דוד אבידן היה מיוצרי המד"ב הראשונים בארץ. מופתעים?
המשורר המוערך התעניין פחות בשירה ויותר בחקר היקום והקיום, אבל כמעט אף אחד לא זוכר את זה. תערוכה חדשה מגלה מחדש נביא שהקדים את זמנו
"אתה חייב לראות את זה, סרט מדע בדיוני ישראלי. חשבת שלא עשו כאלה כאן, אז עשו אחד". עם ההמלצה הזו נפתחה ההיכרות שלי, כחובב סרטי מדע בדיוני, עם דוד אבידן, אי שם לפני 20 שנה. את "שדר מן העתיד" – סרט המד"ב באורך מלא שאבידן כתב, ביים ושיחק בו ב־1981, המבוסס על שיר שלו בשם זה – לא צלחתי עד תומו. רמת הקאמפ הייתה גבוהה במיוחד, אפילו עבורי (אפשר לצפות בו כאן).
מאז התוודעתי אל אבידן שוב ושוב, בעיקר כמשורר חריג בנוף השירה הישראלי, אולי גם האנושי. משורר שביקש פחות לשורר ("המילה שיר והמילה משורר אלו מילים נדושות מאוד, זה לא הולם אותי במיוחד", אמר פעם בראיון), ויותר לחקור את הקיום ואת היקום, את החלל – הפנימי והחיצון – ולשדר אלינו שדרים מן העתיד. התערוכה "דוד אבידן – נביא מדיה" שנפתחה במוזיאון תל אביב באוצרותו של אורי דרומר ובליווי העוזרת לאוצר עדי דהן, היא הזדמנות נהדרת ללמוד על החייזר המוזר הזה שחי כאן לצידנו, מבקר מהעתיד, ואולי לתפוס סוף כל סוף את הסוף של "שדר מן העתיד".
ההיקסמות של אבידן מכל החדיש והחדשני והאינטלקט החריג שלו הביאו אותו לחשוב אל עבר העתיד הרחוק, ולהיות אחד מיוצרי המדע הבדיוני הראשונים בישראל
התערוכה סוקרת את מכלול יצירתו שאינה שירה, או לחלופין – שאינה שירה שהועלתה על הכתב והודפסה כפי שאנו רגילים לזהות אותה. אבל מהי שירה? איפה עובר הגבול בין שירה שנכתבה בעט על מפית, או שהוקלדה על דף נייר במכונת כתיבה, לבין שירה המוכתבת אל רשמקול, מוצגת כאיור או מועברת כסרט קולנוע? אבידן לא ראה גבולות אלו כלל. הוא התנסה בכל אפיק יצירתי שאיפשר לו הבעה ועשה שימוש בכל מדיה שהייתה זמינה לו. אם טרנס מדיה וקרוס מדיה הם מונחים שגורים בימינו – יצירות וסיפורים הפרושים על פני פלטפורמות יצירה שונות ולאורך זמן – אבידן כתב שירה טרנס מדיאלית כבר בשנות ה־60.
הגיחה של אבידן מחוץ לשירה "השירתית", אל הוויזואליה, אל האמנות, אל הקול והקולנוע, מרתקת וחריגה בנוף. התערוכה מציגה בעומק ובעיון את העניין הרב של אבידן באמצעים המכניים ובשיטות הטכניות להביע, לשדר, לשורר. באמצעות עיסוקו של אבידן בשפה עצמה כמכשיר, והעניין שלו בביטוי הוויזואלי של המילה הכתובה, אבידן שיחק עם הוויזואליה של השירה עצמה. משם המשיך אל עבודות רישום דמויות קליגרפיה, קולאז'ים ותקרינים, וחקר, שיחק והתנסה עם עוד ועוד מכשור טכני – מציורי פחם עד מכונות שכפול וצילום. כמשורר הוא עסק גם בהשלכה הקולית של השירה שלו ובאותה סקרנות התעניין בקול ובסאונד.
"דווקא הפן הרב תחומי ביצירה של אבידן – הסרטים, הגיחה לטלוויזיה, האמנות הפלסטית, העיסוק בכל תחומי התרבות – לא נשאר בתודעה הציבורית באופן בו אנחנו תופסים את דוד אבידן", אומרת עדי דהן, העוזרת לאוצר. "התערוכה מביאה תובנות על האופן בו אנחנו מסוגלים להכיל יצירה רב תחומית. ברגע שהיצירה חורגת מתחום אחד קשה לנו להתבונן על העשייה הכוללת. אנו מחלקים לקטגוריות ומייצרים היררכיה, בזמן שאבידן לא ראה זאת כך בכלל. מבחינתו הוא עסק בתקשורת ובשפה. העיסוק שלו באמנות פלסטית היה עיסוק בשפה חזותית; הקולנוע כשירה מתוסרטת".
ההיקסמות של אבידן מכל החדיש והחדשני והאינטלקט החריג שלו הביאו אותו לחשוב קדימה אל עבר העתיד הרחוק־רחוק, ולהיות אחד מיוצרי המדע הבדיוני הראשונים בישראל ("דמיון מדעי" בשפת תקופתו). בשחר עידן המחשב המודרני יצר אבידן את "הפסיכיאטור האלקטרוני שלי" (1974) – תיעוד כתוב של שיחותיו עם תוכנת מחשב אודות סוגיות רבות, מבעיותיו האישיות ועד מוות וחיי נצח. ב־1981 ביים את סרטו הרביעי, הראשון באורך מלא, "שדר מן העתיד", אודות נוסע בזמן מהמאה ה־30 החוזר אל שנת 1985 ובפיו בשורה אל אומות העולם – החישו את מלחמת העולם השלישית למען עתיד טוב יותר לכולנו. ספוילר: זה הכל פרסומת למוצר יפני המאפשר שליטה בתודעה בשלט רחוק. מבולבלים? בוודאי.
לצד תשוקה עזה לתקשורת, התערוכה מהדהדת תסכול עמוק. הרצון להביע ולשדר את החיים אל החיים ומעבר להם, בצד האילוץ להשתמש במכשיר הכה מוגבל של שפה, הביא את אבידן לחיפוש תמידי אחר אמצעי מבע ומכשירי קשר – כולל השימוש המוכר בחומרים משני תודעה (כפי שתיעד בספרו "דו"ח אישי על מסע ל.ס.ד", 1968). התחושה היא שאותו תסכול הביא אותו גם לבחינה מעמיקה של המכשור הטכני עצמו, מציאת שימושים שונים, חדשניים ופורצי דרך, ובעיקר הבעת תקווה לעתיד אוטופי עתיד בו ניתן יהיה להתעלות מעל לכל שפה.
התערוכה מילאה אותי בעצב על אבידן, שכנביא הקדים את זמנו. לו היה נוסע בזמן אל שנת 2019, האם היה מתמלא פליאה מריבוי האמצעים הטכניים "הנעלים" של זמננו לתיעוד ולתקשורת, או שמא היה חש החמצה על כך שפעל כמגשש באפלה הקדם־אינטרנטית? אולי היה פשוט מאוכזב שעם כל ההבטחה של תקופתו, טרם יישבנו את מרחבי הגלקסיה, עוד לא ביצענו חיבור בין מוח אנושי למחשב, וחרף כל האמצעים המופלאים של ימינו – תקשורת נותרה עניין מורכב, נדיר ומסתורי.
הייתי שמח להישאר זמן ארוך יותר בתערוכה, אך הביקור נגדע באיבו כי המשורר החבר איתו ביקרתי בה ראה בזווית העין נושה שהעדיף להימנע ממנו. הסתלקנו חיש מהר. על כל המנותקות מהכאן ועכשיו, את זה אבידן היה מבין היטב. בטח היה מצטרף. היינו נכנסים אל מכונת הזמן, הישר אל דרינק בכסית.
← "דוד אבידן – נביא מדיה", מוזיאון תל אביב לאמנות, שד' שאול המלך 27 תל אביב, עד 21.10