כיכר העיר בטראנס: 20 שנה לאירוע ששינה את סצנת הטראנס בישראל

לא היו אז סמארטפונים עם מצלמות ולא צלמי יח"צ ששוריינו מראש כדי לתעד את האירוע, אבל הם זוכרים את הערב ההוא היטב. זיכרון אופורי הרשום בחושים, חף מרשמים טכניים דקדקניים, שכן איש לא היה יכול לצפות את הגעתם של רבבות אנשים לכיכר רבין למען מטרה חריגה שכזו – להיאבק על הזכות לנגן ולהקשיב לטראנס. "זה אולי הרגע הגבוה ביותר שהיה לי אי פעם מול קהל", מודה עופר דיקובסקי, המוכר יותר בשם הבמה אופוריה, תחתיו כבר ניגן בבמות הטראנס הגדולות ביותר בעולם. "אני זוכר תחושה גדולה של ניצחון על גישה חשוכה, על פרימיטיביות. וכל זה קרה בכיכר רבין, מטרים מהמקום שבו סבא וסבתא שלי גרו, שם תמיד חלמתי לנגן במסיבה ענקית. מקום שנחשב לחלק בלתי נפרד מההיסטוריה של העם הזה. זה היה השיא, הנשימה נעתקה".

עוד כתבות מעניינות:
ריאיון עם ירון טראקס, שומר הסף של הווייב
חם פה או שזאת תקופת הייחום בתל אביב?
למה המצב בעוטף עזה אינו נושא לשיחה בת"א?

לאחר שנים של התעמרות מצד המשטרה, שפגעה באופן שיטתי בדימוי ובפרנסה של אנשיה, היה מי שהכיר בצורך ממשי להילחם על הלגיטימציה של סצנת הטראנס בישראל. המועד הנקבע היה יום חמישי, 9 ביולי 1998, בשעה 18:00. פליירים תחת הכותרת "תנו צ'אנס לטראנס" עוצבו בצלמה החיוור של תוכנת פאוורפוינט, כיאה לימי ווינדוז 98 העליזים, והופצו במוקדי המפתח של התקופה, גינת שינקין בראשם. אשר חביב, ממייסדי הסצנה בישראל, השיג את האישור מעיריית תל אביב־יפו. האמתלה שבה נאחז מול פקידי העירייה הייתה אירוע דומה שתמך בלהקת בת־שבע, תוך התעקשות שטראנס זו תרבות שערכה לא פחות.

האישור ניתן, עיתון "העיר" פרש את חסותו, חברות התקליטים חברו למאבק. כ־40 אלף אנשים הגיעו למסיבה, והיא הייתה הכל חוץ מחינגה של הדוניזם חסר מודעות. הערב ההוא היה פוליטי, ונערך במקום פוליטי למהדרין, רק שלוש שנים אחרי רצח ראש הממשלה. המשטרה לא השתכנעה: על פי התקליטנית ושדרית הרדיו אלה גוטמן, שנאמה בעצרת, כבר למחרת יצא צו חיפוש לדירותיהם של כל התקליטנים באירוע. ואף על פי כן, הלגיטימציה החברתית הושגה. האמירה שיצאה אז מהכיכר, רפטטיבית וחופרת ככל שמוזיקת טראנס יכולה להיות, היא תנאי הסף שבצלמו מתקיימת כל מסיבה עכשווית בתל אביב. מהרגע ההוא כבר לא ניתן היה לטעון שחיי הלילה אינם תרבות לכל דבר.

עופר דיקובסקי בעצרת "תנו צ'אנס לטראנס" (צילום: באדיבות עופר דיקובסקי ואלון דותן)

מה רע במוזיקה קלאסית?

בשנות ה־90, עליזות וחופשיות ככל שהן רשומות בזיכרון התרבותי, תקלוט במסיבת טראנס טמן בחובו אפשרות כמעט ודאית להסתבכות עם המשטרה. המונח "חתרנות", המיוחס לתתי תרבויות בהשאלה קלישאתית ורווחת למדי, קיבל בישראל של אז צביון ממשי. המשטרה השקיעה מאמץ חריג באיתור ופיזור של מסיבות טבע, בעוד עיכובים של תקליטנים ותקליטניות, ולעתים גם פשיטות על דירותיהם, היו עניין שכיח למדי. כל זאת באמתלה אחת: ניגון של מוזיקת טראנס, סגנון שהחל לקנות את אחיזתו בארץ בעקבות המוני הישראלים השבים מגואה, בעוד שקשירתו עם צריכתם של סמים פסיכדליים בלבלה את הממסד עד כדי אבסורד.

אחרי הכל, בלוגיקה הפוכה, זו הייתה המוזיקה שהפריעה להם. בשנת 1998 פשרה משפטית בין מועדון הפורום למשטרת ישראל קבעה כי במסיבה שתוכננה על ידי המועדון "הזמן להשמעה המוזיקה עצמה לא יעלה על שש שעות", אם כי ההגבלה לא כוללת את "זמן ההגעה והפיזור, שבו לא תישמע מוזיקת טראנס, וניתן להשמיע מוזיקה קלאסית". "המשטרה נלחמה בטראנס כדי למנוע צריכת סמים", מוסיפה גוטמן. "הפשיטות על מסיבות היו מעין מפגני ראווה. לפסטיבל ריטרן טו סורס הגיעו ברכבי שטח, מסוקים ואופנועי ים. מה הם מצאו? אולי שני ג'וינטים. וזה כמובן פגע גם ביוצרים. הייתה תביעה של הקהל להחזיר את הכסף. במסיבה נוספת מאותה תקופה, בהרצליה, הייתה פשיטה שבגללה היה צריך לנתק את הגדרות. הקהל נדחף מתוך לחץ, ואנשים כמעט נחנקו. בפעמים אחרות היו לוקחים את הדי.ג'יי לחקירות כדי להתייבש וללמוד לקח. שמו איקס על ז'אנר מוזיקה שלם. אם היו הולכים להופעות רוק, סביר להניח שלא היו מוצאים שם משהו אחר".

אירוע "תנו צ'אנס לטראנס" בכיכר רבין (צילום: באדיבות עופר דיקובסקי ואלון דותן)

הטראנס בהחלט היה שונה בנוף אותה תקופה. דיקובסקי מגדיר אותו כ"חדשני, חייזרי, משהו שלא נראה קודם". ד"ר אלינור כרמי, מרצה באוניברסיטת רויאל הולוויי בלונדון, מונה בספרה "טראנסמישן: תרבות הטראנס בישראל 1989־1999" גם את העובדה שקברניטיו לא הגיעו מהאליטה המוזיקלית בישראל, ואילו המוזיקה האלקטרונית כשלעצמה סימנה מעבר יד בכלי היצירה ובהגשה הפרונטלית. נוסף על כך, לפי כרמי, הטראנס התבסס על יצירה שנעשית בעזרת מחשב, תוך התנכרות לשפה העברית וללא קריטריוני כניסה נוקשים.

כך למעשה הטראנס הפך קשה לעיכול גם עבור התקשורת. בטבלה המוצגת בספרה של כרמי ניתן לראות כי החל מ־1992 בכתבות המסקרות מסיבות טראנס מניין המילים הקשורות בסמים עולה בכפולות של 5 ומעלה על מילים הנוגעות בז'אנרים מוזיקליים. ככלל, עד שנת 1997 מסיבות טראנס כונו על ידי התקשורת "מסיבות אסיד" ללא קשר לז'אנר המוזיקלי שלהן, כנהוג בכל מקרה אחר. המסיבות סוקרו כפי שמסקרים פשע במדורים פליליים, ובין הכותרות הנבחרות ניתן למצוא את "טריפ לאבו כביר" ("ידיעות אחרונות", דצמבר 1992). כל אלה מתקשרים לדעת כרמי לביטוי מובהק ל"פאניקה מוסרית" שהבנתה את דימויה של תרבות הטראנס כבלתי נורמלית וכסוטה מבחינה חברתית. המושגים האלה יאומצו גם על ידי המשטרה ובית המשפט בהסכמים מהסוג שנחתם עם מועדון הפורום. הטראנס ייחשב למוקצה עד לנקודת המפנה שתסמן העצרת.

השורשים של ילדי הטכנו

"ההפגנה 'תנו צ'אנס לטראנס' נועדה לעורר מודעות ולשנות את היחס העוין שהתרבות חוותה כתוצאה מרדיפה ממסדית, תקשורתית ומשטרתית", מוסיפה כרמי בריאיון. "המשטרה נקטה שיטת התשה וטרטורים שבה נתנה אישורים למארגני מסיבות וביטלה ברגע האחרון, מה שגרם להפסדים כספיים ולהיעדר אמון מצד הקהל. המערכת המשפטית פסקה באופן ברור שמסיבות טראנס הן לא פעילות פנאי לגיטימית, בעוד המשטרה העניקה לשופטים 'מידע סודי' שגרם לביטול אישורי מסיבות. התקשורת פעלה בתוך מסגרת של פאניקה מוסרית ומסגרה את תרבות הטראנס כתרבות סוטה ודמונית שעיקרה כרוך סביב סמים ועבריינות. מה שמעניין בעיניי בתור חוקרת תקשורת הוא האופן שבו האסטרטגיות המשפטיות והתקשורתיות חוזרות על עצמן כלפי קבוצות אחרות כיום. בנוף של הפייק ניוז וחוסר אמון בתקשורת, תרבות הטראנס הייתה אחת הראשונות להצביע על חוסר המהימנות בתכנים ועל הסיקור המוטה מצד התקשורת".

40 אלף אנשים השתתפו בעצרת (צילום: באדיבות עופר דיקובסקי ואלון דותן)

התוצאה, כאמור, הייתה בלתי ניתנת לניבוי. "כשהתחילה העצרת הנחנו שיבואו 3,000 או 4,000 אנשים, כמו שבאים למסיבות. לא חשבנו שנמצא את עצמנו ברייב ענקי באמצע תל אביב", מסבירה גוטמן. "בטוח היו שם גם סקרנים. זאת הייתה תקופה שהעיתונות אהבה לפרסם כתבות על מסיבות שנסגרות. זה סקרן אנשים שמשהו שקורה ביערות, בלילה, פתאום קורה בתל אביב, וכולם רוצים לראות איך זה נשמע ואיך זה נראה. מבחינה תרבותית, אני חושבת שדבר כזה היה יכול להתרחש רק בישראל".

הזיהוי של הטראנס עם ישראליות (שכן ישראל ייצאה כמה מיוצרי הטראנס החשובים בעולם, והטיול בהודו הוא ציון דרך שגור במסלול החיים הישראלי) הופך אותו לא פעם גם למושא להתנשאות. בפלורנטין שומעים "טראנסים", בבלוק מנגנים "טכנו". אם כי למעשה, בכל הנוגע לתנאי האפשרות של מסיבות כפי שהן מתרחשות היום במרחב העירוני, ילדי הטכנו חבים לתרבות הטראנס של שנות ה־90 יותר ממה שהם חושבים. זאת בין היתר בזכות העצרת ההיא, שלדברי דיקובסקי הייתה "תצוגת תכלית שגררה בעקבותיה הכרה והפנמה שהטראנס הוא חלק מהתרבות הישראלית, ושבמובן מסוים ישראל היא המכה של הטראנס. היא השפיעה גם על הסגנונות האחרים, שהרי הטכנו הוא מעין אח של הטראנס, ובארץ יש חפיפה גדולה של קהלים".

חגיגה או הלוויה

מבחינת הטראנס ניתן היה לחשוב שהעצרת תשמש גם כלוויה מפוארת. סופה של כל תת תרבות, הרי, נעוץ ברגע שבו היא זוכה להכרה המונית, ואחריה לניכוס על ידי הזרם המרכזי. על פי המרואיינים, אופיו של הטראנס לא אפשר לו להיטמע בתרבות הישראלית באופן הזה. "תרבות הטראנס מעולם לא הפכה ללגיטימית והיא זוכה ליחס סכיזופרני מצד החברה הישראלית", אומרת כרמי. "אני חושבת שהצבת הדיכוטומיה של חתרנות אל מול מיינסטרים, שזה נרטיב פופולרי בכל הנוגע לתת תרבויות מוזיקליות, הוא מוטעה. תת תרבויות נעות על ספקטרום ומה שמעניין במיוחד בתרבות הטראנס הוא שהיא בו זמנית מיינסטרימית ומחתרתית. היא מיינסטרימית משום שכולם יודעים מה זה טראנס, זו מוזיקה שמנוגנת בכל חתונה ישראלית, בכל קיוסק, בשלל מסיבות ברחבי הארץ והיא הצליחה לחלחל לקבוצות אוכלוסייה רבות ושונות מגילים, מעמדות ורקעים שונים.

התקליטנית ושדרנית הרדיו אלה גוטמן נואמת בעצרת (צילום: באדיבות עופר דיקובסקי ואלון דותן)

"מצד שני, אפילו שזו התרבות המוזיקלית הישראלית היחידה שבה ישראל מובילה בכל העולם, היא עדיין לא זוכה לייצוג במדיה הישראלית. שומרי הסף של התקשורת הישראלית לא רואים אותה כתרבות מוזיקלית רצינית הראויה לסיקור. שלל האמנים והלייבלים הישראלים לא זוכים לסיקור אלא אם כן זה כקוריוז לנושא אחר ורק קומץ קטן כמו סקאזי ואינפקטד מאשרום מקבלים אזכור פה ושם. בישראל ניתן למצוא בו זמנית מסיבות טראנס גדולות של עשרות אלפי אנשים ומסיבות קטנות שרק קומץ שמע עליהן ברחבי הארץ. התרבות מעולם לא הייתה אחידה וקוהרנטית ותמיד הייתה מורכבת מהרבה תת קבוצות עם אג'נדות שונות".

"הטראנס נשאר חתרני גם כי, רחמנא ליצלן, המשטרה לא הפסיקה להתנכל לו", מוסיף דיקובסקי. "נכון שהיום הטראנס מופיע בהקשרים ממוסחרים יותר ושיש אמנים שהגיעו רחוק מאוד, לסביבות שהן הרבה יותר מיינסטרימיות. אבל ב־DNA של הטראנס יש לו חתרנויות חיוביות לחלוטין. הוא לא חותר, אבל כן חתרני. יש לו סאונד ייחודי שאף סוגה אחרת לא תופסת, ולכן הוא תמיד יישאר כאלטרנטיבה מוזיקלית". דיקובסקי, אגב, עובד בימים אלה ביחד עם הבמאי רועי פינצי וחברו לסצנת הטראנס אלון דותן על סרט דוקומנטרי שיתמקד בעצרת, ועתיד לצאת עד סוף השנה תחת השם "כיכר הניצחון".

בסטייה ממבט העל החברתי, עבור חלקם לעצרת היו גם השלכות אישיות. גוטמן באותו ערב בכיכר רבין הפסיקה באחת לנגן מוזיקת טראנס. "תמיד ערבבתי בין טראנס לטכנו, אבל ברגע שירדתי מהבמה בעצרת ידעתי שהגעתי למיצוי בכל הנוגע לטראנס. לא יכולתי לשאת יותר על הגב את המשקל של הסצנה הזאת. מאותו ערב לא לקחתי על עצמי אפילו לא גיג אחד של טראנס".