איך מתמודדים עם יצירת מופת שצברה ממדים מיתולוגיים?

כשיצא למסכים באמריקה בקיץ 1982, זמן קצר אחרי ש"אי.טי" כבש לבבות, "בלייד ראנר" נתקל בביקורות לא אוהדות ובקהל אדיש, עד כדי כך שאפילו ההישגים החזותיים המהפכניים שלו לא זכו לתשומת לב מיוחדת. לא חלף זמן רב בטרם הסרט הפך לטקסט יסוד בקולנוע, והשיק אלפי מאמרים שניתחו את התמות הפילוסופיות ואת השאלות המוסריות שהוא מעלה. השפעתו על חזות הקולנוע ועל האופן שבו אנו מדמיינים את העתיד, היתה כה אדירה, שאילו היו מעניקים אוסקר על מפעל חיים לסרט, הוא ודאי היה זוכה.

ראיתי אותו לראשונה על המסך הענק של קולנוע תל אביב המנוח, ונשביתי בדימוי הפילם נוארי של העתיד, בשאול הכאוטי והדחוס המעלה אדים של תרבויות קדומות, ובסיפור על הרפליקנטים המורדים בייעודם ומבקשים הזדמנות לחיות כמו בני אדם. בסצינה הראשונה הוא בנה אופוזיציה חדה בין אדם לרפליקנט, ובהמשך קעקע אותה על ידי הענקת תובנות מוסריות לרפליקנטים, אך גם באמצעות פיתוח אלגוריתם אבולוציוני – מגוון הבובות בסרט מאייר מעין שרשרת אבולוציונית, מבובות נייר קטנות, דרך בובות בחלון ראווה, צעצועים חיים, רפליקנטים ובני אדם. כשבמקום אופוזיציה ברורה יש אבולוציה, היכן מעבירים את הקו (או "חומה" כדברי רובין רייט בסרט החדש)?

"בלייד ראנר 2049", המתרחש שלושים שנה אחרי אירועי הסרט הראשון, מוסיף למגוון הבובות סוסי עץ קטנים, שמרפררים לחד-קרן שדקרד (האריסון פורד) חלם עליו בגרסת הבמאי של הסרט המקורי. אותו חלום נועד, על פי רידלי סקוט, לסמן את מחסל הרפליקנטים כרפליקנט בעצמו, וזאת בניגוד לדעתו של התסריטאי המפטון פרנצ'ר, שהבין יותר טוב במה עוסק הסרט. פרנצ'ר כתב את התסריט גם לסרט ההמשך, שגיבורו (ריאן גוסלינג) יודע שהוא רפליקנט המחסל רפליקנטים מדגם מוקדם יותר. השאלה לגבי דקארד, לעומת זאת, נותרת פתוחה (במידה).

חסר גוונים. גוסלינג ב"בלייד ראנר 2049"

כיצד מתמודדים עם יצירת מופת שצברה ממדים מיתולוגיים? הסרט החדש מציע התפתחות תמטית וסגנונית של המקור, בלי לחקות אותו, וזאת בחירה נכונה (על אחת כמה וכמה משום שחיקויים נחותים כבר היו). מרכיב הפילם נואר נמחק מהסרט (בסצנת הסיום אפשר למצוא דווקא הדים לסרט גנגסטרים קלאסי מ-1939), שחלקים נרחבים ממנו מתרחשים מחוץ למרחב האורבני, והממד הדיסטופי הועצם.

המערכת האקולוגית קרסה ב-2020, כך מספרות כותרות הפתיחה, ולכן הסרט אפוף ערפיח כבד, גם במרחבים שהיו פעם חקלאיים. תקציב מוגדל והתפתחות ה-CGI אפשרו לעצב דימויים מדוקדקים ומרהיבים של פאר ארכיטקטוני והרס גלובאלי. הצלם הגדול רוג'ר דיקינס ("סיקאריו") ירש את מקומו של ג'ורדן קרוננוות' (שמחלת פרקינסון ריתקה אותו לכיסא גלגלים בחודש האחרון לצילומים והוא נפטר ב-1996), ובחלק מהסצנות שמר על פלטת הצבעים ומשחקי האור והצל הזכורים של הסרט הקודם. גם המלחינים הנס זימר ובנג'מין וולפיש מייצרים ואריאציות אפקטיביות על המוזיקה של ונגליס, אבל בשמיעה ראשונה הפסקול אינו משתווה לשילוב הערפילי של צלילים פוטוריסטיים, טיפות גשם חשמלי, והדים של העולם הישן שהפכו את המקור לבלתי נשכח.

בלייד ראנר 2049

דני וילנב מיצב את עצמו כאיש הנכון למשימה עם "המפגש", אף הוא סרט עתידני עם רבדים פילוסופיים ומוסריים עמוקים. גם כאן הוא מבלבל אותנו עם פלשבקים, מפתח שאלות ומעורר ציפיות, ואינו ממהר לספק אותן. הסרט מתקדם בקצב איטי, ומותיר זמן להתעמקות. אבל התסריט פחות מורכב, ולצד רעיונות מעניינים יש בו גם פגמים של ממש. לבלייד ראנר המכונה K (רמיזה לגיבור "הטירה" של קפקא, שנודע בכשלונו לקבל אישור והכרה במעמדו) יש הולוגרמה יפהפיה בשם Joi המספקת את כל צרכיו. "בלייד ראנר 2049" מרחיב את שאלת האנושיות לתכנת מחשב בעלת חזות של בובת מין (אנה דה ארמס), אלא ש"היא" של ספייק ג'ונז כבר עשה זאת באופן הרבה יותר מקיף, עמוק ומרגש.

מסע החיפוש של K לעבר הגדרה עצמית מעניין יותר, ויש בעלילה תפניות מוצלחות. אבל ההופעה חסרת הגוונים של גוסלינג תורמת לאימפקט הרגשי העמום של הסרט הארוך מדי הזה (כמעט שעה יותר מהסרט המקורי). זה סרט המשך מכבד ומכובד, שהישגיו החזותיים גדולים מהישגיו הדרמתיים. האם יכולנו לצפות ליותר? מה שכן, צפייה בסרט כמה ימים אחרי הטבח בלס וגאס מייצרת צמרמורת רגעית.

סרט על: שלושים שנה אחרי אירועי הסרט המקורי, בלייד ראנר צעיר נשלח לאתר ולחסל מישהו שהוא אינו יודע עליו דבר.

ללכת? כן. ולפני זה לצפות שוב ב"בלייד ראנר" האחד והיחיד.