לארי דיוויד חזר, והוא כבר לא מסתפק בלהיות אביר הצדק הזעיר

קשה להאמין, אבל "תרגיע", הקומדיה המושלמת של לארי דיוויד, נכנסה כעת לשנתה ה-20 (הפיילוט שלה שודר בסוף 1999). נכון, ב-20 השנים האלה דיוויד עבד בלוח זמנים לא אחיד (כולל הפסקה של שש שנים) שגרם לכך שהיא נמצאת רק בעונה העשירית שלה, ועדיין, מדובר בהישג רציני. ולמרות שהיא אהובה מאוד ומשפיעה מאוד, משהו ב"תרגיע" – וזה גם חלק מהותי מהעולם ומהדמות של דיוויד, או "לארי של הטלוויזיה" כפי שהוא עצמו מכנה אותו – מתרחש בבועה. בבועה של לוס אנג'לס, בבועה של הרבה מאוד כסף, בבועה של הבטלה אליה "לארי של הטלוויזיה" פרש אחרי "סיינפלד". הבועה הזאת היא קריטית עבור מה שמעניין את "לארי של הטלוויזיה" וגם את לארי דיוויד, היוצר, התסריטאי, השחקן והקומיקאי: עוולות קטנות, קודים חברתיים, נימוסים והליכות ועשיית צדק זעיר. "לארי של הטלוויזיה" הוא כמו הבאטמן הקטנוני של לוס אנג'לס: הוא שם בשביל לטפל בעניינים כמו אתיקה של תורים לרופא, דלתות מעלית, ארוחות צהריים וכמה מאוחר אפשר לחגוג יום הולדת. ושום דבר לא יכול לחצות את הדופן של הבועה הזאת.

אבל "תרגיע" של אחרי פגרת שש השנים היא קצת אחרת. העונה התשיעית, שהייתה קצת יותר חלשה מקודמותיה ועדיין מצוינת, התחילה כבר לעמת את "לארי של הטלוויזיה" עם העולם שבחוץ, בעיקר עם עלילה (שלא לגמרי עבדה) בה איראן מוציאה עליו פתווה. הפרק הראשון של העונה העשירית והחדשה, לעומת זאת, הולך עד הסוף עם כל הנושאים האקטואליים שהסעירו את העולם בשלוש השנים האחרונות ומתעקש לדחוף אותם לפרק אחד – דונלד טראמפ, הטרדות מיניות (כולל עלילת משנה אחת שמשחקת על הדמיון הפיזי המשמעותי בין ג'ף גרלין, המנהל האישי והסיידקיק הנצחי של לארי, ליהודי הוליוודי אחר עם פרצוף בולדוגי, הארווי ויינשטיין) ואז, ובכן, עוד קצת דונלד טראמפ והטרדות מיניות.

"תרגיע". טראמפ, מי טו וג'ון האם

>> לעוד ביקורות טלוויזיה

הפרק החדש – ולא ברור אם זו החלטה חד פעמית או שינוי סגנון (אם כי העובדה שהוא מבוים וערוך בקצב מהיר ודחוס יותר מהעונות הקודמות מרמז על כך שזה הכיוון גם לפרקים הבאים) – נפתח בכך שלארי שובר מקל סלפי של שני זרים ברחוב. ההצהרה מובנת: זה לארי קצת יותר אקטיבי, קצת יותר כועס ואפילו טיפה אלים, לעומת לארי שנקלע לסיטואציה אחר סיטואציה ומנסה לפרפר בתוכן כמיטב יכולתו. אחר כך הוא רץ על נושאי "תרגיע" קלאסיים: עד מתי אפשר לאחל שנה טובה? איך להיפרד במסיבה ממכר מציק כדי שהוא לא ירגיש שנפנפת אותו? מהי מידת הפריכות הנכונה של עוגיות סקונס? למה שולחן מתנדנד הוא פשע נגד האנושות? אבל יש גם עלילות משנה בהן לארי מואשם (על לא עוול בכפו, כמובן, לפחות לא על עוול מהסוג הזה) בהטרדה מינית, מנסה לחזור (שוב) לאשתו לשעבר (שריל היינס, שמקבלת הרבה יותר עם מה לעבוד כקומיקאית ולא רק לצקצק על מעלליו של לארי כמו בעבר) ומגלה את הסגולות המאגיות של כובע "מייק אמריקה גרייט אגיין" בלוס אנג'לס הליברלית. העלילות האלו הן כיפיות מאוד אבל הן לא מקבלות סגירה מספקת בסוף הפרק – אפשר רק לקוות שהוא מתכוון לחזור אליהן בהמשך העונה.

כל כותב אחר, חד פחות מדיוויד, שהיה נמצא בפוזיציה הזאת כיום – גבר לבן זקן, עשיר ונרגן בלוס אנג'לס – לא היה מצליח לקבל את כל האהבה שדיוויד מקבל. אבל בניגוד לעונה הקודמת, בה עסק יותר בענייני "פוליטיקלי קורקט בעד ונגד", כאן דיוויד משחק משחק מורכב יותר: הוא מצליח לסובב את הבדיחה ככה שהיא גם חושפת את האבסורד בסיטואציות החדשות שנוצרו בעולם שלו (מישהי צועקת במסיבה על ג'ף כי היא חושבת שהוא הארווי ויינשטיין) ומצד שני גם מבהיר על הדרך, מבלי לצאת צדקן, בצד של מי הוא (הוא יהודי זקן מניו יורק ובן דוד רחוק של ברני סנדרס, נו, ברור שהוא דמוקרט וליברל). אחרי הכל, זה לארי דיוויד. הוא רב עם בני דורו על הקבעונות החברתיים וצרות האופקים שלהם במשך 20 שנה לפני שמישהו בכלל ידע מה זה "אוקיי בומר".

yes VOD, שני (20.1); HOT HBO, שלישי (21.1) 22:30; yes COMEDY, שבת (25.1) 21:30; ובסלקום TV