הסרט הזה צולם בשוט אחד (בערך), והתוצאה חסרת תקדים

לפני הכל, "1917" הוא סרט של צלם. התסריט הלא מאוד מורכב נכתב כדי להיות מצולם באופן שבו צולם, ובמהלך הצפייה קשה שלא להיות מודעים לווירטואוזיות שומטת הלסת של הצילום. הבמאי סם מנדז כתב אותו (עם קריסטי-ווילסון קיירנס) בהשראת סיפורים שסיפר לו סבו על חוויותיו במלחמת העולם הראשונה, ובראש העמוד הראשון של התסריט ששלח לשחקנים ולצוות ההפקה התנוססה ההצהרה: "הסרט עוצב להצטלם בשוט אחד". מנדז מסביר בראיונות שהתכוון להכניס את הצופים לחוויה של החיילים בזמן אמת – השעתיים של הסרט מתארות, לכאורה, את השעתיים שבהן לוקח לגיבורים להשלים את המשימה שהוטלה עליהם. אבל מבעד להצהרות מבצבץ האגו של הבמאי, שרצה להראות שהוא יכול לגבור על ההישגים של "האיש שנולד מחדש" ו"בירדמן", שבו ההצדקה לרהב הצילומי מורכבת יותר. לצורך כך הוא רתם את הצלם האלוף רוג'ר דיקינס, שאיתו כבר עבד ב"חלון פנורמי" וב"סקייפול".

"1917" מספר על שני חיילים בריטים במלחמת העולם הראשונה, שנשלחים על ידי גנרל לחצות שטח אויב ולמסור לקולונל בעמדה מרוחקת פקודה לעצור את תוכניתו לתקוף את קווי הגרמנים. אם לא יגיעו בזמן, 1,600 חיילים, בהם אחיו של אחד הגיבורים, יפלו למלכודת מוות שנצפתה מלמעלה על ידי הטייסים. בדרך ליעד השניים צריכים לעבור סדרת מכשולים, בהם חיילי אויב, מטענים ממולכדים, הררי גוויות, נהר סוחף ועוד, מה שלעיתים מדמה את הסרט למשחק מחשב, למרות מיטב מאמציהם של צמד השחקנים הצעירים והמוכשרים.

מנדז הסביר שהמטרה הייתה להכניס את הצופים לחוויה של החיילים בזמן אמת, אבל מבעד להצהרות מבצבץ האגו של הבמאי

בקרדיטים אפשר למצוא שמות של כוכבים גדולים כמו קולין פירת' ובנדיקט קמברבאץ', אבל לכל אחד מהם יש רק סצנה אחת. את הסרט מובילים דין-צ'רלס צ'פמן (טומן מ"משחקי הכס") וג'ורג' מקיי ("קפטן פנטסטיק"), שדמויותיהם זכו בתסריט לאפיונים בסיסיים. הראשון חסר ניסיון ומתרגש מהמחשבה על זכייה במדליה, השני כבר זכה במדליה והבין שזה לא יותר מחתיכת פח. מעבר לכך אין זמן להרהורים על משמעות החיים, מהסוג האופייני לסרטי מסע, כי הזמן קצר והמשימה ברורה. ברוח סרטי המלחמה של העידן הנוכחי, כמו "דנקרק" של כריסטופר נולן, זה לא סיפור לוהב של ניצחון על האויב, אלא תיאור של הישרדות הרואית. אבל שלא כמו ב"דנקרק", שהיה בנוי על עריכה וירטואוזית, כאן הברק של העשייה הקולנועית מלהיב בפני עצמו, אך לפעמים הוא עובד נגד הדרמה האנושית.

זו אינה אשמת הצלם, שעושה כאן דברים שלא ייאמנו, וודאי יזכה על כך באוסקר שני (הוא כבר זכה על "בלייד ראנר 2049"). הסרט אמנם לא צולם בשוט אחד, אלא בכמה שוטים ארוכים שחוברו יחדיו באופנים סמויים, אבל גם כך המצלמה רושמת שיאים חדשים בקרב עשר באולימפיאדה של הצלמים. היא אינה מסתחררת באופנים שמושכים תשומת לב לתנועתה שלה, אלא מלווה את הגיבורים בעקשנות כשהם מפלסים דרכם בשוחות, חוצים נהר, רצים בשטחי אש וכן הלאה. לא פעם במהלך הצפייה תהיתי איך לעזאזל זה צולם, ובניגוד להצהרות של מנדז, זה דווקא הוציא אותי מהחוויה של החיילים בשטח. קרוב לוודאי שצופים קצת פחות מודעים לשפה הקולנועית מאנשים שזה עיסוקם היומיומי (כמו מבקרי קולנוע) ייסחפו יותר על ידי הסיפור. לזכותם של צ'פמן, ובעיקר מקיי, שפניהם משתנים במהלך המסע, ייאמר שמדי פעם הם מצליחים לחבר אותנו לאנושיות של דמויותיהם.

גדולתו האמיתית של דיקינס בולטת לאו דווקא בווירטואוזיות של הנעת המצלמה, אלא בתאורה ובחילופי הגוונים המשתתפים ביצירת האווירה. אחרי כחצי סרט שמתרחש באור יום, אנחנו מגיעים לעיירה צרפתית שנחרבה בקרב, ונקלעים להוויה סהרורית שיוצרות פצצות תאורה. זה מופע אורקולי עוצר נשימה ביופיו האפל. יש לציין שהמעבר בין יום ללילה ובחזרה ליום מעלה תהיה לגבי טענת הבמאי לזמן אמת, ותורם יותר לתחושה של כניסה לעולם של צללים בנוסח "אפוקליפסה עכשיו", ללא העומק של הסרט ההוא.

"שבילי התהילה" של סטנלי קובריק (1957), שבו לתנועות המצלמה הייתה משמעות פוליטית ומוסרית, הוא עדיין הסרט הגדול ביותר על מלחמת השוחות. אבל למרות ההסתייגויות שלי מהמימד האנושי הלא מאוד משכנע של "1917", את ההישג של דיקינס צריך וכדאי לראות על מסך גדול. עמנואל לובצקי, שצילם את "כוח משיכה", "בירדמן" ו"האיש שנולד מחדש", כבר בטח חושב איך להשיב לעצמו את הכתר.

ציון: 4/5
סרט על: שני חיילים בריטים במלחמת העולם הראשונה יוצאים למשימה בשטח האויב
ללכת? כן. צילום וירטואוזי חסר תקדים הופך את הסרט לאירוע קולנועי

1917 בימוי: סם מנדז. עם ג'ורג' מקיי, דין-צ'רלס צ'פמן, אנדרו סקוט, בנדיקט קמברבאץ', ריצ'ארד מאדן, קולין פירת'. בריטניה/ארה"ב 2019, 119 דק'