יפנית ומקסיקנית נפגשות בדיזנגוף. התוצאה הפתיעה אפילו אותנו
שתי מסעדות, מטבח אחד, אפס סיבות למה לחבר אוכל אסייתי ומקסיקני. ובכל זאת, Kushi Dza ו-Taco Ten החדשות (או החדשה?) מצליחות להצדיק את הגימיק עם מנות ששוות את כספכם ותערובת טעמים מהצד המרים של החיים
בשוק המסעדנות הכל כך תחרותי של תל אביב, צריך איזה אדג' כדי לבלוט. זה יכול להיות שף מדובר, אולי מנה מנצחת, לפעמים זה קונספט קולינרי שמאתגר את הקונצנזוס, אבל לרוב? לרוב זה גימיק. אני דווקא לא אומר את זה כדבר רע בהכרח. גימיק זו אחלה דרך למשוך לקוחות, וכל עוד מאחוריו עומד אוכל ראוי, אין לי בעיה בתרגילי יח"צ מסקרנים. אבל לעיתים נדירות, ממש נדירות, הגימיק אשכרה תורם לארוחה.
והגימיק החדש הוא שילובים מפתיעים, כפי שאפשר לראות בצמד המסעדות הסיאמיות Kushi Dza ו-Taco Ten שצצו לפני כחודשיים על פינת דיזנגוף ושדרות בן גוריון בחלל שבעבר איכלס את הסניף הענק של סוסו אנד סאן. מדובר למעשה בגימיק של שניים במחיר אחד – צמד מסעדות מחוברות במותן שחולקות מטבח אחד. האחת, קושי דזה (שם נורא, כי לרוב שם המקום מקוצר לקושי) היא מסעדה אסייתית, בעוד אחותה הסיאמית טאקו טן היא בכלל טאקרייה מקסיקנית. מה הקשר בין אסיה למקסיקו? האוקיינוס השקט. עוד שאלות?
>> בשבוע שעבר נסענו לפ"ת כדי לאכול KFC ומצאנו רק חפיפניקיות ישראלית בדלי
ברור שיש עוד שאלות! למשל, האם זה בכלל עובד? מבחינה קולינרית, תל אביב עברה תהליך התמקצעות שדורש ממקום לדבוק בכיוון אחד ולעשות אותו במיטבו, כך שהכפילות והשוני הגדול בין שני המטבחים מעלים את השאלה האם משהו לא חופף. מעבר לכך, הקונספט – שמאפשר לשבת בשולחן אחד ולמעשה להזמין משני חלקי המסעדה, מעלה את השאלה אם שני המטבחים השונים בכלל מוצאים נקודות השקה בטעמם. יש רק דרך אחת לגלות, וזה להתערבב.
הדבר הראשון שבולט בקושי וטאקו (אוף, איזה שם גרוע לאסייתית) הוא העיצוב היחודי, שמזכיר בעיקר את עיצוב הבית של דו-פנים מבאטמן. מדובר למעשה במסעדה אחת שחצויה במרכזה: משמאלכם הטאקו בעיצוב צהבהב ושלדים מקסיקנים על הקיר, מימינכם בשחור הסושי (הנה, החלפתי שם) בשחור. זה בהחלט מעניין, רק שכאשר ישבתי מתחת להצללה הצהובה בשעת אחה"צ חמימה, התבשלתי תחתיה. עברתי לאזור האסייתי (שהיה הרבה יותר נעים), למרות שבתכלס רוב מה שאזמין יהיה מקסיקני.
למרות שעברו חודשיים, התפריט הדואלי עדיין בהרצה. זה בסדר, קחו כמה זמן שאתם רוצים כל עוד השירות ישאר כך. אמנם הייתי הלקוח היחיד במסעדה בשעה הזו, אבל המלצרית היחידה גרמה לי להרגיש כמו מלך – הסבירה, המליצה, שאלה, התעניינה, היתה קשובה ונתנה את מלוא תשומת הלב. מקווה ומאמין שכך זה גם יהיה כשהמקום יתמלא בלקוחות. התפריט האסייתי מתרכז בסושי, שיפודי יאקיטורי וקערות פוקה, ומכיוון שהפעם לא היו שיפודי יאקיטורי, הסתפקתי בדים סאם שרימפס (28 ש"ח) מהצד הזה של המסעדה. בתכלס מצאתי את עצמי הרבה יותר בתפריט המקסיקני, ממנו הזמנתי טאקו עוף (23 ש"ח) וקסדיה בקר (46 ש"ח).
שלושת המנות הגיעו במהירות ויחדיו, כשלפניהן המלצרית הניחה על השולחן ארבעה בקבוקי רטבים מקסיקנים מיובאים, כל אחד בדרגת חריפות משתנה. התחלתי דווקא מהקסדיה, שנצרבה לצבע שחום שהיטיב איתה ונזלה גבינת צ'דר ובשר בקר בבישול ארוך. לקחתי ביס, לעסתי בהנאה, שפכתי קצת יותר מדי מהרוטב שהמלצרית המליצה לי עליו (קשה לעמוד בפני חריפות על בסיס מנגו), לעסתי שוב, והתחלתי אחד אחר השני לדגום את כל הרטבים. מבלי ששמתי לב, כבר סיימתי חצי מנה, וזה לא כי היא היתה קטנה. המנה לא היתה מיוחדת יותר מדי, אבל היתה עשויה נהדר, והדגישה עד כמה אוכל רחוב פשוט הוא כיף גדול, כך שפתאום נעלם הגימיק ונשאר רק הכרסום של אוכל פשוט וכיף.
הדים סאם, לעומתו, היו קצת מתוחכמים מדי ליכולות של המסעדה, בעיקר במילוי השרימפס שלא לגמרי דייק את טעמו, אבל להגנתם אגיד שדי מהר המלצרית הגיעה לשאול איך הדים סאם, סיפרה שזו ספציפית מנה חדשה וגם לקחה לתשומת ליבה את ההערה שלי – כך שמבחינתי לפחות, מדובר בגישה נהדרת שרק מבטיחה דברים טובים על המקום. מה שכן, גיליתי שברגע שאני שם קצת מהרוטב המקסיקני על הדים סאם, נוצר שילוב מופרע של טעמים שגרם לי לסיים את כולו. מי היה מאמין, הגימק אשכרה השתלם לרגע. הטאקו עוף התגלה קודם כל כמנה ראשונה שמנמנה ומכובדת, עם תערובת עוף עסיסית ומלאת טעם, והביס הג'וסי שנוצר ונטף לי מהידיים עדיין מהדהד טעמים בפה שלי. הוספתי קצת מהטריאקי של הדים סאם, ושוב הגימיק הצדיק את עצמו. איזו הפתעה.
אולי כי לא לגמרי האמנתי לעצמי, הזמנתי עוד מנה כטייק אווי – בוריטו עוף (49 ש"ח) ונאצ'וס עם סלסות (45 ש"ח). הבוריטו התגלה כהלחם נהדר בין מעטפת הקסדיה המעולה לטאקו הטעים, והיה ביס מאוד מהנה, גם אם מפוצץ בטיפה יותר מדי אורז ביחס לחומרים האחרים (כשביקשתי בלי אורז המלצרית הזהירה אותי שזו עיקר המנה, ותודה על כך), אבל האכזבה האמתית היחידה שהיתה לי בארוחה הזו הגיעה מהאנצ'וס. מסעדה מקסיקנית שמכבדת את עצמה לא יכולה להגיש את עיגולי הנאצ'וס המג'ייפים האלה שקונים בקולנוע, וגם הסלסות היו קצת מאכזבות.
>> לפעמים התלונות שלנו אפילו יותר קטנוניות מזה
מכל המנות שהזמנתי במסעדה המפוצלת, הנאצ'וס היה היחיד שהרגיש לי כמו זריקת זין שדמיינתי כשחשבתי על מקום שהוא חצי חצי. אבל לשמחתי, רוב מוחלט מהכפילות הזו עבדה, ואם אתם מתלבטים בין אסייתי למקסיקני או חלק ממשפחה שאף פעם לא מצליחה להחליט לאן ללכת, זה אחלה מקום לקפוץ אליו על הדרך. אני מניח שרוב הקהל שיגיע אליה יהיה בלייני דיזנגוף המתישים שבטח יאכלו סושי בטאקו. זה לא רע, לא רע בכלל. רק צריך לחזק כמה ברגים, והדו-פנים של המסעדות עשויה לשרוד עם הגימיק הזה.
Kushi Dza ו-Taco Ten, דיזנגוף 166