הלו אבא'לה: אחד הסרטים הכי אהובים בתולדות הקולנוע שוב איתנו
בחודש יוני חגגנו 40 שנה ל"אי.טי: חבר מכוכב אחר", סרטו המונומנטלי של סטיבן ספילברג שהפך לקלאסיקה על-זמנית כבבר בסיבוב הראשון שלו, ולכבוד חזרתו אל בתי הקולנוע מספרת המבקרת יעל שוב את הסיפור האישי הכאוב שמאחורי הסרט. מי בכלל ידע שאנחנו צריכים להודות לאב הנוטש של ספילברג?
"קיבינימט, למה שלא תתבגר?! תחשוב איך אנשים אחרים מרגישים לשם שינוי!". הנזיפה הזאת שמייקל מכוון לאחיו הצעיר ממנו אליוט היא משפט המפתח של "אי.טי. – חבר מכוכב אחר" של סטיבן ספילברג, שיצא למסכים בארה"ב השבוע לפני 40 שנה. הסרט, כידוע, הפך לאחד המצליחים והאהובים בתולדות הקולנוע ההוליוודי. ב-2006 מכון הקולנוע האמריקאי ערך משאל בקרב כ-1,500 מומחי קולנוע והרכיב רשימה של 100 הסרטים האמריקאים הכי "מעוררי השראה" (בלי להגדיר למה הכוונה). "אי.טי." התברג בעשיריה הראשונה, לצד שני סרטים נוספים של ספילברג – "רשימת שינדלר" ו"להציל את טוראי ראיין". אז מה יש בסרט המד"ב לילדים הזה שהופך אותו לכזה? זו פנטזיה אוטוביוגרפית מרחיבת לב, שהיא גם הרהור חכם על התבגרות, ללא הקלישאות הטיפוסיות. הסרטים האישיים של ספילברג הם תמיד הכי מרגשים שלו, וכאן האישי והקוסמי משתלבים באופן מושלם.
סטיבן ספילברג גדל במשפחה יהודית אורתודוקסית בסביבה נוצרית, ולא פעם סבל מבריונות ומאנטישמיות. כשהיה בן 19 הוריו התגרשו, ובמשך שנים רבות הוא האשים את אביו בהתפרקות המשפחה, בלי לדעת שהיתה זאת אמו שהתאהבה בחבר של אבא. השניים לא סיפרו לו מה באמת קרה מתוך מחשבה שכך עדיף, והכעס על האב הנוטש בא לידי ביטוי ב"מפגשים מהסוג השלישי" (ריצ'ארד דרייפוס עוזב על חללית חיזרית בלי להביט לאחור) וב"אי.טי.". רק ב"תפוס אותי אם תוכל" ב-2002 – ביוגרפיה של מישהו אחר שגם אותה הוא הפך הבימאי למעין אוטוביוגרפיה – ספילברג שינה את יחסו לתפקידי ההורים בפירוק המשפחה. ב-2012 שלושתם התייצבו מול מצלמות התוכנית "60 דקות", וחשפו את הסיפור המשפחתי במסגרת קידום הסרט "לינקולן". אבל בואו נחזור ל"אי.טי."
ב-1981, במהלך צילומי "שודדי התיבה האבודה", ספילברג סיפר לתסריטאית מליסה מתסון, שהיתה נשואה אז להריסון פורד, על חבר דמיוני בדמות חייזר שהיה לו בנעוריו. הוא ביקש ממנה לכתוב תסריט על גירושי הוריו ועל אותו חבר חוצן. רמז מבודח לעניין החבר הדמיוני נמצא בשם שהוענק בסרט לכלב של המשפחה – הארווי. זה היה גם שמו של החבר הדמיוני הכי מפורסם בקולנוע האמריקאי – ארנב גבה קומה ובלתי נראה שמלווה את ג'יימס סטיוארט בקומדיה החביבה "הארווי" מ-1950.
אליוט, בגילומו של הנרי תומאס, שזכה בתפקיד בעקבות אודישן מהמם, מרגיש דחוי על ידי החברים של אחיו הגדול, והחייזר שנזנח מאחור על כדור הארץ הוא מעין שיקוף שלו – האותיות של השם שהוא מעניק לו הן הראשונה והאחרונה של שמו שלו. בארוחת הערב שבה אליוט מספר לאמו מארי (די וואלאס), אחיו מייקל (רוברט מקנוטון) ואחותו הקטנה גרטי (דרו בארימור) על היצור המוזר שפגש, הם לא מאמינים לו. "אבא היה מאמין לי", הוא אומר בהתרסה. חסרון האב מודגש בכך שהמשפחה יושבת לאכול סביב שולחן משולש, שכמו חסרה בו צלע (ראש השולחן הוא הרי המקום השמור לאבות). "אולי אתה צריך להתקשר לאביך ולספר לו על כך", משיבה האם. "אני לא יכול, הוא במקסיקו עם סאלי", מפטיר אליוט. כך, בלי לחשוב, הוא משלח לעברה עלבון כפול, משום שהאב הנעדר שונא את מקסיקו, כלומר הוא מוכן לעשות עבור בת זוגו החדשה דברים שסירב לעשות עם אם ילדיו. ואז מייקל אומר את המשפט שבראש הטקסט.
העובדה שאליוט מרוכז בעצמו, ברגשותיו ובצרכיו, ואינו מבחין ברגשות של אחרים, מועצמת באופן הצילום של הסרט. רוב הזמן המצלמה מוצבת בגובה של ילד, ועד הדקה ה-85 (בסרט שאורכו שעתיים) אמו של אליוט היא האדם הבוגר היחיד שפניו נחשפים למצלמה. לאורך 85 דקות הסרט מתקיים כולו בעולם של ילדים, ודמויות הבוגרים – מורה, שוטר, סוכני ממשלה – נותרים חסרי פנים. הם מצולמים כצללים, מרחוק, מאחור, או שפניהם מחוץ לפריים. רק אמו של אליוט נראית בתמונה כי הוא מחשיב אותה כהמשך שלו, כמישהי שנמצאת שם רק בשבילו. הוא אינו מבחין בה כאדם עם רגשות שיש להתחשב בהם. כאמור, אחיו הבכור מייקל קושר התבגרות בתשומת לב לרגשות של אחרים, וכאן נכנס לתמונה אי.טי., שילמד את אליוט לעשות בדיוק את זה.
כאמור, אי.טי. ממלא את מקום האב החסר, אך עושה זאת על דרך ההיפוך. בינו לבין אליוט מתפתחת טלפתיה רגשית, שגורמת לכמה רגעים מצחיקים – כשאי.טי. משתכר בבית אליוט מתנהג כשיכור בבית הספר. ברובד הדרמתי, הטלפתיה הזאת מביאה את אליוט להזדהות עם אי.טי. ולהבין את הרצון שלו לחזור הביתה, לכוכב שלו, למרות שהאינטרס הפרטי שלו הוא שאי.טי. יישאר איתו כחבר שלו. גם אליוט משתוקק ל-home, במובן של משפחה מאוחדת, חמה ותומכת, והמלה הזו חוזרת בסרט שוב ושוב. אבל אי.טי. גורם לו לצאת מארבע אמותיו ולנסות לעזור לו למלא את מבוקשו. וכך, אליוט שרצה אבא שיבין אותו, מבין את אי.טי., ובאמצעות הפרידה ממנו הוא מעבד מחדש את פרידתו מאביו.
ההזדהות עם אי.טי. מגיעה לשיא כשהחיזר גוסס בשל הריחוק מכוכבו, ואליוט מתמוטט פיזית יחד איתו. בעודו מחובר למכונת הנשמה ניגש אליו סוכן הממשלה (פיטר קיוטי) שעד כה זוהה רק באמצעות צרור המפתחות התלוי על החגורה שלו. "הוא צריך ללכת הביתה", אומר לו אליוט, "הוא מתקשר לאנשים שלו". כשאליוט משתף את הסוכן בצורך של ידידו, פניו של קיוטי נחשפים לראשונה בתקריב גדול. בדקות הבאות נחשפים למצלמה גם פניהם של המונים מבוגרים אחרים – מדענים, שוטרים ועוד. אליוט סוף סוף מסוגל לראות אותם, ומבין שהם אינם מנסים להזיק לו.
אותו סוכן, שמספר לאליוט "הוא בא גם אלי, ייחלתי לדבר כזה מאז גיל 10", יהיה נוכח בסצנת הפרידה של אליוט מאי.טי. כל משפחתו של אליוט נמצאת שם, והסוכן עומד לצד האם, ממלא את מקום האב בתמונה. סצנת הסיום מלאה רפרנסים לסרט ילדים האמריקאי הגדול הקודם, שגם הוא סיפר על התשוקה לחזור הביתה. כשהחללית, שנראית כמו כדור פורח, ממריאה אל על, היא מותירה קשת צבעונית בשמיים, כמו זו שעליה שרה דורותי ב"הקוסם מארץ עוץ" מ-1939. גם הכלב הארווי תורם לדמיון בין הסרטים, כשהוא עולה על החללית בעקבות אי.טי., ואז יורד ממנה – תזכורת לרגע שבו טוטו של דורותי ברח מהכדור הפורח וגרם לכך שהכדור הפורח המריא בלעדיה, כמו אי.טי. בתחילת הסרט. נראה שספילברג לא רק רומז למקורות השראה, בהם "פיטר פן" שמוקרא בסרט על ידי האם לגרטי (ששמה כשם הדינוזאורית מסרט האנימציה המפורסם מ-1914), אלא גם מסמן את "אי.טי." כיורשו וממשיך דרכו של הסרט הקלאסי ההוא.
https://www.youtube.com/watch?v=kBsMWIvBvkg
כידוע, "הקוסם מארץ עוץ" זכה עם השנים למיני המשכים. לספילברג עצמו היו תוכניות לסרט המשך ל"אי.טי." – הוא ומתסון כתבו טריטמנט לסרט שבו אליוט וחבריו נחטפים על ידי חוצנים רעים ומנסים ליצור קשר עם אי.טי. זה עצר שם, כי ספילברג החליט לוותר, ואמר שסרט המשך "ישדוד את המקור מבתוליותו. אי.טי. זה לא על חזרה לכוכב". אבל אפשר לומר שהוא כן עשה לו סוג של סרט המשך – מהבחינה האוטוביוגרפית. עשרים שנה אחרי "אי.טי." יצא למסכים "תפוס אותי אם תוכל" המגולל את סיפורו האמיתי של הנוכל פרנק אבגנייל, שבשנות השישים פדה המחאות מזויפות בסכום של 2.5 מיליון דולר והפך למבוקש על ידי האף.בי.איי. אבגנייל ברח מביתו בניו יורק בגיל 16 בעקבות התפרקות נישואי הוריו, והתחזה לטייס, רופא ועורך דין לפני שנלכד בצרפת בגיל 21. התסריט שהוגש לספילברג הורכב מרצף של התחזויות ומעשי נוכלות. ספילברג הוסיף לו קשת דרמטית של חיפוש אחר האב, והפך את הסרט לסיפור התבגרות של בן להורים גרושים המחפש אחר זהות.
במציאות פרנק לא שב לראות את אביו אחרי שברח מהבית. בסרט, לעומת זאת, הוא ממשיך לנסות להרשים אותו. בסצנה הכי מרגשת לקראת סוף הסרט פרנק בורח מהאף.בי.איי וחוזר לבית בו גדל. בערב חג המולד הוא משקיף על הבית מבחוץ, ומבעד לחלון רואה שלאמו יש בעל חדש, וילדה חדשה, ולו לא נותר מקום. פרט להבנה המשתקפת בסרט שלא אביו היה זה שפירק את המשפחה, אפשר לפענח את הרגע שבו פרנק (ליאונרדו דיקפריו) מביט מבחוץ על המשפחה החוגגת את חג המולד, כזיכרון רגשי של הילד סטיבן, שחש את זרותו כיהודי בעיקר בתקופות החגים הנוצריים. הוא סיפר שאביו סירב לשים בבית אפילו אורות צבעוניים שייראו מבחוץ כאילו הם משתתפים בחגיגה. עם צאת הסרט למסכים ספילברג אמר ש"'אי.טי.' הוא התוצאה המטאפורית של מה שקרה בחיי. 'תפוס אותי אם תוכל' הוא התוצאה המילולית".