האמריקאים לא היו מוכנים לאמנות המחליאה של היהודים האלה

סוף שנות ה־50 בניו יורק. בועת האמנות הנוצצת והממוסחרת מתחילה להתנפח בקצב מסחרר. אמני המופשט האקספרסיוניסטי בראשות ג'קסון פולוק הופכים את האמנות האמריקאית לתפוח אדמה לוהט, ומעבירים אליה את כל כובד המשקל מהבירה האמנותית הבלתי מעורערת של אז, פריז. רחובותיה המטונפים והאלימים של ניו יורק עוברים מטמורפוזה – הזונות, השיכורים והביטניקים האבודים מפנים את מקומם לגלריסטים מפונפנים, אספנים, עסקנים, סוחרים ושאר מד מן.

ברחוב העשירי בלואר איסט סייד, מקום די מפוקפק להסתובב בו, מתחילה להתפתח תעשייה ענפה של גלריות קואופרטיביות שמנוהלות על ידי אמנים. לאחת מהן, גלריה מרץ', מצטרף בוריס לוריא, יליד 1924 שהיגר לארצות הברית עם אביו עשור קודם לכן, לאחר ששרד את זוועות בוכנוולד. הוא כבר בשלהי שנות ה־30 שלו, אמן חסר פרוטה ולא ממש מצליח. עם הזמן זעם בלתי כבוש מתחיל לפעפע בו.

יום אחד, בעודו שוכב בבית עם רגל שבורה, הוא מתחיל להשתעשע בחוברות פורנוגרפיות ששכבו אצלו. הוא חותך, מצייר ומדביק את הנערות לקנבס גדול. כשמגיע לבקר ידידו סאם גודמן, אמן ניו יורקי שגורלו לא שפר בעולם האמנות, הלסת שלו נשמטת למראה הקולאז' הגס והמכוער. השניים חוברים לאמן יהודי נוסף, סטנלי פישר, וכך נולדת תנועת NO!Art: סיפור של כישלון יותר מאשר הצלחה. נדמה שמלכתחילה לא היה לקבוצה הרבה סיכוי, והיעלמות בתהומות הנשייה הייתה כרוניקה ידועה מראש. המחתרת הייתה המקום המועדף על חבריה, כפי שלהיות סטארים מעולם לא היה משאת נפשם.

סטנלי פישר, ללא כותרת

NO!Art. סטנלי פישר, רוחות רפאים

בתחילת הדרך הם עוד קראו לעצמם קבוצת מרץ', על שם הגלריה שבה נפגשו. מאוחר יותר הגלריסטית גרטרוד שטיין, היחידה שהסכימה לקחת אותם תחת חסותה ומי שלימים תהפוך לבת זוגו של לוריא, הביאה אותם לשנות את שמם ל־NO!Art. הגרעין המייסד של הקבוצה – לוריא, פישר וגודמן – הציגו בכמה תערוכות משותפות בין 1959 ל־1964, וקיבצו סביבם אמנים נוספים, בייחוד הדחויים והאנרכיסטים שבהם, בין היתר יאיוי קוסמה, וולף ווסטל, אלדו טמבליני ואלן דארקאנג'לו, שהיום מוכרים בתור חלוצי האמנות האקספרימנטלית של שנות ה־60.

הקבוצה יצרה ברוח הדאדא השוללת והאבסורדית, אבל בניגוד לאמני הדאדא שלקחו חפצי יומיום והטעינו אותם בהילת קדושה, אמני NO!Art התנגדו לכל ממד אלוהי ונשגב באמנות. המטרה הייתה ברורה: להציל את האמנות מעצמה. הם רצו אמנות לפנים – משתוללת, מיוסרת ומתנגדת. בלי יותר מדי סאבטקסט וצבעים יפים. הם ירו חצי ביקורת לכל כיוון: הפופ ארט היא אמנות שוביניסטית וגרועה, המופשט והמינימליזם הם גלולות שינה להמונים שנועדו לקשט ירידי אמנות נוצצים, ומוסדות האמנות רוצחים את נפשם הרכה של האמנים.

NO!Art. איסר ארונוביצ’י, ללא כותרת

אבל מה שעבד לאירופה בתחילת המאה ה־20 לא ממש צלח בארצות הברית של תחילת שנות ה־60. האמריקאים לא ידעו איך לאכול את השפה הרדיקלית של NO!Art. כל מה שהם רצו היה אמנות יפה שתשתלב עם הספה בסלון. לוריא ושאר האמנים סירבו לשחק את המשחק ולא היו מוכנים למכור עבודות. לא שזה עזר להם – אף אחד לא ממש התעניין בהם. העבודות שלהם היו מכוערות, בוטות וגסות. "הייתי מאוד רוצה לצייר ציורים יפים, אבל משהו תמיד מנע ממני לעשות זאת", יסביר לוריא בריאיון כמה שנים מאוחר יותר.

השואה קיבלה מקום של כבוד אצל הגרעין המייסד של אמני NO!Art, בייחוד אצל לוריא, שהיה המנהיג הרשמי של הקבוצה, אף שהיא נחשבה בגדר טאבו בקרב אמנים יהודים לפחות עד שנות ה־70. בסדרת קולאז'ים מצמררת של לוריא הוא השתמש בצילומי ארכיון ממחנות הריכוז ונתן את קרדיט האמן להיטלר. עבודה אחרת כוללת צילום של נערת פין אפ עירומה מודבקת בגסות על תצלום של עגלה מלאה בגופות. חיים ומוות, שואה ומיניות, ברבריות ואמנות – האמריקאים לא ראו מעולם אמנות מהסוג הזה.

הגרעין המייסד של NO!Art המשיך ליצור עוד כמה שנים ביחד ולחוד, אבל מעולם לא הצליח לפרוץ לתודעה. לוריא עמד בסירובו לסחור באמנות שלו. במקום למכור את נשמתו לשטן, הוא עשה את הונו ממסחר בבורסה. בשנות ה־90 התגלתה הקבוצה מחדש, וזכתה להצלחה יחסית בעיקר בגרמניה אכולת רגשות האשמה הנאציים. ב־2008 נפטר לוריא וגרטרוד שטיין הקימה קרן אמנות על שמו. הקרן משקיעה רבות בהנצחתו בקטלוגים ובתערוכות ברחבי העולם, וגם אוספת יצירות אמנות ברוח NO!Art.

NO!Art. בוריס לוריא וסם גודמן, צואה (צילום: מיילס לדין)

בשבת הקרובה (20.7) תערוכה עם עבודות נבחרות של הקבוצה תיפתח במוזיאון ינקו דאדא שבעין הוד, סוג של פרק ב' לתערוכת היחיד של לוריא שהתקיימה במקום לפני שלוש שנים. רעיה זומר־טל, אוצרת המוזיאון והתערוכה, מספרת שבעוד תערוכת היחיד של לוריא הייתה יחסית מנומסת ושמרה על איכויות אסתטיות, התערוכה החדשה הולכת עד הסוף ומנסה לשחזר את תחושת הגועל והקבס שעוררו העבודות של חברי הקבוצה בתחילת שנות ה־60.

לעולם שלמד לעכל את הפרפורמנס האלים של שנות ה־70 ואת אמנות הגועל (אבג'קט ארט) של שנות ה־90, האמנות של NO!Art נראית היום נאיבית להפליא: גזירי עיתונים שמתלכדים לידי קולאז'ים מקושקשים, חפצי מין פטישיסטיים, פסלי צואה, בובות חרוכות, צילומי ארכיון שואתיים וציורים של צלבי קרס. האמנות של הקבוצה אמנם הקדימה את זמנה ולא בטוח שתעורר בצופה של 2019 את אותה תחושת זעזוע שהלמה בצופה האמריקאי של שנות ה־60, ובכל זאת יש בכוחה של NO!Art להגיד משהו על החברה העכשווית, שהפכה לצרכנית נלהבת של דימויי רוע ואכזריות.

← NO!Art: "דווקא", מוזיאון ינקו דאדא עין הוד, פתיחה: שבת (20.7) 12:00