"אהבה וחסד": דיוקן אינטימי של מוזיקאי מחונן

לפני שאתם הולכים ל"אהבה וחסד" כדאי להקשיב ל"Pet Sounds" – האלבום פורץ הדרך של הביץ' בויז מ־1966. אחת הבחירות המעניינות ויוצאות הדופן של יוצרי הסרט – דיוקן ייחודי ונוגע ללב של גאון מוזיקלי מעורער – היא להתמקד בעבודה המדוקדקת של בריאן ווילסון על התזמור, לפני הקלטת השירים עצמם, ולא להשמיע לנו את הגרסאות השלמות של השירים כפי שאנחנו מכירים אותם. הסרט מכוון את תשומת לבנו לצלילים בודדים מתוך המארג המוזיקלי, והצופים מוזמנים להשלים את החסר באוזניהם.

כך נעשה גם ל"Good Vibrations" – “סימפוניית הכיס של בריאן לאלוהים", כדברי אשתו בסרט. אנחנו חוזים בעבודה עם נגני הצ'לו המספקים ליווי מונוטוני תת עורי, ובקטעים מהקלטת ההרמוניות הווקאליות, ובסצנה הבאה ליד שולחן האוכל כבר מרימים כוסית לרגל הפיכת השיר ללהיט הכי גדול של הלהקה. שלא כמקובל, הסרט נמנע ממונטאז' של טיפוס השיר במעלה מצעד המכירות של בילבורד ושאר קלישאות “עלייתו ונפילתו" האופייניות לביוגרפיות מוזיקליות. האסטרטגיה הנרטיבית והמוזיקלית החסרה הזאת תומכת בסיפור האינטימי והמפורר על מוזיקאי מחונן שרק הוא לבדו היה מסוגל לשמוע באוזני רוחו איך הצלילים מתאחדים למכלול, אך לצדם הוא שמע גם קולות נוספים, מעיקים, שרדפו אותו עד לאובדן שפיות.

שני שחקנים מגלמים את ווילסון בשתי תקופות קצרות ואינטנסיביות הארוגות יחדיו. פול דאנו בעל הפנים הבצקיות הוא ליהוק מושלם לתפקיד ווילסון בן ה־23 החווה שיא יצירתי במקביל לתחילתה של הידרדרות אישית, כשהוא נפרד מאחיו ללהקה היוצאים לסיבוב הופעות, נשאר באולפן לעבוד על “Pet Sounds" ומתעמת עם אביו הדורסני. ג'ון קיוזאק מגלם אותו כ־20 שנה אחרי כן, לכוד בטפריו של פסיכולוג דורסני לא פחות (פול ג'יאמטי) שנשכר על ידי המשפחה לטפל בו אחרי התמוטטות עצבים. ד"ר יוג'ין לנדי ממשטר את חייו לפרטי פרטים, ממנה לו שומרי ראש שעוקבים אחריו לכל מקום, ווילסון הופך לבובה על חוטים. בודד ונואש לאהבה ולחסד, הוא מתחנן לעזרתה של מוכרת מכוניות שנקרתה בדרכו (אליזבת בנקס, בדרך כלל קומיקאית, נהדרת בהופעה מדודה ורגישה).

חוסר הדמיון הבולט בין דאנו וקיוזאק – וכך גם העובדה שהתסריטאי אורן מוברמן היה שותף גם לכתיבת “אני לא שם" שבו שישה שחקנים גילמו את פניו השונים של אייקון אחר של התקופה, בוב דילן – מביאים אותי לחשוב שגם כאן היה ניסיון ליצור באמצעות הליהוק פיצול מטפורי בדמותו של ווילסון.

אף שקיוזאק טוב למדי, המהלך יוצר צרימה קלה, ונראה שדאנו, שמאז “מיס סנשיין הקטנה" סולל לעצמו קריירת אינדי מרתקת, היה יכול להתמודד היטב גם עם דמותו של ווילסון המבוגר.

השורה התחתונה: סרט עצוב על שירים שמחים