לנין היה פטרייה: 10 הרגעים הסאטיריים הכי חריפים בטלוויזיה

גיחות המציאות של סטיבן קולבר

בנוף הפוליטי העכשווי "סטיבן קולבר" – הדמות של הפרשן הרפובליקני הקיצוני והמטורלל שהסאטיריקן באותו שם גילם במשך 17 שנים בקומדי סנטרל – מרגיש כמו דינוזאור. עקיצות על ג'ורג' וו. בוש ואובמה? חלום רחוק. אבל הדבר הכי חד שנותר מקולבר הוא לא הפאנצ'ים האקטואליים אלא הגיחות של הדמות למציאות: ההפגנה שארגן לשיקום הפחד הציבורי, הניסיון קצר הימים לרוץ לראשות המפלגה הרפובליקנית ב-2012. אז זה נראה כמו אבסורד.

"היהודים באים" – רק היטלר

"למי אתה מצביע?", שואל יהודי זקן אחד יהודי אחר בברלין של שנות ה-30. "להיטלר. הוא סוחף, חזק, אף פעם לא התחברתי ככה למילים שמישהו אומר". גם היהודייה המכובדת בשולחן ליד הצביעה להיטלר. "הוא כתב ספר, בכלא. איש רוח". על מה הספר? הם לא קראו, אבל זה מרשים מאוד שמישהו כתב ספר בכלא. המסר ברור, אבל החלק הכי טוב הוא התגובות למערכון ביוטיוב: "המערכון השמאלני הראשון על שמאלנים!", כתב אחד. "גם 'הארץ' תמכו בו ב־1928", הציע אחר.

מישל וולף בארוחת העיתונאים של הבית הלבן

מישל וולף, קומיקאית צעירה, מוערכת אבל לא מוכרת מאוד, הייתה בחירה מפתיעה להיות הקומיקאית שהובילה את הרוסט המסורתי של הנשיא בארוחת העיתונאים של הבית הלבן בשנה שעברה. אבל שום דבר לא באמת היה מסורתי באותה שנה: לא הנשיא, לא מערכת היחסים שלו עם העיתונאים, לא הנשיא (שאף לא נכח ברוסט של עצמו). מישל וולף הייתה חדה, אכזרית וצעירה. בטח רק האחרון הספיק בשביל להרתיח את טראמפ (עובדה: השנה בארוחה ויתרו על הזמנת קומיקאי).

"המגפה"

הסדרה הביזארית של ימי ויסלר (שעשה גם את "מקום לדאגה" המופתית) לא בדיוק נקלטה טוב אצל הצופים בישראל, גם לא אצל המבקרים. התחושה העולה מהסדרה הקצרה והביזארית הזאת היא שזו הייתה בדיוק הכוונה – סיוט גרוטסקי על ציר חנוך לוין־"טווין פיקס", על תושבי מגדל יוקרה שננעלים בהסגר בעקבות פרוץ מחלה מיסתורית – עצם העובדה שהסדרה נעשתה בישראל מוזרה כל כך ורק עליה מגיעות לה נקודות. היא לא התריסה נגד הממשלה ונגד מדיניות, אלא נגד ממסד אחר בארץ – הטלוויזיה עצמה.

הסצנה האחרונה של "הפתן השחור"

פרק הסיום של הקומדיה של רוואן אטקינסון ("מיסטר בין", כמובן) הוא מיתולוגיה של טלוויזיה. לאחר שבמשך ארבע עונות "הפתן השחור" השפיל את עצמו ואת הזולת לאורך כל ההיסטוריה הבריטית, העונה האחרונה, שמתרחשת בשוחות של מלחמת העולם הראשונה, מסתיימת פתאום במעשה בלתי צפוי – לאחר שהקצין הפחדן שמגלם אטקינסון מנסה להתחמק מהמלחמה לאורך כל העונה, פתאום, כשהעמדה שלו ושל חבריו מוקפת, הם מבינים שאין להם ברירה ומסתערים אל מותם. רגע פציפיסטי חד פעמי, אקורד דרמטי ששבר לחלוטין את הטון של הסדרה ושינה את כל העבר שלה.

"סאות'פארק" – With Apologies to Jesse Jackson

מצד אחד אין הרבה יוצרים קומיים שהעליבו אותה מאסה של אנשים כמו טריי פארקר ומאט סטון. לעומת זאת הנטייה האידיאולוגית המובהקת שלהם תמיד הייתה לירות לכל הכיוונים, ולכן קשה לזהות אותם עם התנגדות ספציפית. פרק הבכורה של העונה ה־11 עסק ברימון היד מס' 1 של החברה האמריקאית – המילה "ניגר" – והוא עסק בה בעדינות של יהלומן שנוהג בבולדוזר. בפרק הם איכשהו מצליחים גם לדבר על כל הרגישויות של האמריקאים סביב המילה וגם להגיד אותה יותר מ־40 פעמים. גאונים.

"החמישייה הקאמרית" – יגאל עמיר

למערכון הזה צמח מה שמכונה בשפת הטראפיק "זנב ארוך" (ביוטיוב הוא שני רק ל"פלדרמאוס" האגדי): בכל פעם שעוד מישהו דורך על הקבר של רבין בצורה כזאת או אחרת, הוא צץ בפיד. האם כשנכתב, ב־1997, הוא יועד להיות מערכון נבואי או שסתם היה התרסה כיפית, אבסורד מהסוג שאהבו להוציא מחדר הכותבים הזה? התשובה הכי טובה לזה היא כנראה "כן".

"ארץ נהדרת" – אוטוטו מלחמה

זה מזל גדול שבמסגרת התפריט העונתי של "ארץ נהדרת" יש מערכון אחד שמשגר אינספור מכתבים זועמים לקשת. בהיסטוריה שלהם לא חסרים מערכונים נוקבים, אבל אחד המדויקים ביותר מהשנים האחרונות הוא השעשועון "אוטוטו מלחמה" ששודר קצת אחרי מבצע צוק איתן, ובמהלכו חייל צה"ל מנסה לזכות בנגמ"ש משוריין שיציל את חייו במבצע הבא ונאלץ להסתפק, ב… ובכן, פחות מזה. הפיצוח הפשוט ביותר להגשת הנושא הקשה ביותר.

לנין היה פטרייה

כנראה אחד הרגעים המוזרים בתולדות הטלוויזיה התרחש דווקא חודשיים לפני קריסת ברית המועצות. הצופים הסובייטים, שהיו רגילים לשידורים ממלכתיים כל יום, כל היום, נחשפו לראיון פארודי, שנראה רציני לחלוטין, שבו הוסבר – בחסות מדע מפוברק וציטוטים של המיסטיקן קרלוס קסטנדה – שוולדימיר לנין לא היה אדם אלא פטרייה, וליתר דיוק – הפך לפטרייה בעקבות צריכה מוגזמת של פסיכדליים. למשדר היו השלכות דומות למתיחת "מלחמת העולמות" המפורסמת: עשרות אלפי צופים, אם לא יותר, חשבו שמדובר במשדר אמיתי לחלוטין. אולי הם אפילו חושבים ככה עד היום.

כריס מוריס – "Brass Eye"

בשיטות דומות לאלו שסשה ברון כהן השתמש בהן ב"Who is America" (וכמובן גם ביצירות הקודמות שלו), הסאטיריקן הבריטי כריס מוריס יצר את הסדרה "Brass Eye" – פרודיה על תוכניות תחקירים שערורייתיות שהציפו אז את הטלוויזיה הבריטית. הפרק הזכור ביותר ממנה עסק בנושא הכי נפיץ בעולם – פדופילים, ובאמצעותו שלל סלבריטאים שוכנעו לתת הצהרות מגוחכות ולהוסיף עוד אש למדורה הבוערת ממילא. שדרן הרדיו ניל פוקס, למשל, הצהיר קבל עם ומצלמה ש"לפדופילים יש יותר גנים משותפים עם לובסטרים מאשר עם בני אדם".

מחפשים סדרה חדשה? בואו לדבר על זה בקבוצת הטלוויזיה של Time Out,"מה רואים היום?"