זיכרונות ממבחני הקבלה לתלמה ילין הפכו לסדרה על עולמות מקבילים
היוצרת יעל שביט מספרת בטור מיוחד על "ספליט", סדרת הרשת המצליחה שלה על איך החלטות משנות לעתים סדרי חיים. הסדרה זמינה גם לקהל ישראלי באינדיפלקס
כשקיבלתי בגיל 13 תשובה שלילית מתיכון תלמה ילין, זאת היתה אכזבה ענקית בשבילי. הדלת לעולם הקסום שדמיינתי לעצמי שאני עומדת להיות חלק ממנו – בית ספר שמערכת השעות שלו כוללת שיעורי משחק, תנועה, ופיתוח קול, נטרקה לי בפנים. הרגשתי שזהו. זאת היתה ההזדמנות שלי ופספסתי אותה.
אבל אז קיבלתי הזדמנות נוספת להיבחן. ניסיתי שוב, והפעם התשובה היתה ׳כן׳. הדלת אל החיים שדמיינתי נפתחה מחדש. השנים שבהן למדתי בתלמה ילין היו מיוחדות, מהנות, מלמדות ומלאות. כל מה שלמדתי על תיאטרון ומשחק מאז, בכל מסגרת שהיא, נלמד בהשוואה למה שלימדו אותי אז המורים במגמת התיאטרון. זה הבסיס האמנותי שלי עד היום.
מה היה קורה אילו לא הייתי מנסה שוב, ולא הייתי לומדת בתלמה ילין? איך זה היה משפיע על מהלך החיים שלי? מה היה שונה בדרך שהלכתי בה, ואילו דברים היו בכל זאת מוצאים את דרכם אליי או אני אליהם?
אלה השאלות שהרהרתי בהן כשכתבתי את ״ספליט״, מיני-סדרה על עולמות מקבילים, גורל ובחירה. הסדרה מספרת על סאמי, שמקבלת החלטה גורלית בגיל צעיר (כן, בעקבות אודישן למגמת תיאטרון) שמפצלת את חייה לשניים, ויוצרת עבורה עולמות מקבילים. באחד, היא גדלה להיות סמנתה, עוזרת במאית ביישנית שחיה חיים של שיגרה עם בן הזוג שלה, מתיו. ובמקביל, בעולם אחר, היא סאם, שחקנית עם ביטחון עצמי מופרז, במערכת יחסים סוערת עם בת הזוג שלה, אמה. הסדרה עוקבת אחרי שתיהן ונעה הלוך וחזור בין שני העולמות.
את הסדרה יצרתי והפקתי בניו יורק ביחד עם חבורה של קולנועניות מוכשרות. כשחקנית, את בדרך כלל מצטרפת לפרויקטים כשהם כבר כתובים ומוכנים להפקה. ברוב המקרים אין לך השפעה על התוכן של הסיפור שאת עוזרת לספר, או על מיהם אנשי הצוות שלצידם תעבדי. כיוצרת ומפיקה שותפה, ביחד עם המפיקה האנה הנקוק רובינסקי, היה חשוב לנו מי הדמויות שיש להן ייצוג בסיפור, וממי מורכב הצוות שנעסיק כדי לעזור לנו לספר אותו. בכתיבת התסריטים ובליהוק השחקנים שאפתי לייצוג מאוזן מבחינת מגדר, ייצוג של דמויות להטב״קיות וגם של דמויות ממוצאים שונים. על הסט, הצוות היה מורכב כולו מנשים ומבעלי מגדר לא-קונפורמי.
כהפקה עצמאית לגמרי עם תקציב מוגבל, תכנון לו״ז הצילומים היה פאזל מאתגר. אני דווקא אוהבת פאזלים, אבל אפילו אני הגעתי למצבים של תסכול גדול בשלב הזה בתהליך. לשמחתי הימים עצמם על הסט עברו בצורה חלקה. הצוות שהרכבנו היה לא רק מוכשר, מקצועי ויצירתי, אלא גם נעים ומפרגן. בזמן הצילומים, יכולתי להתרכז בלהיות שחקנית ולתת לשאר הצוות, במיוחד להאנה, לדאוג לשאר ההיבטים של ההפקה.
כשהצילומים הסתיימו, ערכתי את הסדרה בניו יורק ואחי, גיא שביט, עיצב את פס הקול והלחין מוזיקה מקורית מהסטודיו שלו בתל אביב. כשהגיע הזמן לעשות סאונד מיקס, טסתי לארץ כדי לעבוד יחד עם גיא. בימים עבדנו בסטודיו שלו ובלילות ישנתי בו על מזרון אוויר על הרצפה.
היה תענוג גדול לצפות בספליט על המסך הגדול כשהסדרה התחילה להתקבל לפסטיבלים. אין תחליף להזדמנות שניתנה לנו לראות, לשמוע ולהרגיש את התגובות של הקהל בזמן שהוא צופה במה שיצרנו. אני והבמאית, מולי מקגהי, נסענו להקרנות בניו יורק, לוס אנג׳לס, טורונטו ושיקגו. לא פעם היה ניגש אלינו מישהו אחרי הקרנה כדי לשתף אותנו ב״רגע הספליט״ שלו – רגע מהחיים שלו שבו הוא יכול היה לקבל החלטה שתשנה לחלוטין את נתיב החיים שלו. למרות שהסיפור של כל אחד היה שונה, הרגשתי שיש לי חוויה משותפת עם כולם.
אחרי 12 פסטיבלים, רצינו לשתף את הסדרה עם קהל רחב יותר, באמצעות סטרימינג. לפני כשנה ספליט עלתה לצפייה באמזון פריים בארה״ב ואנגליה, וממש לאחרונה הסדרה זמינה לצפייה גם באתר אינדיפליקס – בעולם כולו. סוף סוף אני יכולה לשתף את היצירה שלי עם קהל ישראלי, עם אנשים מהבית. אני מדמיינת שחקן או במאית שמתגעגעים לתיאטרון בימים אלה צופים בסדרה. או מישהו בסגר שמתגעגע לניו יורק. אני מדמיינת מישהי שחושבת שאולי היא מתעניינת בנשים, אבל לא לגמרי בטוחה עדיין, צופה בסדרה. אני מדמיינת מורה או חברה שהכירו אותי אז, כשהייתי בתיכון, צופה בסדרה שכתבתי, בהנאה.