דור המדבר: 22 אמני האינדי הכי משפיעים בעידן אינדינגב

>> יועצים מיוחדים לפרויקט: ניצן פינקו וקוואמי

בשנת 2007 היה למתן נויפלד ואסף בן דוד רעיון די משונה. מסביב הייתה פריחה מסוימת בסצנת האינדי של ישראל, יותר מין לבלוב שהנץ על רקע דעיכתן של חברות התקליטים הגדולות, והשניים קיבלו השראה מסדרת פסטיבלים קטנים בטבע שהפיקה תמר אפק, החליטו שהאינדי צריך במה פסטיבלית ושהם יקימו אותה אי שם בדיונות של מצפה גבולות בואכה סוף העולם. קצת יותר מאלף איש הגיעו לפסטיבל אינדינגב הראשון וצפו ב-30 הופעות, ההד-ליינרים היו נעם רותם, עמיר לב, יהלי סובול, וכולם עמדו שם בתוך החול והביטו אחד בשני נדהמים. ההפקה הייתה מתוקתקת, הסאונד היה טוב, ההופעות התחילו בזמן ובתוך הבועה האוטונומית שנוצרה שם בסופ"ש ההוא התגשם חזון ששינה את פני המוזיקה בישראל.

אינדינגב 2019 (צילום: ארז שני)

במשך שנים ליווה את אינדינגב הדיון המשמים בשאלה "מה זה אינדי?", ובמידה רבה אפשר לומר שהפסטיבל עצמו פתר אותה וקבע כעובדה שאינדי זה כל מה שנראה ונשמע כמו אינדי כשרואים אותו ושומעים אותו. ברי סחרוף זה אינדי, אביתר בנאי גם, רונה קינן סופר אינדי, פורטיס בטח אינדי, טיפקס אחים שלנו אינדי. אחרי 15 שנות אינדינגב, ובקורלציה די ישירה להצלחתו של הפסטיבל, האינדי הישראלי כבש לעצמו מקום במיינסטרים ומשגר אליו נציגים בתדירות גוברת. זאת לא רק נגה ארז, זה לא רק רביד פלוטניק, זה דור שלם של יוצרים שמצא את הקהל שלו בערבות הנגב כמו באיזו הזיית פטריות ציונית והפריח את הדממה, מפיץ את הבשורה ברחבי הארץ והספוטיפיי והעולם כולו.

פסטיבל אינדינגב ה-15 יתקיים בעוד פחות משבועיים עם ליינאפ חלומי ועטור שמות גדולים, ולרגל המאורע התכנסנו במערכת טיים אאוט כדי לבחור את 22 המוזיקאיות והמוזיקאים הבולטים, המשפיעים והחשובים שצמחו אל נגד אוזנינו בתקופה הזאת. החוקים היו ברורים: בלי מוזיקאים שכבר היו ביג ב-2007, סליחה ברי וסליחה מכל השאר, עם כל הפוקוס על דור האינדינגב שעלה על המסלול מעט לפני הפסטיבל הראשון וגם הרבה אחריו, אבל לא בהכרח מוזיקאים שכיכבו בפסטיבל עצמו. התייעצנו עם מיטב המומחים, התווכחנו את מיטב הוויכוחים, החלטנו לא לדרג אותם כי זאת לא תחרות וזהו. עכשיו נשאר רק לארוז ולעוף מפה לשלושה ימים של נחת מוזיקלית בקצה של המדינה.

רביד פלוטניק

עם כל החיבוק מבגלגלצ וההופעות בהיכל מנורה, קל מאוד לשכוח כיום שרביד פלוטניק היה הראפר הראשון מהעידן הנוכחי שהצליח לעשות קרוסאובר מקהילת ההיפ הופ הקטנה-דאז לעבר קהל האינדי. עם כל ההצלחה המיינסטרימית, קל מאוד לפספס שהוא עדיין פועל כמוזיקאי עצמאי, עם צוות קטן של אנשים שעוטף אותו ומטפח את אחת הקריירות הכי מעוררות הערכה בתעשייה המקומית. גם כשהוא זוכה בפרסים, גם כשהוא מופיע בבמות הכי גדולות, גם כשהוא כבר לא נצ'י נצ' – רביד פלוטניק מגשים את חלום האינדי של להצליח מבלי לאבד את הגרעין, להישאר נאמן לקהל ולעצמך. הנה הוא ב-2011 תראו איך גדל יפה:

נגה ארז 

מה אפשר להוסיף על האמנית שצמחה בפלורנטין והגיעה עד מיסי אליוט? נסיכת אינדי אמיתית, כולל הפוני האייקוני, שפרצה מעבר לכל דמיון. אחרי שיוצרים כמו אסף אבידן ועמית ארז (ולא במקרה נגה החלה בלהקה שלו, The Secret Sea) הראו לנו שאין מניעה לפרוץ בחו"ל, נגה ארז הראתה שאפשר למכור קרח לאסקימוסים, ולעשות אותו מגניב יותר. האטיטוד הראפרי, הפלואו הרוצח בנונשלנט, המקצבים הנפלאים שאורי רוסו בונה לה – הכל תולדה של סצינת האינדי המקומית, ומה שהוביל אותה ללבל אחר. הנס האמיתי הוא שעם כל זה, היא גם הגיעה משם להצלחה עצומה בישראל. אם יש סיפור שאפשר לשאוב ממנו אופטימיות עבור מוזיקאי אינדי, זה הסיפור שלה. תראו אותה ב-2014:

בלקן ביט בוקס / תמיר מוסקט

 אחד הסיפורים היפים בתולדות האינדי הישראלי: תמיר מוסקט היה המתופף של איזבו ועף איתה לניו יורק, אורי קפלן ניגן בלהקת DXM החלוצית וירד מהארץ כמה שנים לפניו, ואחרי עשור של חיפושים הם מקימים יחדיו את בלקן ביט בוקס שהופכת להצלחה בינלאומית כמעט מהרגע הראשון ומצרפים את תומר יוסף כסולן כריזמטי. הקרקס הבלקני שלהם כובש את העולם והופך אותם להרכב האינדי האהוב בישראל, ומחולל גל של השפעות בלקניות באינדי הישראלי (בום פם, אוזו בזוקה, Anna RF ועוד). תמיר מוסקט הופך לאחד המפיקים החשובים ביותר בתולדות האינדי המקומי כשהוא לוקח פיקוד על אלבומי הבכורה של הבילויים, אפרת גוש, אסף אבידן ועל "תרגיל בהתעוררות" של שלומי שבן, ועוד שלל שת"פים עם גלעד כהנא, רונה קינן ושלום חנוך, וקשה מאוד לדמיין את האינדי הישראלי בלעדיו.

קותימן 

קשה שלא להתאהב באומן טוטאלי שכזה. קותימן פרץ ממאחורי הקלעים לפרונט עם אלבום סולו ראשון שהפך לחובה בכל בית קפה תל אביבי, חצה את גבולות ישראל עם פרוייקט ThruYOU המהפכני ברמה עולמית, נמנע במשך שנים מרוב האספקטים של התקשורת וצלל לעולמות אמביאנט במקביל לבניית קטלוג מוזיקלי חסר תקדים בסדר גודל ישראלי. זה כאילו קותי חי בכוכב משלו, ספרה אחרת, ומדי פעם חוזר לתת לנו ממתק קטן לאוזן. פריצת הגבולות הפיזיים ומוזיקלים מבלי להתפשר על בדיל מהאפיון המוזיקלי או חייו האישיים היא השראה לכל יוצר אינדי בישראל. הלוואי וימשיך לבוא לבקר. הנה הוא וקרולינה מופיעים בפאריז ב-2007:

קרולינה

המאמא הגדולה של האינדי הישראלי. עוד מתחילת דרכה בהרכב הכיפי פאנסט (שהקדים את זמנו), שם פגשה גם את זמרות הליווי דנה עדיני ויעל דקלבאום והקימה איתן את הבנות נחמה ב-2007 – אחת הפריצות הדרמטיות המשמעותיות של האינדי הישראלי לטופ של המיינסטרים המקומי – היה ברור שיש כאן משהו מיוחד וחד פעמי. הקול האדיר והנשמה האינסופית של קרולינה אברץ בנו לה קריירת סולו יפה, והפכו אותה לנושאת הדגל של הפאנק והסול במחוזותינו הלבנבנים שכל כישרונות-העל של הסצנה שמחים תמיד להתלכד סביבה. זה לא רק כי היא ידועה כגוד-וייברית, אלא בעיקר כי היא בית ספר מהלך למוזיקה שחורה ובמדינה מתוקנת היא הייתה דיוות אר'אנ'בי מהזן שמשתחווים בפניו כשהוא נכנס לחדר. הנה היא משיקה אלבום בכורה ב-2009 עם סופר-גרופ שכולל את אורי כנרות, עוזי פיינרמן, ספי ציזלינג, קותימן ועוד:

שי צברי

חוץ מזה שהוא כנראה האיש הכי נחמד בביזנס, שי צברי והקול האדיר והייחודי שלו ניערו את סצנת האינדי מההיפסטריות האנמית שלה והחדירו בה גוונים של מזרחיות, ערביות ופיוט ספרדי שהפכו לחלק אינטגרלי ממנה, וקיבעו את מעמדו כיהלום מיוחד במינו בשדה האינדי. הפריצה שלו כזמר הליווי של ברי סחרוף ורע מוכיח ב"אדומי השפתות" הכינה עבורו את השטח לסדרה בלתי נגמרת של שת"פים עם בכירי המוזיקאים, אלבום הבכורה שלו ב-2015 היה מפגן כוח של גרוב מזרח תיכוני בהפקת אסף תלמודי וסיוע מנועם רותם, ברי סחרוף ודן תורן, ומאז הוא התבסס ככישרון מעורר השראה שהרחיב את גבולות האינדי הישראלי. הנה הוא ב-2011 שובר את לבונטין עם דקלה:

אביב גדג' 

אלג'יר, הלהקה בה התחיל אביב גדג' (הוא גם אחיו של שלום גד, כמובן) התרסקו על המיינסטרים הישראלי מהר מדי וחזק מדי, והפירוק המהיר שלהם אחרי ההצלחה של "מנועים קדימה" חולל איתו גם הרבה שמועות על מצבם האישי של חברי הלהקה – בין היתר בגלל הכתיבה החשופה של השותף של גדג' ללהקה, גבריאל בלחסן, ולימים גם מותו בטרם עת. במובן מסוים, כאשר גדג' החל את מסע הסולו שלו כמה שנים לאחר מכן, זה יצר סביבו איזו הילה (לא מוצדקת, בדיעבד) של שבריריות: בואו דחוף לראות את אביב גדג' בהופעה, לכו תדעו מתי הוא יופיע שוב, ואם ימשיך להופיע בכלל. אבל גדג' פה, ממשיך קדימה בכל הכוח, מוציא אלבומים, עדיין אינטנסיבי כתמיד.

כהן @ מושון / מיכאל כהן

נסיכי אינדי תל אביבים בכל מובן, רק שהם בחרו את ההיפ הופ, והצליחו לשנות את מה שנתפס כראפר בארץ ישראל – בלי שרשראות מוגזמות, פאתוס מנופח או ציונות משווקת היטב. רק ראפ טוב, הפקות טובות ופאן פאן פאן. עם השנים השניים התבגרו, השפעות הטרייב קולד קווסט התערבבו עם ראפ אלטרנטיבי עדכני והצמד הפך להיות מופת של יצירתיות ודחיפת המעטפה בשנים שזה כל מה שהז'אנר הזדקק להם. אחרי שהפרידו כוחות, מושון התמקד יותר בקריירת המשחק המצליחה שלו במקביל לכמה פרויקטים מהנים (ואל תאמרו עליו די, הוא עוד ישוב למייק) בעוד שכהן תפס את מקומו כמפיק הכי מוערך בסצינה, כמנהל שיגולה (יחד עם מש, גיבור אינדי בפני עצמו) וכאמן סולו מצליח שמוציא אלבום מדהים, אבל גם מצליח להגניב ממנו להיט גלגלצי. ה-@ מעולם לא היה מצוין יותר. הנה הם בוקעים מהביצה ב-2008:

טוטמו 

טוטמו, היא רותם אור, הגדירה לא רק סאונד מסוים באינדי ישראלי אלא גם אסתטיקה שלמה שבאה איתו. אור, שהתחילה את העשייה שלה בגיל צעיר פחות או יותר באזורי הפולק (למרות שתמיד הייתה לה משיכה לסינתיסייזרים, גם בשירים הכי מוקדמים), המציאה את עצמה מחדש תחת השם Totemo, חצתה את הנהר עמוק לאלקטרוני – ושורה לא מבוטלת של מוזיקאיות עצמאיות ישראליות (כן, גם נגה ארז) באו לשם בעקבותיה. הנה היא עושה את זה כבר באינדינגב 2012 במלוא תפארתה המרגשת:

רם אוריון 

מי שהיה הגיטריסט של נושאי המגבעת האגדיים היה יכול להסתפק בקריירה יציבה של גיטריסט מעולה להשכרה ובשותפות בפרויקט הניסיוני הפה והטלפיים, בטח אחרי שהלהקה שלו אחרי הפירוק של הלהקה ההיא, בתריי זוזיי, לא הפכה ללהיט שהיא הייתה יכולה להיות. אבל ב-2007, ממש לצד תחילת האינדינגב הוא הוציא את אלבום הסולו הראשון שלו, "כן", ובו טבע באופן רשמי את הסאונד של רם אוריון. ב-15 שנים מאז הוא עשה הרבה הדברים – ניגן, הקליט, הפיק לאחרים, שיתף פעולה – אבל הסאונד הזה נשאר אותו: חד אבל נקי, מהדהד, לא מהיר מדי, קליט עד אימה. הוא כנראה הגיטריסט הישראלי שהכי קל לזהות פשוט משמיעה. כך זה נראה באינדינגב 2009:

האחים צברי

אולי הצלחת המיינסטרים-של-האינדי (והם בכלל להקת פאנק רוק) הכי לא סבירה שראינו בשנים האחרונות. האחים צברי צצו כמעט משום מקום ב-2013 עם האפוס "ואלס עם מלשין" – שמונה ומשהו דקות על ארבעה חברים שיורדים לאילת, על כל הכדורגל, המכות והדיונונים שכרוכים בכך – והפכו כמעט מיד לתופעת קאלט היסטרית, דווקא בגלל שלקח יחסית הרבה זמן עד שהתחילו להופיע. גם היום, אחרי כמעט עשור של פעילות לא רציפה וכשהם כבר ממלאים את הבארבי בלי למצמץ, בסך הכל יש להם משהו כמו חצי שעה של חומרים. כל מה שהם עושים נמצא בדיוק בנקודת המפגש בין ה"שכונה לחלוטין" ל"מדהים לגמרי".

עדי אולמנסקי 

ראפרית, זמרת, מפיקה, קסם – אולמנסקי היא הכל מהכל, ארוז לתוך בחורה אחת. זה ברור שיש לה את כל הכישרון והלוק והאטיטוד שיכול להפוך את המיינסטרים, אבל אולמנסקי בחרה לצעוד בדרכים עצמאיות. זה בא עם מחיר, אבל משתלם בטווח הארוך כי אנחנו קיבלנו אומנית יוצאת דופן שהקדימה את זמנה עם פופ-ראפ איכותי באווירה מתוחכמת. לקח לה שנים לעבור לעברית, אבל מאז היא רק עולה ולא נופתע אם מתישהו בשנים הקרובות היא בכל זאת תפרוץ את גבולות האינדי. כך או כך, היא תמיד תישאר אחת מהקולות היותר יחודיים וחזקים בסצינות האלטרנטיב וההיפ הופ הישראליות.

יהוא ירון 

הענק העדין של האינדי הישראלי עמד ברקע, עם הקונטרבס (או הבאס) שלו בלא מעט הרכבים (בין היתר עם רות דולורס וייס) על ציר אי שם בין האינדי לג'אז הניסיוני מאוד. שקט, מנומס, רק לפעמים נותן קצת קולות רקע. מי ידע שמסתתר שם אחד מכותבי השירים הרהוטים והמעניינים ביותר שצמחו פה בדור האחרון? שאנשים ינהרו למוזיקה של מי שנראה במשך שנים שמעדיף לא לומר מילה בראש ובראשונה בגלל הטקסטים השנונים, האישיים והסופר-ורבאליים? אולי הכי קל להראות את המסע האמנותי שירון עבר באמצעות הכותרות של אלבום הבכורה שלו לעומת האלבום האחרון שהוציא ממש לאחרונה: מ"דברים יומיומיים כאלה" האנטי-יומרני עד לכותרת אפית כמו "יהוא ירון נגד השטן". בקיצור, למד לתפוס את המקום שלו. תראו מה עושה לגיטרת בס שלו באינדינגב 2009:

רד אקסס

הנה, אינדי יכול להיות גם טכנו. דורי סדובניק וניב ארזי הקימו את ההרכב ב-2010 וחיברו את ההאוס והטכנו שהביאו איתם מהמועדונים עם אסתטיקה של פאנקיסטים וגיטרות, יצרו צליל ישראלי יחודי וכבשו איתו את העולם. הרזומה שלהם מפוצץ בהופעות בפסטיבלים הגדולים בעולם, במועדונים החשובים בעולם, עם תמיכה מהדי.ג'ייאים הגדולים בעולם. החיבור החזק שלהם לסצנת האינדי הוליד ב-2015 את הלייבל גרזן רקורדס, שהצמיח בין היתר את דף צ'ונקי (תכף נדבר עליהן), המפשעות והמסך הלבן. רד אקסס הביאה את המסיבה ואת שמחת החיים אל סצנת האינדי העגמומית לפרקים, ועל זה כבר מגיע להם פרס מפעל חיים. ככה זה נראה בפורט סעיד ב-2014:

הילה רוח

האישה שהיא האינדי הישראלי. הקול של האינדי ישראלי. האנרגיות של האינדי הישראלי. נדמה כאילו הילה רוח הייתה שם תמיד, עם רוק בלב וגיטרה ביד ושירים יפים יפים ויכולות ווקאליות מרטיטות, נסיכת רוק נצחית על סף נצחי של פריצה. מאז אלבום הבכורה שלה ב-2015 ועד אלבומה השלישי שיצא לפני כשלושה חודשים היא ביצרה את מעמדה כאחת היוצרות החשובות והמעניינות של העשור החולף, מתחדשת ומשנה צורה, ומשמשת מודל נאה לכל האינדי-רוקריות שבאו אחריה לגבי איך עושים את זה נכון. וככה היא עשתה את זה נכון כבר ב-2010:

ישי ברגר 

ברגר היה יכול להיות אייקון אינדי מקומי גם אם היה נשאר פשוט על המשבצת הכפולה של "ההוא מיוזלס איי.די" ו"ההוא מהאוזן". אבל ב-15 השנים האחרונות הוא עשה את אחד המסלולים הכי מפתיעים שראינו. בהתחלה, עם שלושה אלבומים של בוא לבר הוא הפך את שירי השיכורים מלאי הבדיחות הפרטיות, לבדיחה פרטית של סצינה שלמה שאיכשהו עובדת. אבל הוא לא הסתפק בלהיות פשוט תופעת קאלט, ואחרי שלושה אלבומים מיצה את הבדיחה ולקח תפנית חדה, גם עם טברנק וגם בסולו. מי ידע שהמשורר שאחראי על שורות כמו "יש סירוב בכרטיס ואני שוב שותה אניס" או "יש לי חרא על היד וחרא על הפנים" יכול לכתוב גם שירי פאנק רוק קולעים ומרגשים על להיות פאנקיסט אחרי גיל 40? בסדר, מי ששם לב לשירים הפחות דאחקאיים של בוא לבר כבר ידע את זה. מה זה משנה.

אורי שוחט 

שוחט הוא דוגמה מעניינת למה שניתן להחשיב כאינדי בישראל. בארץ הוא המפיק-סנדק של ז'אנר הראפ, ועדיין נשאר במחוזות המקומיים ולרוב לא חוצה לבמות המיינסטרים הגדולות (למעט עם האומנים שהוא גידל בעצמו), אבל לכולם ברור שאם הוא היה צומח בארה"ב הוא כבר היה מפיק לקארדי בי. למרות ששוחט פעיל כמוזיקאי כבר כמעט 25 שנים יא אלוהים, עיקר ההשפעה שלו על ז'אנר ההיפ הופ העצמאי החלה במקביל לאינדינגב, בתקופה בה ההיפ הופ הישראלי היה בירידה, ואורי נשאר מהמפיקים הבודדים שעדין עבד עם ראפרים צעירים. מהאולפן שלו יצאו כמה מהשמות הכי גדולים בארץ, כולל כמה שברשימה הזו, ועם אלבום מפיק מצוין שהוציא השנה – אלבום המפיק הראשון שלו – הוא שוב מוכיח שמדובר באשף הלהישאר רלוונטי. שישאר איתנו תמיד בבקשה. שוחט תודה.

A-Wa

ב-15 השנים האחרונות, ובתדירות גוברת, יצר האינדי הישראלי משבי רוח מרעננים בשלל ז'אנרים והיתוכים. מבחינה זו A-Wa הן צונאמי. האחיות לירון, תגל ותאיר חיים הגיעו משומקום (מושב שחרות בערבה, שהנפיק גם את ההרכב המצוין Anna RF), פרצו במסגרת הופעת פריצה לתוך הקרקס של בלקן ביט בוקס ב-2013 ומאז הוציאו אלבום בכורה סוחף, זכו להצלחה בינלאומית מרשימה ועדכנו למאה ה-21 את מה שעופרה חזה ויזהר אשדות ניסו לעשות באייטיז: מוזיקה תימנית מסורתית בעטיפה עדכנית, אלקטרונית, היפ-הופית, נוצצת אך אותנטית, בכישרון מעורר השתאות וייחוד מעורר השראה. אל תחמיצו אותן בהופעה.

מיכאל סוויסה

אחרי שיצא אלבום הבכורה של מיכאל סוויסה, לפני בדיוק שש שנים, הראפר הצעיר הוכרז בתור מבשר דור הטראפ של ההיפ הופ הישראלי. מבחינת מסוימות זה נכון (הוא באמת היה הנציג הראשון של הזרם בארץ), אבל זה גם חוטא לאמת. יותר מהכל, סוויסה הפך לנביא המוזרים של הראפ והמגדיר של הראפ התל אביבי העדכני. ההשפעה הגדולה שלו ניכרת אצל אינספור ילדים שבאים לראפ מגישה פתוחה ובנסיון להביא משהו שמעולם לא שמענו, ובמקום לקבל ליל' יאטי ישראלי, זכינו בארל סווטשירט. המוזר ניצח, וזה משמח למדי.

איה זהבי פייגלין

כל החתיכים היו אצלה, והרכב האינדי שלה ניצל בחוכמה את הפופולריות של "כוכב נולד" כדי לפרוץ לתודעה הלאומית ב-2009, להוציא שני אלבומים מעולים ולפלס לסצינה את הדרך אל הפריים טיים. קריירת הסולו שהשיקה אחרי פירוקה של "כל החתיכים אצלי" הייתה אות ומופת של רוק בלתי מתפשר במנעד עצום שבין פולק אקוסטי לפאנק-רוק מחושמל. איה זהבי פייגלין היא אחת הזמרות והיוצרות המשפיעות ביותר על סצנת האינדי ב-15 השנים האחרונות לא רק כי היא שורדת ובועטת כמו מלכה אמיתית, אלא בעיקר כי היצירה שלה היא זיקוק המהות של להיות אינדי ולהישאר אינדי. וכך נראו חיי הזוהר ב-2009:

רייסקינדר

לא היה אדם אחד ששוחחנו איתו לצורך הכנת הרשימה שלא ציין את רייסקינדר כאחד השמות שחייבים להיות ברשימה. למעשה, רייסקינדר הוא השם היחיד שחזר על עצמו בכל המלצה ורשימה שנשלחה אלינו. זה מעניין במיוחד כי מדובר באחד היוצרים הכי רדיקליים בסצנה, ז'אנר של איש אחד שקשה עד בלתי אפשרי להגדיר ומוזיקה שנעה על הציר הלואו-טקי שבין דאחקה אירונית וגאונות אפקס-טווינית. בעצם קיומו ובעצם יצירתו הפורה הוא מדגים את טווח האפשרויות האינסופי של האינדי וקשה מאוד שלא להעריץ את זה. אל תנסו. כך זה נשמע באינדינגב 2009:

דף צ'ונקי 

עדי ברוניצקי ותמי קמינסקי הזומריות מס' 1 של האינדי הישראלי. הרוב המוחלט של להקות התיכון הוא פשוט צעד בדרך לגיבוש של "הלהקה האמיתית", אבל דף צ'ונקי, שקמה ברחובות, ב"רחבה מחוץ למרכנתיל שם היא ההאנגאוט של כל מיני חנונים", הגיעה לעולם הזה כשהיא כבר שלמה. פאנק רועש, הבזקים של פולק, מלא אטיטיוד. אי אפשר היה להתנגד לזה.

>> ואז קיבלנו בראש: 5 סיפורים יפים על אינדינגב מאת אלילי הפסטיבל
>> אינדינגב לשלטון: מה הופך את הפסטיבל לאירוע תרבותי חשוב // יהוא ירון