התיאטרון הישראלי מצדיע: בלי נולה צ'לטון זה לא היה קורה

נולה צ'לטון ב-1965 (צילום: יעקב אגור; שימוש חופשי, https://he.wikipedia.org/w/index.php?curid=2032557)
נולה צ'לטון ב-1965 (צילום: יעקב אגור; שימוש חופשי, https://he.wikipedia.org/w/index.php?curid=2032557)

דניאלה מיכאלי הייתה מתלמידותיה של נולה צ'לטון שנפטרה לפני מספר חודשים בגיל 100. פסטיבל האישה שייפתח הערב בתיאטרון יפו יוקדש ליוצרת המנוחה ששינתה את פני התיאטרון בישראל. לרגל הפסטיבל משחזרת מיכאלי את העבודה עם צ'לטון כבמאית וכשחקנית, ומספרת כיצד למדה שמותר גם וגם וגם

– במה את עוסקת?
– בתיאטרון.
– מה, מה את עושה? שחקנית?
– גם
– מה עוד?
– כוריאוגרפית, במאית… מנהלת אמנותית…

פעם השאלות האלו הביכו אותי. ומוקדם יותר בלבלו לגמרי. כי באמת לא ידעתי מה אני יותר. וגרוע מכך, מה אני רוצה יותר. זה היה לפני שנים כשהלכתי ללמוד באוניברסיטה תיאטרון רק בגלל שבעצם רציתי פנטומימה עם יורם בוקר. נולה צ'לטון, שהלכה לעולמה רק לפני מספר חודשים והיא בת כמעט מאה, עשתה לי אז סדר בראש.

נולה צ'לטון פתחה לי דלת ודרך ונתנה לי כלים והזדמנות לגם וגם וגם. קודם כל היא הציעה לי להצטרף לקבוצת הפרויקט בקרית שמונה. מדובר על שנת 1977. כמובן שאמרתי כן. מי לא רצה אז להיות בין הנבחרים ולעבוד בתנאי מעבדה, לעומק, עם נולה צ'לטון? רציתי, אבל פחדתי. אמרתי לנולה שאהיה הכוריאוגרפית והמורה לתנועה של הקבוצה אבל לא אשחק. ונולה אמרה "את תשחקי, כמו כל הקבוצה. גם אם תחליטי בסופו של דבר לא להיות שחקנית, תדעי טוב יותר איך לעבוד ככוריאוגרפית עם שחקנים". חרקתי שיניים, פה ושם בכיתי מתסכול, אבל קיבלתי כלים ולא רק לבמה.

לאורך השנים הגשמתי בזכות נולה את הגם וגם וגם. עבדתי ככוריאוגרפית בכל התיאטראות בארץ, לצידם של במאים שונים ומגוונים מבחינת השפה האמנותית וסגנון העבודה. אני אוהבת לאלתר, להמציא ולבדוק דברים תוך כדי עבודה, אבל כשעובדים באופרה למשל, הכל צריך להיות מתוקתק וברור וסגור. הזמן יקר ואין מקום לאלתורים וניסיונות עם שישים חברי מקהלה. אחת החוויות העמוקות והמהנות הייתה העבודה עם עמרי ניצן על ההפקה "שיקוי האהבה של דוניצטי". כחצי שנה נפגשנו יום יום אחה"צ בביתו של עמרי והכנו את הכל, כך שנגיע אל ההפקה מוכנים עד לפרט האחרון. רשמתי כל תנועה על התווים, באיזו רגל דורכים כששרים הברה כזו או אחרת. הכל היה מסוגנן ומדויק ויצאה הפקה מלאת חיים וחיוך.

מדי פעם הייתי יוצאת להרפתקאות אישיות של יצירה עצמאית. כך היה כשהעליתי את "ססיליה כריסטינה קורנליה וכל השאר" בפסטיבל עכו – יצירת סולו על פי שירת נשים, בעקר יונה וולך. זו היתה אז, ב-1985, הגשמת חלום של גם וגם. גם לרקוד, גם לשיר, גם לשחק. לברוא עולם שלם ולחבר קצוות שאהבתי. לכאורה רחוק מהעבודות עם נולה, שהאורינטצייה שלהן חברתית ובדרך כלל דוקומנטרית. אבל לא הייתי יודעת איך לגשת את השירים, איך לברוא מתוכם עולם בימתי, לולא הכלים שקיבלתי ממנה.

נולה צ'לטון (צילום באדיבות תיאטרון יפו)
נולה צ'לטון (צילום באדיבות תיאטרון יפו)

 

אני הולכת כל כך אחורה כי משהו מתבשל אצלי ומבקש לחזור ולבחון את העבודה הזו של אז. אבל הנה נלך קדימה. ההיפך מהעבודה הדקדקנית באופרה ועוד שדה שאני אוהבת במיוחד: הצגות בבתי ספר למשחק עם סטודנטים. המפגש איתם הוא הזדמנות לחקור חומרים, להכנס אל הלא ידוע, בלי מחזה כתוב מראש, לצלול יחד עם הרעננות והרעב שלהם ולצאת עם יצירה חדשה. השפה שלי התגבשה בעקר דרך אותן עבודות שעשיתי בבתי הספר למשחק, ניסן נתיב, סמינר הקיבוצים, והן קרובות לליבי במיוחד.

הגם וגם כולל גם שנים של הצגות ילדים, עולם שהתמסרתי אליו גם כבמאית, גם כמנהלת אמנותית. בשנים האלה ראיתי את נולה פחות, רצתי מעבודה לעבודה, מניהול פסטיבל הילדים בחיפה עברתי לניהול האמנותי של פסטיבל עכו, והעבודה כמנהלת אמנותית, יועצת או מלווה (מה שאני עושה רבות בשנים האחרונות) היא התפתחות טבעית מהכיוונים השונים שצברתי לאורך השנים. הבלבול הראשון בין התחומים נארג זה בזה. טבלתי ידי בסגנונות שונים ככוראוגרפית, כשחקנית ובמאית ואני מוצאת סיפוק רב באפשרות שלי להתבונן בעבודתם של אחרים ולהושיט יד לתהליך שלהם.

דניאלה מיכאלי (צילום: בוריס בלנקין)
דניאלה מיכאלי (צילום: בוריס בלנקין)

בשש השנים האחרונות התחדש הקשר עם נולה והלך והתהדק. נולה לא פסקה לעבוד לרגע. לא יכולת לבוא לבקר אותה מבלי שתרתום אותך מיד לאיזו הפקה. כי חייבים, כי העולם בוער, כי יש קולות שאנחנו מחויבים לתת להם פה ובמה. וכך מצאתי עצמי חוזרת לשחק, עוברת מהפקה להפקה עם נולה. יצרנו יחד את "להצחיק את אלוהים" – פגישות עם הרב פרומן, את "האמיני יום יבוא" ואת "שפתיים חתומות".

יחד עם חווה אורטמן ומיקי מבורך – שלושתנו זכינו להיות תלמידות של נולה ולעבוד איתה במשך השנים כבמאית – נעלה שוב את "האמיני יום יבוא" בפסטיבל האשה בתיאטרון יפו שיוקדש השנה לנולה צ'לטון. נשב יחד עם הקהל סביב שולחן ארוך וכך, יחד עם הוודקה, המלפפון החמוץ ולחם המחמצת, נעלה את סיפורן של הנשים הצעירות שלחמו במלחמת העולם השנייה נגד הנאצים .מכמיר לב, אמיץ ומטלטל ובהחלט זורק אותנו אל המתרחש היום. באותו פסטיבל נשמע שחקניות נוספות שעבדו עם נולה, מהמובילות בתיאטרון הישראלי לדורותיו. כולן החלו את דרכן עם נולה ובאירוע מיוחד בפסטיבל הן תתנה לנו טעימה מן ההצגות שיצרו עמה ותעלנה אנקדוטות מההיכרות עם המורה הגדולה הזו. נולה צ'לטון. זכרה ופועלה ברוכים.

>> פסטיבל האשה בתיאטרון יפו, 15.3-10.3, פרטים וכרטיסים כאן