שווים דוקו: 12 סיפורים ישראליים שהגיע הזמן שיהפכו לסרט תיעודי

פסטיבל דוקאביב לשנת 2023 נפתח השבוע, וכמו תמיד הוא חגיגה של יצירה דוקומנטרית ישראלית. מיהודה פוליקר ועד יוסי שריד, מצביקה פיק ועד ענבל פרלמוטר, מהמלחמה באוקראינה ועד מלחמת העצמאות – הפסטיבל יציג לראווה סיפורים אנושיים והיסטוריים ששווה לשים אליהם לב. למרות שהיצירה התיעודית בישראל היא די ענפה, עדיין נותרו כמה סיפורים ששווים מבט אחר, דרך סרט או סדרה. אלו הם 12 סיפורים נוספים ששווים דוקו, שהסיפור שלהם הוא מספיק חשוב כדי לייצר ממנו משהו שמסוגל להחזיק סרט או סדרה טובה. אולי לדוקאביב הבא?

1. "מישהו הפסיק את הזרם": להקת תמוז

זהו הסיפור של הלהקה שהחלה כניסיון לעשות קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג בעברית. מה שהחל כניסיון לאחד את מתי כספי, שלמה גרוניך, אריאל זילבר ושלום חנוך ללהקה אחת (תארו לעצמכם), נגמר בזה שכספי וגרוניך פרשו ל"מאחורי הצלילים" והותירו את זילבר וחנוך, שתי אישיות פראיות במיוחד, לנסות ולעבוד ביחד עם יהודה עדר (מי שיהפוך לאחד ממלכי הרוק הישראלי), מאיר ישראל ואיתן גדרון על הלהקה המפוארת – שהשאירה מאחוריה רק אלבום אחד. יחד עם השיאים המוזיקליים, גם היחסים המעורערים בין שני הווקטורים הגדולים של הלהקה (שהיום נמצאים בשני קטבים הפוכים בחברה הישראלית), ההפסדים הכלכליים ושבירת הכלים – הם חומר לסרט נפלא. תמוז כבר תועדה בספר די מוצלח בשם "כשאפתח את הדלת" שכתב בועז כהן, אבל אני עוד מחכה שיעשו מזה סרט.

2. "דובדבנים": הפועל גליל עליון, 1993

לפני שנה (איך שהזמן טס) הסעירה את עולם הספורט הסדרה "האגרוף", שיצר אבידע לבני על סדרת הגמר המופתית בין מכבי והפועל תל אביב בקיץ של 1992. היא עסקה בסדרה שהוכרעה על ידי אותו אגרוף של לבאן מרסר לתומר שטיינהאור, בסיפור ספורטיבי מטורף. אבל בעיניי לפחות, אפשר היה לקחת את הסיפור הזה עונה אחת קדימה – לעונת 1992/93, זו שבה ההיסטוריה שדפקה בדלת – גם פתחה אותה. העונה של הפועל גליל עליון הבלתי נשכחת, עם פיני גרשון הצעיר על הקווים, זרים נפלאים כמו סטיב מאלוביק או אנדרו קנדי – וסופרסטאר ישראלי בדמותו של דורון שפר, שבגיל 21 עשה הכל על המגרש. זו הקבוצה שהצליחה במקום שבו הפועל ת"א נכשלה – לנשל מהתואר את מכבי הגדולה אחרי 23 שנה, ולזכות באליפות על חשבונם של האדומים מאוסישקין בגמר. קבוצה חד פעמית בהיסטוריה, מקרה נדיר שבו קבוצה ישראלית הצליחה להיות חזקה יותר ממכבי בסדרה, קיבוצניקים מהגליל שמצליחים לעשות את זה – ובגדול, והכל לצלילי הלהיט "משיח, משיח, משיח". דוקו ספורט במיטבו.

3. "אם כבר לבד": פסטיבל ערד

פסטיבל ערד היה הוודסטוק 99' הישראלי. סיפורו של פסטיבל מוזיקה שהחל כמיזם עירוני צנוע ופשוט והפך לאירוע שחיכו לו שנה שלמה. המקום שאירח את גדולי הזמרים הישראלים על הבמה, ובשיאו הביא לעיר הקטנה והנידחת קרוב ל-250 אלף איש. אבל העוצמות והמאסות הגדולות שהגיעו בבת אחת לעיר, יצרו גם את הסוף הטראגי שלו, זה שקרה ב-18 ביולי, 1995. רגע לפני הופעת הפרידה של להקת "משינה", עוד במהלך החימום הצטופף קהל גדול, והוביל לשלושה צעירים שנמחצו למוות. משינה לא הופיעה באותו ערב, וגם המשך הפסטיבל בוטל. אחרי האסון, הוא המשיך להתקיים – אבל במתכונת הרבה פחות סוערת. 1995 היתה שנה טראומטית לרוק הישראלי, גם בגלל מה שיקרה בנובמבר של אותה שנה, אבל גם ברגע הזה. והסיפור הישראלי הענק הזה, בהחלט שווה סדרה משלנו.

4. "סופרסטאר": אלי אוחנה

עד שנת 1984 היה הכדורגל הישראלי די אפור. היו כאן אימפריות וכוכבים ומשחקים גדולים ובלתי נשכחים, אבל הענף שהיה פופולרי בעיני העם קצת נדחק לקרן זווית. ואז, דווקא בבית"ר ירושלים שלא נחשבה עד אז למועדון גדול, נולד כוכב אמיתי – כזה שלא רק היה שחקן בלתי נתפס, אלא גם גיבור תרבות חדש. קראו לו אלי אוחנה, והוא היה שונה מכל מה שהכדורגל הכיר עד אז: שחקן יפה תואר, עם תספורת ייחודית, ובעיקר כזה שידע לדבר. תמיד חד לשון, מתנסח היטב, אפילו גאוותן. האופי הזה הביא אותו לשיאים אדירים – האליפות בבית"ר של 1987, המעבר לאירופה ולמכלן, החזרה לבית"ר בליגה הארצית בישראל והסחיבה שלה לתואר אליפות נוסף. ובדרך, אישיות לא קלה לעיכול שהושעתה מהנבחרת שוב ושוב, שסירבה לעלות בלי ביטוח ולא פחדה להגיד את דעתה גם בנושאים פוליטיים. בקיצור? חגיגה. אפשר לומר שאוחנה שווה סרט אחד, אבל הסיפור שלו שווה גם עשרה פרקים. תכינו את הנטפליקס.

5. "פרצוף של גודזילה": רביד פלוטניק (אבל בינינו, ברור שיקראו לזה בסוף "ברוכים הבאים לפתח תקווה")

תופעה מוזיקלית מדהימה שאנחנו רואים מולנו בימים אלה ממש. סיפורו של ילד משכונת תקומה בפתח תקווה, שצמח כראפר בשנים שבהן זה לא היה פופולרי – והפך לגיבורו של ציבור ענק בישראל, לאליל נוער על אמת. הוא כנראה לא יאהב את המילים האלה שאני כותב, אבל רביד פלוטניק הופך בימים אלה לגיבור תרבות. הסיפור שלו, ושל הז'אנר שהוא הרים בחזרה כמעט במו ידיו, בהחלט שווה תיעוד צמוד (ואולי הוא כבר נעשה). זה לא קרה בלי קשיים ומהמורות בדרך, אבל ההתפוצצות של פלוטניק, והאופי המיוחד של היוצר הזה – יכולים להפוך סדרה לזהב תיעודי.

6. "ספר שופטים": פרשת שופטים באדום

הכדורגל הישראלי סיפק לא מעט פרשיות ושערוריות לאורך השנים – מפרשת קובלנץ שבה כדורגלנים צעירים גנבו כספים מקופת צדקה, דרך פרשת נערות הליווי או הנבחרת הצעירה – ועד פרשת עומר אצילי ודור מיכה, שלדעת רבים שינתה את הענף בשנים האחרונות. אבל סיפור כמו זה – לא היה. זה היה היום שבו עיתונאי צעיר מגלי צה"ל בשם ניב רסקין חשף מעורבות של שופטים בכירים בהימורים על משחקי כדורגל. זה היה רגע שבו האמון של אוהדי כדורגל בענף נשבר, ונולד גם שיר חדש – "מהמר, מהמר" – שמופיע עד היום מיד אחרי עוד טעות שיפוט. העיתונאי שבימים ההם נולד ככוכב תקשורת, השופטים הבכירים שסיימו קריירה ואף נכנסו לכלא, וגם מערכת היחסים של אוהדים ושופטים נותרה שבורה עד עצם היום הזה. סיפור ששווה סרט מצוין.

7. "אין פרטנר": קמפ דייויד 2000

רגע השבר הגדול שמשפיע על ישראל עד היום: ועידה גורלית אליה יצא ראש הממשלה אהוד ברק במטרה להביא שלום – והתרסק בגדול. האופטימיות הגדולה שנשאה את ברק לשם, החל מהניצחון המרהיב בבחירות 99, התנפצה על שערי המציאות – ואולי גם פגעה במחנה השלום, באופן שהיה לו קשה להתאושש ממנו. שורת הדמויות היצריות שמעורבות בסיפור – אהוד ברק, יאסר ערפאת, ביל קלינטון, אבו מאזן שאז היה בעמדה נחותה יותר, היועצים והספינולוגים בצד הישראלי – הכל התערבב לקלחת שבסיומה נותרנו עם המשפט "אין פרטנר" ועם התפוצצותה של אינתיפאדת אל אקצה – שהובילה לשנתיים מדממות במיוחד בישראל וברשות הפלסטינית. זו היתה הפעם האחרונה שבה ניסינו באמת לעשות שלום, ונגמרה במלחמה כואבת.

8. "פרסומת למסטיק": סיפורו של ההיפ הופ הישראלי

איך לוקחים את הז'אנר הכי אמריקאי שיש, זה שנולד מתוך הייאוש של הקהילה השחורה בארה"ב, ומתרגמים אותו דווקא לעברית? ההיפ הופ העברי – מ"האשם תמיד" דרך שב"ק ס, מסאבלימינל ועד טונה ורביד פלוטניק – תיעד לא רק את הדור הצעיר (שגם אני הייתי חלק ממנו), אלא גם את הישראליות המשתנה לאורך שנות ה-90 ואילך. מהכניסה של MTV והשינוי שהיא הכניסה למוזיקה בארץ, דרך האינתיפאדה והראפ הימני של סאבלימינל והצל (ו-DAM והרכבים נוספים בצד הערבי, סיפור שכבר תועד בזמן אמת בדוקו "ערוצים של זעם"), ועד התפתחות הרשתות החברתיות שסללו את הדרך של ראפרים להצליח רק בזכות עצמם. סיפורו של ההיפ הופ בארץ מכיל בתוכו לא רק מוזיקה, אלא גם תרבות עברית חדשה שנוצרה במחשכים והגיעה עד לב הפריים טיים.

9. "הכי גדול, הכי יפה, הכי מצליח": אבי כהן

דיברנו על כוכבות ישראלית? אז הנה – כוכב הכדורגל הראשון שצמח בישראל. הבלם שנולד במצרים והפך לבכיר בניה של מכבי ת"א בשנות השבעים; זה שהפך אותה לקבוצה הגדולה בישראל, אבל עיקר ההישג שלו הגיע בשנת 1979 – אז נחת בקבוצה הגדולה בעולם דאז, ליברפול. לשם השוואה, זה בערך כמו ששחקן ישראלי יעבור היום לשורות ריאל מדריד או מנצ'סטר סיטי. יחד עם גיבורים כמו קווין קיגן או גרהאם סונס, אבי כהן הפך להיות לב הקבוצה המפוארת – ואפילו היה לו חלק מהותי באליפות שבה היא תזכה בשנת 1980. כהן היה הראשון ששיחק באנגליה – מה שפתח את הדלת לשורה ארוכה של שחקנים שיבואו אחריו כשרוני רוזנטל, אייל ברקוביץ' ויוסי בניון הם הבולטים שבהם. פורץ דרך אמיתי, שמת בנסיבות טראגיות לפני 13 שנה. אבי כהן היה מגה סטאר ישראלי, בתקופה שבה אפילו לא ידעו להגיד את המילה.

10. "בכל זאת הגענו, למרות הכל": להקת כוורת

נכון, על כוורת נעשו מספר סרטים דוקומנטריים בעבר – "תמונות מחיי הלהקה", שליווה את האיחוד שלהם בשנת 1990 או "שק של סנטימנטים" (אבידע לבני שוב איתנו) שתיעד את האיחוד האחרון. אבל אף סרט עוד לא הקיף את הסיפור ההיסטורי של כוורת: חבורת המוזיקאים המוכשרת שנולדה בלהקת הנח"ל ושינתה את הסאונד המקומי, פרחחים עם גיטרות שצמחו מתוך הערוגות של המוזיקה הישראלית הישנה והטובה והכניסו הומור ושובבות סיקסטיזית מאוד לתוך המיינסטרים העברי המעונב. קצת כמו הגשש החיוור, שפעלה במקביל, גם כוורת היא תופעה אדירה – שמכילה בתוכה עוד סיפורים שלא סופרו. ההצלחה המטורפת בתקופת מלחמת יום כיפור, הנסיעה לאמריקה והכישלון המהדהד לבנות שם קריירה, האירוויזיון, וגם מערכת היחסים בתוך הלהקה – בין הכוכבים שעמדו בפרונט למוזיקאים שהושתקו בפינה (וכן, אני מדבר על יוני רכטר). מרכיבי הלהקה אמנם הפכו לדמויות ציבוריות ולזמרים גדולים שהתראיינו לא פעם, אבל את הסיפור האמיתי של כוורת איש לא סיפר עד היום. והגיע הזמן.

11. "עם הראש לשם": האלבום "דרך ארץ"

עד 1987, גידי גוב נחשב לסוויטהארט של המוזיקה הישראלית. מי שבא מלהקת הנח"ל, דרך ההומור הרומזני והשובבי של כוורת, דרך הסרטים של אבי נשר, הוא היה כוכב פופ מתוק ולא מזיק. מישהו שיכול היה לגלוש בקלות גם לקונצרט רוק בפארק הירקון וגם לפסטיגל, ולאף אחד זה לא ייראה מוזר או מסוכן. עד שהגיעה שנת 1987 שבה נפגש עם מפיק בעל רזומה גדול ומרשים – לואי להב, שעבד אז עם ברוס ספרינגסטין הגדול מכולם. הציוות הזה הוביל לשינוי מהותי בקריירה של גידי גוב וליצירתו של אלבום שביטא שינוי גם במוזיקה הישראלית כולה: סאונד יותר בועט, יותר אפל, פחות מלבלב כמו הפרחים על העטיפה של התקליט הראשון. הטקסטים המרירים של מאיר אריאל, הלחנים הכבדים של יהודה פוליקר וגם האינתיפאדה שהחלה בחוץ ושינתה את מצב הרוח הלאומי. "דרך ארץ" הפך לאחד האלבומים הכי נמכרים אי פעם, הוא נקודת ציון בקריירה של גוב, וגם בחיים הישראליים כולם. ובתוך כל זה, שיר אחד שמתנגן עד היום. קלאסיקה.

12. "איך זה עובד באמת": מודי בר-און

כנראה שאי אפשר היה בלעדיו. בטח לא בחודש הזה בשנה. מודי בר-און ז"ל הוא אדם ששווה דוקו, בגלל היכולת שלו להיות גם וגם – גם נציגו היפה של הכדורגל המקומי (שלא תמיד היה יפה), גם מי שלא פחד לבטא את דעתו (במקומות שבהם זה הרבה פחות נוח), דוקומנטריסט ויוצר ומגיש ופה ושם גם זמר לא רע בכלל. מודי היה עמוד האש של דור שלם, ואפשר וצריך לספר את הסיפור שלו – על הדרך שבה האיש המיוחד הזה ידע להיות קונצנזוס ישראלי, ששבה את הלבבות של כל מי שראה אותו. מודי בר-און, שיצר לא מעט סרטים וסדרות גדולות בחייו ("במדינת היהודים", "כביש 90", "הקיבוץ", "תל אביב-יפו") – ראוי גם שיסובבו את המצלמה גם לכיוון שלו.