אני לא יודע איך לא להתלהב ממוזיקה. כך שרד "עונג שבת" 20 שנה

משהו גדול השתנה באיזור 2004. אבל קודם כל, ב-1992, משהו בחיי עומד להשתנות: בתחילת הניינטיז הייתי בן עשר, על סף גיל ההתברות, והתחיל לצמוח אצלי משהו חדש ומבלבל שלא הכרתי – טעם מוזיקלי. לפני כן, המוזיקה ששמעתי הייתה מה שחבריי בבית הספר ובקיבוץ שמעו, והם שמעו מה שההורים שלהם שמעו, פלוס איזה מייקל ג'קסון או משינה או צעירי תל אביב. 

אבל התחלתי לשים לב שיש לי הרגל חדש שלהם אין: בזמן שהם שיחקו במחשב או בחוץ, אני ישבתי שעות צמוד לרדיו, סרקתי את ביקורות המוזיקה בעיתוני סוף השבוע, מלקט אותות מארץ רחוקה. מצאתי נביאי פופ ורוק שהכירו לי שירים חדשים, אמנים חדשים, סגנונות חדשים, דרכי מחשבה חדשות על העולם, שפה חדשה שהתחלתי לאט לאט לדבר. הבנתי שזה ממלא את העולם שלי לא פחות, ובדרך כלל יותר, מלשחק דיגר או פוגים. ושהעולם שלי מתחיל להיפרד משל חבריי שהסתפקו בנוער שוליים שברדיו, ולא בדקו מה עוד יש באלבום.

12 שנה מאוחר יותר, ב-2004, הטעם שלי כבר היה נפרד לגמרי מקהילת החברים שלי. הם שמעו אווריל לאבין וקולדפליי, ואני שמעתי אוספים של פאקט רקורדס, The Rapture, The Twilight Singers, Deerhoof ופוסט פאנק סקוטי. אבל עוד משהו התחיל להשתנות בעולם עצמו, מחוץ לאוזניים שלי: הנביאים. 

תודה לאל, כדי להכיר משהו חדש ומעניין לשמוע היה עדיין אפשר לשמוע את קוואמי או לקרוא את הטור של שרון מולדאבי, למשל (דברים שעשיתי באדיקות דתית), אבל היה אפשר גם להתחבר לפורום מוזיקה בנענע ולמצוא אוצרות בזכות א.נשים שלא בהכרח שירתו בגלצ, התקבלו לידיעות או היו שם מוכר בכל בית. למעשה, אפילו לא ידעתי איך קוראים להם. יוזרים חרוצים ומלאי תשוקה למוזיקה עם שמות כמו ”זולי" מילאו לי את העולם בשפע מוזיקלי שלא הכרתי קודם בלי שהיו חלק מהתקשורת הממוסדת והמפולטרת להחריד. 

חלק מהאנשים האלה משכו אותי מהפורומים אל אתר מוזר ופלאי בשם "השרת העיוור", שהיה בדיעבד גל ראשי בצונאמי של אותה התקופה. השרת העיוור הזמין כמעט כל אחת עם מקלדת ושליטה בסיסית בשפה העברית לפרסם ביקורת על אלבום או הופעה. זה נשמע הכי טריוויאלי כיום, כשבהינף סטורי אני יכול להשפריץ דעתי ברבים, אבל זה היה באמת מהפכני בתקופה שבה רוב הא.נשים עדיין צרכו תרבות חדשה או ישנה דרך טלוויזיה ועיתונים מודפסים.

באתר השרת העיוור התחלתי בטעות פינה שבועית בשם "עונג שבת" ובה המלצתי על כמה דברים מעניינים שקראתי באותו שבוע. מהר מאוד הפינה התרחבה לבלוג עצמאי, שהוקם ברגע שיא של בלוגי מוזיקה בעברית. סביבי היו בלוגים נהדרים כמו מונוקרייב, פופ טארט, האייפוד רעב, מיי מורנינג קנדי, ועוד ועוד ועוד – מלחמת השיחרור מסמכויות המוזיקה הממוסדות הייתה בעיצומה. בשיא הגל הזה החזקתי בתפריט הצידי של עונג שבת רשימה מתעדכנת של עשרות בלוגי מוזיקה בעברית. תוך כמה שנים כולם נכחדו – גם הבלוגים, גם התפריט הצידי.

אבל העונג, איכשהו, נשאר עד עכשיו. אולי מתוך אובססיה אישית שלי, אולי מתוך אינרציה, אולי מתוך בערה פנימית שאין לי רצון או מושג איך לכבות. ארצה או לא, הדחף שלי לשתף דברים שמלהיבים אותי היה ונשאר עמוד תווך באישיות שלי: החל מלהביא בגיל 10 קסטה למסיבת כיתה שיש עליה מצד אחד אייס אוף בייס אבל מצד שני יורוהאוס מוזר שהחברים שלי לא מכירים, ועד לשדר בגלגלצ תכנית שבועית או לשלוח עדכוני טלגרם לאלף איש על שיר חדש שאהבתי – אני לא יודע איך לא להתלהב ממוזיקה, ואני לא יודע איך לשמור את ההתלהבות הזו לעצמי. כבר שנים שמתחת להמלצות הבלתי פוסקות אני טיפה נבוך להיות זה שצועק כל הזמן שאתם חייבים לשמוע את הדבר הזה. סורי, אבל האמת היא שנוט סורי. 

אבל בעצם, העונג נולד כי הרצון הקבוע שלי לשתף מוזיקה שאני אוהב פגשה חרך שנפער בתרבות הישראלית בדיוק באותו הזמן. בהתחלה היית חייב להיות אהוד מנור או יואב קוטנר כדי להפיץ את טעמך המוזיקלי בארץ ישראל: ידען, נערץ, מוכשר, עם קילומטרז' ותעודות כדי לקבל במה גדולה כמו גלצ, ערוץ 1 או 24. אחר כך, גם אם לא התקבלת לגלצ או למעריב, היה מספיק להידחק למילייה החברתי של איזה מקומון מסחרי או תחנה איזורית כדי לספר לעולם על המוזיקה שאתה אוהב ואולי לצבור קהל שצמא לסגנון ולטעם שלך. ורק לאחר מכן, היה מספיק להיות מספיק חצוף ועם ידע סמי-מתקדם באינטרנט כדי להקים בלוג עצמאי ולמשוך אליו קהל. שם נולד העונג קצת לפני שהיה בכלל יוטיוב, לפני שפייסבוק תפס בישראל, לפני שהסושיאל הרג את כוכב הווב 1.9. 

אבל זה היה לפני 20 שנה, ובזמן אינטרנט 20 שנה זה מאה דורות. בעשור האחרון ראיתי את מספרי הכניסה לעונג הולכים ודועכים. בהתחלה נלחצתי, ומהר מאוד שיחררתי. גם גלצ וידיעות בזמנו ראו מספרים דועכים כשא.נשים התחילו לפנות לפורומים ויוטיוב וקאזה, גם המקומונים איבדו א.נשים לטובת הסושיאל. גם אני. זה לא משנה, בעיניי. זה שינה את המעמד של ידיעות אחרונות אבל לא את המעמד של מוזיקה, שרק הלך וגאה בחייהם של יותר ויותר א.נשים. מה שמשנה הוא שמי שצמאה למוזיקה חדשה ומעניינת, ככל שחולף הזמן יש לה יותר מקורות, ממליצים ו“אוטוריטות“ מאי פעם כדי למצוא דרכם את המוזיקה הזו. הדרך לאהבה מוזיקלית חדשה קצרה מאי פעם. הדרך שלי לשם הייתה ארוכה מאוד.

מדי פעם אני באמת נתקל ברחוב, או בהופעה, או בהודעת אינסטגרם, בא.נשים שמעולם לא פגשתי שמספרים לי בהתלהבות שהם קראו או קוראים את עונג שבת, באדיקות או לפעמים. הם מספרים על להקה או שיר או אלבום שהם הכירו דרכי, ואנחנו מתרגשים לרגע ביחד מכמה המוזיקה הזו יפה, ואני מתרגש לרגע בלב מכמה שהמוזיקה הזו חיברה בינינו, שני זרים. אני מודע לתפקידי כשליח בלבד – אני לא כותב את השירים, רק מספר עליהם לאחרים. אבל כמישהו שהלך בעקבות מגלי ארצות רבים אני יודע בדיוק כמה התפקיד הזה עצום, כמה הוא הרחיב לי את העולם. איזה מטורף זה שזכיתי להרחיב למישהו אחר את העולם, אפילו בכמה סנטימטרים. 

 לפעמים אחת מהן שואלת איך אני כותב את זה כל שבוע כבר כל כך הרבה שנים, איך יש לי זמן לשמוע כל כך הרבה מוזיקה חדשה, או איפה אני מוצא את כל השירים האלה. והתשובה היחידה היא פשוט: אני לא מכיר דרך אחרת. אני חושב שכל מי שעוקב אחרי עונג שבת או שומע באדיקות תכנית רדיו כזו או אחרת שמדי שבוע או יום מוסיפה מוזיקה חדשה לעולם, שותף לאותה התמכרות ומשימה מתוקה, גם אם בעוצמה אחרת. המשימה, בין אם קיבלת אותה על עצמך ביודעין או לא, היא להרחיב את העולם, שיר חדש אחר שיר חדש.

בשנים האחרונות ניסחתי לעצמי מוטו פשוט ככל האפשר למה שאני עושה, והוא שלוש מילים בלבד: להתרגש ביחד ממוזיקה. מוזיקה חדשה, או חדשה עבורי, מזינה אותי כמו אוכל ושמש וחברים. היא ממלאת אותי בשמחה ובמשמעות ואנדורפינים כמו שעושים לאחרים דברים כמו ספורט או דת או אוכל מעניין או עבודה אם אין להם מזל. איכשהו, בלי לשים לב, אני משתף את ההתרגשות הזו דרך אתר ספציפי בשם ״עונג שבת״ כבר… 20 שנה.

ב־2009, כשהעונג היה בן 5 בערך, החלטתי לחגוג במקום פיזי עם הקהל העד־אז וירטואלי שלי, והרמתי ערב של כמה הופעות באוזןבר שהיה אז מועדון חדש. היו שם אמני אינדי לא מוכרים דאז כמו יהוא ירון והאחים רמירז ו-Tiny Fingers. לחלל הקטנטן של האוזן נדחסו כמה מאות א.נשים שמחים למרתון הופעות של איזה שלוש ארבע שעות.

השנה אנחנו חוגגים (כמעט) 20 שנה באותה הדרך, רק פי 4. ביום שבת הקרוב עונג שבת משתלט על התדר לחצי יממה של הופעות ברצף. פשוט הזמנתי את (כמעט) כל מי שאני עף עליה ועליו בשנים האחרונות, פלוס כמה שותפים ותיקים יותר לדרך. אפשר לקפוץ עם הילדים בצהריים או לבוא לבד לרקוד בערב. מבחינתי זה אפילו לא משנה אם אתם עוקבים אחרי עונג שבת או אחריי מזה שנים, או ששמעתם עליי עכשיו במקרה כאן, או שתיקלעו לתדר במקרה. העיקר היא שתהיה לנו עוד הזדמנות להתרגש ביחד ממוזיקה.

חגיגות 20 שנה לעונג שבת יתקיימו בתדר (דרך יפו 9) ביום שבת הקרוב, 27.5, החל מ-13:00 עד 01:00 בלילה. לפרטים נוספים ורשימת המופיעים המלאה. השירים לאורך הטקסט הם כולם מתנות קטנות מגיאחה לאורך השנים, שרק רצה להתלהב איתנו ממוזיקה. התלהבנו