מאט גריינינג פשוט לא יודע לסיים סדרות, וחבל שכך

באמת שאין לי מושג למה בכלל טרחתי לראות את החלק הרביעי של "דיסאנצ'נטמנט". כנראה שאינרציה היא כח חזק במיוחד. עשרת הפרקים החדשים של הרפתקאות בין, לוצי ואלפו בדרימלנד, שעלו בסוף השבוע האחרון לנטפליקס, הם לפחות מבחינה טכנית סוף העונה השניה של הסדרה, אבל זה מרגיש יותר. הרבה יותר. עייפות החומר, שלרוב מגיעה בעונות מתקדמות בהרבה, נתנה את אותותיה כבר בחלקים הקודמים של הסדרה – קווי עלילה סבוכים מדי, דמויות חדשות על ימין ועל שמאל, פאנצ'ים שלא נוחתים ואפילו רפטטיביות של כלים דרמטיים (בערך כל דמות מרכזית מתה וחזרה לחיים) – הכל מעיד שהניסוי בהמשכיות של מאט גריינינג נמתח עד הקצה.

כמה חבל שהסיפור של דיסאנצ'נטמנט לא תוכנן מראש לטווח קצר יותר. חבל, אבל גם צפוי. כי גריינינג – חלוץ האנימציה למבוגרים, האבא הרוחני של כל בוג'אק וריק ומורטי – פשוט לא יודע איך לסיים את הסדרות שלו. בסוף החודש ישודר הפרק ה-718 של "הסימפסונס", ארבע שנים אחרי שכבר שברו את השיא לסדרה המתוסרטת הארוכה בכל הזמנים. בשבוע שעבר דווח שקומדיית המד"ב הנפלאה "פיוצ'רמה" תשוב עשור אחרי ביטולה לעונה נוספת ב-Hulu, מה שיהפוך את האירוע לפעם הרביעית שהסדרה חוזרת לחיים. אז מה הפלא שגם דיסאנצ'נטמנט מרגישה שוב כמו הסיפור שאינו נגמר?

אם איכשהו זה עדיין מעניין אתכם, החלק הרביעי בסדרה אמנם סוגר כמה קצוות חוט בשלושת הפרקים הראשונים – למשל, מי האמא של אלפו, למה בין נגררה לגיהנום ואיך המלך זוד יצא מבית המשוגעים – אבל עושה זאת בחטף מבלי להתעמק בסיבה שקווי העלילה האלו בכלל נולדו, רק כדי למהר לפתוח עוד כמה עלילות חדשות שלא נסגרות עד סוף העונה כי צריך משהו שישאיר אתכם גם לעונה הבאה. במילים אחרות, הסדרה רודפת אחרי הזנב של עצמה והתוצאה היא כדור חוטים סבוך שמעייף לעקוב אחריו ועד שתגיעו לסיום העונה תרגישו שאין שום דרך שהסדרה תיפתר באופן מספק את הדעת.

במובן הזה, דיסאנצ'נטמנט מפספסת את המטרה העלילתית שעבורה נוצרה, אולי כתגובת נגד למחלה של משפחת סימפסון שנמנעה מסדרתיות, ובכך נידונה לגיהנום מסוג אחר, כזה שמאפס את העלילה בכל פרק ומחזיר את הדמיות לחיות את אותה המציאות כל פעם מחדש. סאות' פארק כבר טבעו את המונח "הסימפסונס עשו את זה" כאמירה על האינסופיות והרפטטיביות התמידית של הסדרה, וצפיה בפרקים עדכניים רק מוכיח את הטענה שהסימפסונים נתקעו בלופ תמידי. כך למשל, הפרק העשירי של העונה הנוכחית (33 במספר) מציג בפעם המי יודע כמה פארודיה על סרטי גנגסטרים א-לה הסנדק, שהיא סדרת סרטים שהסתיימה לפני 32 שנה.

עם כמה שמשמח לדעת שסדרת המופת של גריינינג השיגה שיאים מרשימים ועדיין רצה כל כך הרבה שנים, אולי טוב היה לסיים אותה בימים בהם כוחה עוד היה במותניה. והדבר המבאס הוא שגם כשזה קורה, גריינינג לא מוכן לשחרר. אין דוגמה טובה יותר לזה מהגורל של פיוצ'רמה, שראתה לא פחות מארבעה סופים שונים, וחזרה שוב ושוב כמו רוצח סדרתי בסרט גרוע. העונה האחרונה של פיוצ'רמה, נכון לעכשיו, אולי לא היתה יציבה כל כך, אבל זכתה בפרק סיום מופתי, "Meanwhile", שהיה הסיום שמגיע לסדרה. פרק שמנגן על מיתרי הלב ומספק סוף טוב, גם אם פתוח, לסיפורם של פריי ולילה, ובעיקר קלואז'ר מושלם למעריצים.

עכשיו גם הפרק הזה ימחק, או לפחות ידחק יחד עם שלושת הסיומות הקודמים למאגר הסופים המתארך של פיוצ'רמה. אחד מתוך חמישה. מה הסיכוי שגם הסוף הבא יהיה מוצלח כל כך? בערך כמו הסיכוי שהסימפסונס יסיימו בעונה טובה או שדיסאנצ'נטמנט תיגמר באופן מספק. שתיים מהיצירות האלו הן מוסד טלוויזיוני שבגרותו מטילה צל קטן, אך ממשי, על מורשתן. כי סיום גרוע, או היעדר של סוף ממשי, משאיר טעם רע. אם רק היתה לי דרך לסיים את הטקסט הזה כמו שצריך אולי הייתי מצליח להעביר את האמירה הזו, אבל אולי עדיף שלא. יאללה, שיהיה. מי יודע, אולי אחזיר את הטקסט הזה לחיים בעתיד ואסיים אותו בפעם אחרת.