"הנערה הכי בת-מזל בעולם" לא מחדש, אבל מספיק כן כדי לגעת

הדרמה החדשה והמדוברת מבית נטפליקס, "הנערה הכי בת-מזל בעולם", מתרחשת בשנת 2015. אם תסתכלו מספיק בריכוז תוכלו לקלוט, למשל, מודעה מקמפיין הבחירות של הילארי קלינטון על תחנת אוטובוס. העובדה הזו לא חוזרת לעיתים קרובות ולרגעים זה קצת מוזר – למה לדבוק דווקא בשנה בה הספר עליו מבוסס הסרט החדש הגיע למדפים? ובכן, ככל הנראה בגלל ששנתיים אחר כך יופיע בחיינו ההאשטג Me Too.

בת-המזל מהכותרת היא אני פאנלי (מילה קוניס), שמתגוררת בניו יורק עם ארוסה לוק, גבר מצליח ממשפחה טובה (פין ויטרוק). עשור וקצת קודם היא עדיין הייתה טיפאני, נערה מרקע צנוע שהתקבלה לתיכון יוקרתי בזכות מלגת כתיבה, רק כדי לגלות שחבריה לספסל הלימודים לא ממש מתעניינים בכישורים שלה. ההתבגרות שלה הייתה רצופת טראומות – ובראשן תקרית ירי מזעזעת בבית הספר – אבל זה בסדר, עבר הרבה זמן. מאז היא המציאה את עצמה מחדש כעיתונאית זוהרת, מוקפת סמלי ססטוס. כולם סביבה קונים את האשליה, אבל הצופים לא – כי אנחנו נשארים איתה גם ברגעים הכי מכוערים שלה, בפנטזיות האפלות, בשקרים ובסחרורים של השנאה העצמית.

ספרה של ג'סיקה קנול, שגם כתבה את התסריט לסרט, הושווה לא פעם ל"נעלמת" של ג'יליאן פלין. למרות שיש ביניהם לא מעט הבדלים ז'אנריים ועלילתיים, די ברור למה – המונולוג הפנימי של הגיבורה, שמשמשת כקריינית לאורך הסרט, הוא קצת כמו גרסה מורחבת של מונולוג ה-Cool Girl המוכר מהלהיט ההוא. ב"נעלמת" מספרת איימי דאן איך היא המציאה מחדש את עצמה כך שגברים, ובפרט בן זוגה, יראו אותה בתור בחורה קלילה וכיפית, כזו שלא מתעצבנת, לא עושה עניין מדברים, מצחיקה וחכמה אבל כמובן גם יפה. הדמות שפאנלי בוראת כדי להתאים לחברה הגבוהה שונה מעט מזו של איימי דאן – יותר אשת חברה, פחות "אחת מהחבר'ה" שאוהבת בירה והמבורגרים – אבל העיקרון דומה. היא יודעת לדבר ולהתנהג כמו שצריך, אבל כל צעד שלה מחושב, מניפולטיבי או שקרי לחלוטין.

כשלוק הולך לשירותים במסעדה ומבקש לארוז את מה שנשאר מהפיצה, פאנלי אוכלת את כל מה שנשאר בביס וחצי. לבן זוגה המבולבל היא מסבירה ש"המלצרית שפכה סודה על הפיצה והשמלה שלי". בסצנה אחרת היא מארחת במשרד במאי שרוצה לראיין אותה לסרט שלו, וכדי שלא יגלה שנושא הכתיבה העיקרי שלה הוא סקס היא פונה לקולגה רנדומלית ומבקשת עדכון על "הכתבה בנושא פערי שכר". אם הסרט היה הסיפור של מישהו אחר, אולי פאנלי הייתה הפסיכופטית שהוליכה אותו שולל. כאן אנחנו שותפי הסוד שלה, ואנחנו יודעים שכלוב השקרים שיצרה לעצמה לא נובעת מאישיות בעייתית או רוע לב, אלא מיצר הישרדות.

פאנלי רוצה להמציא את עצמה מחדש לא רק בגלל הירי האלים ששרדה, אלא גם בגלל הטענות ששיתפה איתו פעולה. בלי לפרט יותר מדי, זיכרונות הנעורים של פאנלי, הנחשפים אט-אט במקביל לעלילה בהווה, כוללים בערך כל טריגר אפשרי – אונס אלים וגרפי, האשמת קורבן, בריונות, אובדנות וסצנות מדממות מהירי עצמו. הזוועות שפאנלי חוותה עיצבו את דמותה הבוגרת, מהשקרים להפרעות האכילה ועד ליחסים הנבובים שלה עם לוק. היא לא קיבלה את הצ'אנס להחלים באמת, אז המצוקה שלה הפכה למשהו אחר, יותר פרודוקטיבי – ליצור לעצמה חיים בטוחים, חזקים יותר, גם אם רק כלפי חוץ.

את הסרט ביים מייק ברקר, במאי טלוויזיה שביים פרקים בין היתר ל"סיפורה של שפחה", "סנדמן" ו"פארגו". אולי בגלל זה "הנערה הכי בת-מזל בעולם" מרגיש הרבה יותר טלוויזיוני מאשר קולנועי. הצילום וההפקה שלו לא מרשימים או מושכים את העין במיוחד, ומשהו בטון שלו מרגיש הרבה יותר יומיומי ורגיל ממה שהייתם מצפים לראות בסיפור כזה. יש בזה גם יתרון – בכוונה או בטעות, הסרט נמנע מהשטאנצים המוכרים של סרטים "קשים" על גיבורות מעורערות ומוכות טראומה ונשאר הרבה יותר מעורר הזדהות מאשר מטריד או אפל. הטון האגבי הזה עובד טוב עם המונולוג הפנימי הסרקסטי של הגיבורה, שיש בו המון כאב אבל גם הומור ומודעות עצמית שמרככים את המכה. הפלאשבקים לתיכון קשוחים הרבה יותר וגם כתובים פחות טוב, אבל הם הכרחיים לסיפור.

מילה קוניס נושאת את הסרט על כתפיה – היא לא השחקנית הכי מגוונת בעולם, אבל את מה שהסרט צריך היא יודעת לעשות היטב. היא מזגזגת בקלילות בין דמות האישה המושלמת והבטוחה בעצמה ובין הדמות השבורה שמסתתרת מתחתיה. התסריט שקיבלה איננו חף מקלישאות ויש בו גם רגעים מסורבלים, אבל הוא משתפר ככל שהסרט מתקדם.

כאמור, אנחנו חיים בעולם פוסט מי טו, אבל היא לא. הסצנות הכי חזקות הן אלה שבהן היא מצליחה להתעמת עם האנשים הכי קרובים אליה ולחשוף כמה מכוערת ההתמודדות עם אלימות מינית יכולה להיות, לא רק ההתמודדות האישית שלה. אין כאן משהו שמעולם לא ראינו בסרט על אונס או על פוסט טראומה, אבל גם יש מספיק כנות רגשית כדי ליצור משהו מעניין ומיוחד.

"הנערה הכי בת-מזל בעולם", זמין עכשיו בנטפליקס