בשבוע שעבר, או אולי זה כבר היה בזה שלפניו (אבל מי סופרת), ביקרתי בסמיכות בשתי תערוכות – הראשונה היא "כל הימים, כל הימים" במוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית, והשנייה היא Beyond, תערוכת קיץ של אמנות דיגיטלית בטחנת הקמח ההיסטורית בדרום תל אביב (דרך סלמה 25).

>>

בעצם רגע, זה שקר. לא ביקרתי בשבוע שעבר בשתי תערוכות, ביקרתי בהרבה יותר. כל שבוע אני מבקרת ביותר מזה. ככה יצא ובטח עכשיו עם מבול תערוכות הבוגריםות הבא עלינו לטובה. אבל אולי זו הסמיכות שבמועדי הביקור או כמה קווים שנמתחו קונספטואלית אצלי בראש בין שתי התערוכות הספציפיות האלה, שהחלטתי לדון בשתיהן יחד.

אובייקטיבית, אין בין שתי התערוכות שום קשר. אחת היא תערוכה מבוססת מחקר ארוך אודות משחקיות באמנות הישראלית על כל ההיסטוריה שלה, עם עבודות מכל סוג מדיה שהיא (ציור, פיסול, מיצב, וידיאו ועוד) של אמניםות איקוניים ואמניםות עכשוויים, ביניהם כאלה שכבר לא בחיים – מגדעון גכטמן ועד ורד אהרונוביץ'. השנייה היא תערוכה של עבודות אמנות דיגיטליות, משופעת במסכים גדולים ובעלויות הפקה גבוהות, אבל גם במקרה הזה האמניםות הם כאלה שמגיעים מספקטרום רחב של בתי גידול – מאמני.ות AI דרך מעצבי תאורה וכלה באנימטורים.

Beyond, למרות היותה מסוג תערוכות הבלוקבאסטר שאמורות למשוך קהל רב שישלם כסף רב (129 שקלים לאדם, אבל כמו בסוג הזה של האירועים, כמעט כל הטבה אפשרית בספר קיימת, כך שהמחיר הממוצע עומד על כ-80 שקלים לאדם – עדיין לא מעט כסף); היא תערוכה מושקעת, שנעשתה עבורה מחשבה רבה לצד הפקה מדוקדקת.

לצד הנכס המשגע (בבעלות משותפת של קבוצת יצחקי וקבוצת ריאליטי שעושה עבודה ראויה בהשמשת נדל"ן לטובת תרבות מקומית, או כמו שאוהבות לקרוא לזה בעגה המקצועית – "עירוב שימושים") שגם נוכח וניכר במהלך הביקור (היי, כאן היו טוחנים את הקמח! בואו נתקדם למסך הענק הבא), מדובר בפרויקטים מהודקים, שמאפשרים סוגים שונים של חוויות דיגיטליות מעוררות מחשבה – לילדיםות אבל גם להוריםות.

המיצב שמקבל את פני המבקרים הוא זה של ימבו (ים בן אדיבה) – כנראה השם הכי חם בז'אנר האמנות הדיגיטלית, שבחודשים האחרונים מציג כל הזמן ובכל מקום (יריד צבע טרי, מוזיאון העיצוב בחולון ועוד). מדובר במיצב דיגיטלי ופיזי כאחד, עניין שימשיך ויבוא לידי ביטוי גם בעבודות נוספות לאורך מסלול התערוכה – מה שכיף הרבה יותר מעוד ועוד ועוד מסכים.

התערוכה בנויה, כאמור, כמסלול שמתחיל בנקודה אחת ומסתיים באחרת, כשכל חדר מוביל את המבקרים לחוויה קצת שונה – ממסכי ענק שמקרינים עבודות אנימציה על כל הקירות כשהצופים נחים על פופים במרכז החלל; דרך חללים שמזכירים את חדרי המראות של קוסאמה וכלה בכאלה שמרגישים כמו מסיבה בברגהיין (מקום שמעולם לא ביקרתי בו אבל ככה אני מדמיינת את זה).

בתום המסלול מחכה חלל נוסף, עם עבודות שהן פיזית קטנות יותר אבל קונספטואלית מעניינות יותר, שיש בהן קצת יותר מהמשחק צופה-יצירה הזה (שכבודו במקומו מונח) של 'הנה בואו נזוז ונראה איזה קסם קורה על המסך שמולנו'; ומחוץ לחלל הזה יש עבודות נוספות במרחב הפתוח, שבו יש גם בר (דרינק חינם להוריםות ברכישת כרטיס, מה רע) ונשנושים. בהתחשב בעובדה שהתערוכה עובדת יותר טוב בחושך, המקום פתוח כל ערב מהשעה 18:00 בלבד. אז נכון, זה לא סוגר לכםן יום שלם של תעסוקה בחופש לילדיםות; אבל גם ככה כולנו עובדים ומג'נגלים את הילדים בין סידורים, אז הוא יכול לסגור לכם ערב שווה יחד, אחרי.

מה שכן יכול לסגור לכם יום של תעסוקה בחופש לילדים הוא התערוכה השנייה שבה עסקינן, "כל הימים, כל הימים" במוזיאון רמת גן לאמנות. מוזיאון רמת גן חווה תלאות מורכבות בשנים האחרונות עוד הרבה לפני שחשבנו שנמצא את עצמנו במלחמה בלתי נגמרת, ואיכשהו הצליח לצאת מזה. התערוכה הנוכחית, שאצרה שרי גולן יחד עם עדייה פורת, היא אולי תערוכה שעוסקת במשחקים ומשחקיות אבל היא בכלל לא רק פאן.

עשרות העבודות שפוזרו על פני שלושת קומות המוזיאון נעשו רובן במיוחד לטובת התערוכה אבל כל אחת מהן עובדת על מקום אחר, בחומרים אחרים, ומייצרת רגשות ומחשבות אחרים. מכאלה שהן שעשוע טהור ועד כאלה שהן מטרידות כמעט כמו הלופ האינסופי הזה שאנחנו חיים בו שגם הוא, בעצם, לגמרי משחק. אז אולי לפעמים עדיף לא לשחק בכלל? זו נגיד דוגמה לשאלה שלא חשבתי שתעלה לי בראש במהלך התערוכה והנה, היא עלתה. ובחיים אני אמנם שונאת הפתעות אבל בתערוכות אני אוהבת להיות מופתעת ולצאת עם מחשבות על דברים שלא חשבתי שאחשוב עליהם.

אז למה בכל זאת לחבר? ובכן, כי בסופו של דבר, העבודה הדיגיטלית שהכי אהבתי מכל אלה שראיתי בטחנות הקמח, היתה בכלל במוזיאון רמת גן. מדובר בעבודה של מירי סגל, אמנית ומרצה ותיקה, שמציגה את Pussy Mirror, ש(קצת) כשמה כן היא – מראת חתולים. הצופה שנעמדת מול המסך הגדול בקומה השלישית של המוזיאון ניצבת מול חתול בודד שמסתכל לה בעיניים ומייצר איתה אינטראקציה חתולית דרך המסך; וככל שיותר צופים ייעמדו מול אותו החיישן ככה יגדל מספר החתולים שיופיעו על המסך.

החתולים הם כאלה שמתפצלים אחד מתוך השני (וירטואלית, כמובן – למרות שזה היה יכול להיות פיצ'ר מעניין גם במציאות); הם חתולים שונים במראה שלהם והם מגיבים בצורה מסוימת לתזוזות של הצופים שמתבוננים בהם. כך נוצר דו שיח מהנה ומורכב בין הצופה לנצפה, בין האדם ליצירה, בין בני האנוש לחתולים. זו עבודה שעוסקת ביחסי כוחות, במגדר (כן, ה-Pussy בשמה הוא מכוון), בתרבות האינטרנט וגם בחתולים. האם הם ראויים שיעסקו בהם במוזיאון לאמנות? חד משמעית.
Beyond, טחנת הקמח ההיסטורית, סלמה 25 תל אביב.לפרטים
"כל הימים, כל הימים", מוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית, אבא הלל 146 רמת גן.לפרטים

• ❤ תרבות
• אמנות
• אמנות ישראלית
• תערוכות