וכך נולד פקמן: "High Score" חושפת את הסיפורים מאחורי להיטי הגיימינג

אחד המאפיינים הבולטים ביותר של שני העשורים האחרונים הוא פירוק היררכיית הסו-קולד אמנות. ככל שהשנים עוברות והפוסט-מודרנה מופנמת, ככה יותר אנשים מקבלים את הגישה לפיה דברים שבעבר נתפסו כאמנות "נמוכה" הם למעשה לא פחות מושקעים, מעניינים ויצירתיים מאמנות שנחשבה גבוהה. מוזיקת פופ יכולה להיות מורכבת יותר מסימפוניה, סרטי גיבורי-על הם הסקורסזה החדש (למורת רוחו של סקורסזה הישן) ומשחקי המחשב הפכו משעשוע של ילדים וגיקים לאחת התעשיות הכי גדולות ומוערכות בעולם. ואתם יודעים כבר מה עושים בנטפליקס עם תעשיות גדולות – דוקומנטרי שטחי שמנצל את ההייפ.

לכן הסדרה הדוקומנטרית "High Score" על ששת פרקיה מפתיעה כל כך – כי היא לא זה. כלומר, היא כן דוקומנטרי שטחי שמנצל את ההייפ, אבל הוא מצליח להיות הרבה מעבר לזה – זו סדרת דוקו מבדרת, מעניינת, מחכימה ואפילו חוצפנית לפרקים שמצליחה לשרטט את ההיסטוריה של עולם משחקי המחשב והקונסולה על פי עמודי תווך מרכזיים, דמויות מעניינות, מספיק פרטי טריוויה וחשיפות מסקרנות, ואפילו אמירה מאחורי כל הצבע והצלצולים. ככזו היא אולי לא תחדש הרבה לפרו גיימרים מלומדים, אבל מהווה דוקו מבדר ויחסית מדויק עבורם (על אף כמה חורים בנראטיב). עבור השחקנים הטריים, הצעירים או הפחות מתעניינים שבינינו (ואני אחד מהם) מדובר בסדרת דוקו מצוינת.

בהתאם למדיום בו היא מתעסקת, המשיכה הראשונה לסדרה נובעת מהעריכה הקצבית והגרפיקה הפנטסטית כפי שהיא מתבטאת בפתיח עם סרטון אנימציית פיקסל שמרפרר למגוון רחב של משחקים מיתולוגיים, שיהפנט כל מי שגדל על ג'ויסטיק או כפתורים. אותה אנימציה מנוצלת בהמשך כדי להנפיש סיפורים קטנים מעולמות הגיימינג באופן שמפיח בהם חיים והופך אותם למעניינים בהרבה. לפעמים הפיקסלים אפילו צפים לעולם האמיתי, עוזרים לערבב עוד יותר בין סיפור התעשיה, השחקנים והדמויות שהם מגלמים. זה לא רק גימיק חמוד, אלא כלי אמנותי של ממש שמשומש באופן הרבה יותר מתוחכם מהסרט הדבילי ההוא עם אדם סנדלר שבו הוא פוגש פקמן עצום.

אחרי שמסיימים להתלהב מהאנימציה, אפשר להתחיל להתלהב מהסיפורים. למרות ש"High Score" לא מנסה לתת סקירה היסטורית מקיפה באמת (דבר די אופייני לסדרות דוקו תעשיה היסטוריות של נטפליקס), היא כן מצליחה לפגוש הרבה מהשחקנים המרכזיים – האיש שעיצב את המפלצות בספייס אינביידרס, העו"ד שהציל את נינטנדו וזכה להפוך השראה לדמותו של קירבי, היוצר המטאליסט של דום והפסיכופת שהביא לנו את מורטל קומבט. הם לא רק דמויות מעולות, אלא גם סיפורים נהדרים שיוצרי הדוקו מצליחים לשלוף מהם בקלאסה. כך, למשל, תוכלו לגלות איך נוצר משחק כל כך גרוע שהוא הקריס את התעשיה לכמה שנים, או לראות במו עיניכם את האדם שעיצב את פקמן מדגים איך חשב על הדמות (רמז: זה קשור לפיצה).

מתוך "High Score" בנטפליקס

כמו כל דמות ממוחשבת, גם לסדרה הזו יש פגמים, והם ברובם פגמים של שנת 2020 – היא ממהרת לדלג על שנים ומשחקים שלא מתיישבים בול על הנראטיב הממוסגר, מתעכבת לעיתים על דמויות יחסית מינוריות וממש ממש מתאמצת להכניס מספיק בני מיעוטים כדי להיחשב דוקו מתאים לעידן. יהיו כמה רגעים שתשאלו את עצמכם אם רוב הגיימרים מהאייטיז היו להט"בים/טראנסים/מיעוט אתני, וזה מרגיש לעיתים כמו מס שפתיים מלאכותי על פני ניסיון אמיתי לאינקלוסיביות, אבל זה די זניח בהתחשב במכלול.

באחד הריאיונות המעניינים יותר בסדרה, מעצב הדמויות של סטריט פייטר מספר על החזון שלו ואומר: "רציתי להכין משהו שלא נחשב לאמנות ולהפוך אותו למשהו אמנותי", ובכך בעצם מגדיר את תפיסתם של היוצרים. הם מבינים שמשחקים לא נתפסים אצל כולם כאמנות, ומשקיעים זמן נכבד כדי להציג את האמנים שמאחורי המשחקים ואת האמנות שנדרשת ליצירתם, בין אם זו האמנות שביצירת משחק מדבק, פריצות הדרך הטכנולוגיות, האנימציה שעטפה אותם או האמנות שבלהפוך לשחקן הכי טוב בעולם. אין יותר או פחות חשוב, כולם שווי ערך בסדרה וכולם תורמים למסקנה שבכל הנוגע לגיימינג, לא רק הניקוד על המסך יכול להיות גבוה, אלא גם האמנות שהובילה אליו.