מוזיקאי אחר – ג'יימס הולדן הבריטי. כמו קותי, גם הוא נחשב בעבר לנער פלא. האחד של רגאיי ופאנק, השני של טראנס וטכנו. האלבום הראשון של הולדן הולל כאלבום בכורה נדיר, כמו גם זה של קותימן, שיצא שנה לאחר מכן. כמו קותי, הולדן מנסה לרדת במוזיקה שלו לנבכי הגרוב ולשאלה מה הופך אותו למהפנט עד כדי חוויה של טראנס, ושניהם מציינים את הרפתקאותיו המוזיקליות של הג'זיסט דון צ'רי כהשראה לאלבומיהם האחרונים. אלבומו האחרון של הולדן, "The Animal Spirits", מצייר אותו כמכשף עם שמות של שירים כמו "Thunder Moon Gathering", "Go Gladly into the Earth" ו"Incantation for Inanimate Object". גם קותימן מתגלגל לדמות דומה באלבום החדש. כי מהו השיר "Mineral", קטע מדיטטיבי של 10 דקות, אם לא ניסיון לזמן את החיות שבחפץ הדומם מינרל? ומניין מגיעים שמות השירים "Unknown", "Behind the Noise" ו"Lucid Dream"? בעוד התנועה של הולדן בשני האלבומים האחרונים שלו הייתה מאיש בודד מאחורי מקלדות ומחשב שבורא עולם למנהיג של להקה שלמה, קותי עשה מהלך הפוך. התנועה הדו כיוונית הזו (קותי צפוי להוציא אלבום גרוב בקרוב) ומה שנוצר בתוכה היא מרכיב חיוני להבנה של "The Clouds".

לדו ערכיות הזו יש גם פן חזותי. כשנכנסים לעמוד הפייסבוק של קותימן נתקלים בשני דימויים שונים עד כדי ניגוד מוחלט. תמונת הקאבר שלו היא עטיפת האלבום החדש: סדרה של ריבועים דמויי אריחים בסקאלת הצבעים שחור/חום-כחול שכמו סודרו לא נכון ויצרו צורות גאומטריות זוויתיות שונות. מתחת לתמונה הזו יש הזמנה להופעה של הרכב הגרוב שלו, קותימן אורקסטרה. הצבעים השולטים כאן הם ורוד, צהוב, ירוק ואדום זרחניים, בשלל צורות – ריבועים, איקסים, עיגולים, קווים, פיצוצים. שני הדברים הללו חיים במקביל אצל קותימן, ואין עם זה שום בעיה.