אוסקר למחאה: 10 הסרטים הטובים ביותר שהכניסו לממסד אצבע לעין

סבבה, מחאה, אבל לא צריך להשתגע. מתוך "קן הקוקיה"
סבבה, מחאה, אבל לא צריך להשתגע. מתוך "קן הקוקיה"

גם במדינות הדכאניות ביותר, כאלה שכבר איבדו את הדמוקרטיה שלהם או שמעולם לא הייתה להם כזאת, כל מה שאדם צריך כדי להתנגד זה מצלמה וסיפור. מצ'כוסלובקיה הקומוניסטית ועד איראן של ימינו, אלה הסרטים שעשו את זה הכי טוב

22 בנובמבר 2018

ואלס עם באשיר

ארי פולמן חוזר לטבח בסברה ושתילה ב־1982 ובוחן את מידת האחריות הישראלית מנקודת מבט אישית, כמי שהיה שם והדחיק. יחד עם המאייר דוד פולונסקי ובמאי האנימציה יוני גודמן הוא יצר סרט על תעתועי הזיכרון, שאיוריו עזי המבע משלימים את הפערים שבין חלקיקי העדויות, ומביאים את הסרט למחוזות החלום והסיוט – דימוי להלם קרב. בסוף, אחרי שהבין את חלקו כמי שסיפק תאורה לטובחים, מראות הזוועה האמיתיים שנגלו במחנה אחרי אירוע הדמים מתפרצים לסרט ולזיכרון כמו בוקס בבטן.

 

זה לא סרט

שלטונות איראן לא אוהבים את הסרטים הביקורתיים של ג'אפאר פנאהי ולא את התהילה לה זכה בחו"ל. ב־2010 הוא הושם במעצר בית ונאסר עליו לעשות סרטים למשך 20 שנה. אז הוא צילם את עצמו, את האיגואנה שלו ואת עורך דינו, ותיאר למצלמה את הסרט שהתכוון לעשות. אקט ההתנגדות מעורר ההשראה הזה הוברח לפסטיבל קאן ומשם לשאר העולם. את סרטו הבא, "טקסי טהרן" (2015), שבוחן שינויים חברתיים באיראן, הוא צילם מתוך מונית כשהוא מתחזה לנהג. הסרט זכה בדוב הזהב בפסטיבל ברלין.

עוד כתבות מעניינות:
10 שירי מחאה ענקיים שעדיין עושים צמרמורת
בגדנו בספרות, הפכנו אותה למשרתת של המשטר
לנין היה פטרייה: 10 הרגעים הסאטיריים הכי חריפים בטלוויזיה

רוג'ר ואני

מייקל מור ("פרנהייט 9/11") עשה לעצמו מנהג להתחזות לאיש פשוט ולדקור את הממשל האמריקאי שמפיץ קפיטליזם רעיל. את מסעו הקולנועי כדוקו אקטיביסט החל ב־1989 עם הסרט שבו ניסה ללא הועיל להשיג פגישה עם מנכ"ל ג'נרל מוטורס, שהעביר את מפעלי המכוניות מפלינט למקסיקו, ולהזמינו לראות את תוצאות מעשיו בעיר שהתמוטטה. זה סרט שובר לב ומצחיק עד אימה ששינה את פני הקולנוע התיעודי.

עדות

כשפתח את פסטיבל דרום ב־2011, סרטו של שלומי אלקבץ עורר את זעמה של שרת התרבות לימור לבנת, שבלי לראותו טענה שהוא חד צדדי ומתעלם מסבלם של ילדי שדרות, ובתום הנאום עזבה במופגן את המקום. הסרט ערוך מעדויות קשות של פלסטינים וחיילים ישראליים, המוגשות לצופים על ידי שחקנים דוברי עברית (רונית אלקבץ, מנשה נוי ואחרים) שמבטאים את הטקסטים בהזדהות מלאה. הרבה יותר ממסמך פוליטי, זאת יצירת אמנות מרהיבה, כואבת בשקט ומכאיבה בעוצמה, שאינה מאפשרת לנו להסיט מבט.

והיה אם…

אחרי שנענשו פעם אחת יותר מדי, תלמידים בפנימייה יוקרתית מחליטים למרוד. ביום חג השלושה עולים על הגג ויורים בנשק אוטומטי על המורים, התלמידים והאורחים. כך מסתיימת יצירת המופת האנטי ממסדית של לינדזי אנדרסון מ־1968, שנוצרה בימי מרד הסטודנטים בצרפת. הוא לקח השראה מ"אפס בהתנהגות" הסוריאליסטי של ז'אן ויגו (1933) על תלמידים המשתלטים על בית הספר.

עפרונים על חוט

סקסופוניסט, טבח, פרופסור לספרות וחלבן הנחשדים כבורגנים נשלחים למחנה חינוך מחדש ועובדים במגרש גרוטאות. הקומדיה העוקצנית של ייז'י מנזל מ־1969, שמתמקדת דווקא בנהייתם של האסירים אל הנשים במחנה הסמוך, נתפסה על ידי השלטון הקומוניסטי בצ'כוסלובקיה כחתרנית מדי ונגנזה. היא יצאה לאוויר העולם רק ב־1990, אז זכתה בדוב הזהב בפסטיבל ברלין.

המדריך למהפכה

דורון צברי יוצא למאבק דון קישוטי ברשות השידור, שהפכה לערוץ הבית של הממשלות השונות כמו במיטב המדינות הטוטאליטריות. הוא מתפרץ באגרסיביות מבעד לדלתות סגורות ומחולל את המהלכים שיביאו להדחתם של המנכ"לים שלוהקו לתפקידי הרשעים – אברהם פורת ויוסף בראל. סרט מעורר חלחלה ומצחיק עד דמעות שמסתיים בנימה אופטימית הקוראת להמשיך את המהפכה. "רשות השידור היא רק משל", אמר לי צברי בזמנו.

לא אכפת לי אם ההיסטוריה תזכור אותנו כברברים

במאית תיאטרון נשכרת לביים מופע חוצות שיחגוג את הניצחון הרומני בחזית המזרחית במלחמת העולם השנייה. היא מעדיפה להתמקד בטבח של רבבות יהודים בידי חיילים רומנים. כשנציג העירייה מאיים לבטל את המופע היא מוצאת דרך להערים עליו, אבל ניצחונה חושף את האנטישמיות העכשווית ברומניה – הצופים מריעים למראה יהודים עולים באש וההנהגה מרוצה. רדו ג'ודה יצר סרט תזה נשכני עם סיומת אירונית ומצמררת, המהדהדת לכל זמן ומקום שבו אנשים מזדהים עם הכותרת, שנהגתה ב-1941 כשמנהיגי רומניה בחרו להצטרף להיטלר.

קן הקוקיה

ג'ק ניקולסון מגלם אסיר פרוע שנשלח להסתכלות במוסד פסיכיאטרי. המפגש בין המאושפזים לבין המורד הטבעי מעורר בהם כוחות חיים שנדמו, והממסד הרפואי יוצא לדכאו באכזריות. מילוש פורמן, שחמק מצ'כוסלובקיה הקומוניסטית, ביים דרמה אנושית מוחצת שהיא גם אלגוריה מצמררת על החיים במשטר טוטליטרי, ועל ההכרח להיאבק בדיכוי.

אזרח מספר 4

סרטה זוכה האוסקר של לורה פויטראס מתעד פעולה חתרנית תוך כדי התרחשותה. אדוארד סנודן, אז אלמוני, הזמין אותה לחדרו במלון בהונג קונג לצלם את פגישותיו עם כתבי הגרדיאן, שבהן הוא חושף בפניהם תכניות מעקב לא חוקיות של הסוכנות לביטחון לאומי של ארה"ב שחודרות לפרטיות של אזרחים. תוך ימים ספורים החשיפה מבעירה את העולם.