החיים הם רק תירוץ רע
20 שנה לפטירתו של המשורר חזי לסקלי צוינו השבוע בערב חגיגי שנערך לזכרו. כתבנו מספר איך הרס לסקלי את חייו ומסביר מדוע הוא אסיר תודה על כך
דרור בורשטיין כתב פעם מבוא לשירת ישראל אלירז בשם "איך אלירז יכול לשנות את חייך". אם אי פעם אכתוב מבוא דומה לשירת חזי לסקלי, אקרא לו "איך לסקלי יכול להרוס את חייך".
בחיים שלי, למשל, חזי לסקלי עוזר לי לדחיין דברים שאני צריך אבל לא רוצה לעשות. נגיד, למלא פנקס רבעוני של המוסד לביטוח לאומי. או לעבור בדיקת איידס. ברגעים כאלה אני מדקלם לעצמי את השיר "השראה מתוקה" של לסקלי:"אין דבר בעולם / לבד / מאמנות. / אין רעב / אין מדיניות / פנים וחוץ // אין גיהוקים ושיהוקים / אין ורדים / אין נעליים לוחצות / אין אצבעות נפלאות ידיים מצוינות אצבעות נהדרות / אין מחית תפוחי / אדמה // אין גשם, אין שרב או פחד / מוות. רק אמנות". הו, השראה מתוקה! איזו מחלה יכולה לך?
לאחרונה מלאו 20 שנה למותו של לסקלי ממחלת האיידס. בראיון לכבוד כינוס כל שיריו בספר "באר חלב באמצע עיר", הכתירו מאיר ויזלטיר בתואר "המשורר האחרון". בעצם הייתה זו המראיינת (או העורכת של המראיינת) שנתנה לראיון את הכותרת "המשורר האחרון". כל מי שקרא קצת היסטוריה יודע שעוד לפני שנולד המשורר הראשון כבר אמרו שהאחרון מת. על אלה כתב ביאליק ב"שירתנו הצעירה": "יללת תנים מצד זה ורקוד שעירים מצד זה: אין ספרות עברית!".
בראיון אמר ויזלטיר שלסקלי הוא המשורר האחרון של דור המדינה בספרות העברית. היום, אמר ויזלטיר, "יש שירה אתנית, יש שירה ג'נדרית, שירה פסיכולוגיסטית, כל מיני דברים כאלה. יש אנשים מוכשרים, אבל אני עוד לא רואה תמונה, ארכיטקטורה של מה קורה עם השירה הזאת". אני דווקא רואה תמונה ברורה מאוד של השירה הזאת: "אין דבר בעולם / לבד / מרעב / ממדיניות / פנים וחוץ // מגיהוקים ושיהוקים / מוורדים / מנעליים לוחצות / מאצבעות נפלאות ידיים מצוינות אצבעות נהדרות / ממחית תפוחי / אדמה // מגשם, שרב ופחד / מוות. אין אמנות".
מאז שנות ה־80 מפסידה אמנות השירה העברית ל"החיים" ול"המציאות הישראלית", לסוציולוגיה ולביוגרפיה, לפנקס התשלומים הרבעוני של המוסד לביטוח לאומי ולאיידס. כרכים שלמים נכתבו על מעלות ועל מעללי דור המדינה בשירה העברית, אבל מספיק לומר שהם לא שילמו בזמן ולא נבדקו בזמן. המודרניסטים הישראלים הרסו לעצמם את החיים, וניסו להרוס גם את חיי הקוראים, וזה מאמץ ראוי לשבח, כי החיים תמיד נופלים מחיי הרוח. נכון, צריך לשלם ביטוח לאומי וחשוב להיבדק, אבל אלה לא החיים האמיתיים. ואם הם כן החיים האמיתיים, אז חובתנו האסתטית והמוסרית לברוח מהם.
חזי לסקלי היה המודרניסט האחרון שנכנס לקאנון הישראלי לפני שהישראלים הפריטו את הקאנון. אבל אלה שבאמת אוהבים אמנות אינם מודאגים, לא מהחיים ולא מהקאנון. כי איך כתב לסקלי? "אם תיבשנה כל הידיים / ותיבש כל הדיו / ויתאדו כל מי / השפיר / ויתפוגגו כל העננים, גם אז / תבקע המילה / מביצת אי־נחיצותה".