• Facebook
• Twitter
• Email

לא קל לזכות ברחוב על שמך בתל אביב. העיר גדולה. המתים רבים. הזיכרון קצר. כשהגשנו בקשה משפחתית לקרוא רחוב על שם אבינו, אדם ברוך, ציינו שאנחנו מעדיפים רחוב ביפו. לא רצינו שיקרה לו, חס וחלילה, מה שקרה לנסים אלוני. למרבה המזל לרחובות ביפו יש פחות ביקוש. זכינו בכך שרחוב אדם ברוך נמצא כ־20 מטרים במרחק אווירי מבית הילדות שלנו ברחוב הדולפין ביפו.

עוד כתבות שיעניינו אותך:
מה לעשות בסופ"ש
יומן טהראן: כך נראים חיי בבירה האיראנית
מדע על הבר 2018: כל האירועים

הרעיון שאבא שלנו הוא עכשיו רחוב לא נולד מתוך פנטזיה מגלומנית אלא דווקא ממקום אינטימי. אדם הכיר את תל אביב דרך הרגליים. הוא היה חלק אינטגרלי מהעיר. בכל תקופה בחייו הבוגרים התרכזו חייו באזור אחר של תל אביב. בשנות ה־30 המוקדמות שלו עבר לגור עם אימא שלנו, האמנית אריאלה שביד, ביפו, ועם הבוהמה שכללה אז את אורי ליפשיץ, יוסי שילוח, יוסי פולק, רפי אדר, עדנה שביט, תמרה יובל ג'ונס ואחרים, הם חיו ביפו שהייתה שונה מאוד מיפו של היום.

יפו הרבה פחות מקוטבת מבחינה כלכלית, יפו הרבה פחות מגודרת, שאין בה בתים שמפנים עורף לסביבה שבה הם ניצבים, יפו שבה ההתנהלות החברתית כוללת ביקורים אצל אבונה, אבי הכנסייה המארונית ברחוב הדולפין, ואצל אבו חסן בבית בעתות של שמחות משפחתיות, ביקורי סטודיו אצל אמנים שחיו ועבדו ביפו, רחצה בחוף הסלע בבת ים (כולל מגלשות מים), ואפילו כבוד מסורתי לוותיקי הנרקומנים, מתוך ידיעה שלא כל אחד מגיע להיות נרקומן ותיק.

שנות ה־40 של אבא שלנו עברו עליו בעיקר בעבודה. ההקשר העירוני שלו הקיף את מערכות העיתונים שבהן עבד וכלל בעיקר את מסעדות הפועלים שבאזור. "אם היא אי פעם מגיעה לפה לבד", היה מסביר לבעל המקום בעודי זוללת מוס שוקולד, "תן לה מה שהיא רוצה". בעל המקום באשר הוא בעל המקום היה מהנהן. ההסכם מעולם לא עמד למבחן.

בעשור האחרון לחייו אבא שלי כמעט לא יצא משכונת נגה ביפו. במובן מסוים שכונת נגה הייתה מה שהוא ניסה להגיד – מה שניסה להגיד לגבי הפוטנציאל של יפו, לגבי קהילתיות, לגבי יופי, לגבי רב תרבותיות. את רוב ימיו בילה בביתו שברחוב רוחמה עם אשתו וילדיו הקטנים, והיה יורד לקפה של אבי, שגילו כגיל המדינה, לאכול במיה עם הפרלמנט שלו, פוקד את בית הכנסת זכרון ברוך שאותו עזר לחדש, ופעם בשבוע נפגש איתי או עם אחי, עידו, ביועזר עליו השלום.

כשקראתי את רשימת הקטעים שנאספו על ידי מורן שוב (שחלקם מופיעים כאן), שהייתה חברה קרובה של אבי וגם ערכה איתו את המדור "שישי" ואת ספריו האחרונים, חשבתי על כך שהעיר, העיתון והתרבות המודרנית במערב התפתחו יחד. המילה "תרבות" קשורה לפועל "התרבות", כך למדתי מאבא שלי. העיתון הוא הפלטפורמה שבאמצעותה התרבו הערכים העירוניים, התרבה הדיון, התרבו ההקשרים. אדם הקים את רשת המקומונים של "ידיעות אחרונות", וההבנה שלו ב"עירוניות" נעה מהמישור העקרוני, המופשט, הסוציולוגי ועד המובן הקמעונאי שמשמעותו שלהרצל מזגנים מיפו אין סיבה לשלם עבור מודעה שמתפרסמת בעיתון ארצי שמחולק באילת ובעפולה, וגם עבורו נועד המקומון.

כשאבא שלי מת, הסבו את חדר העבודה שלו לבית כנסת. בכל יום בצהריים היו עולים פועלי המוסכים בסביבה להתפלל בחדר העבודה שלו, הייתה זו הוכחה עבורי למשהו שלא ידעתי לפני כן שדרש הוכחה.

חייו בשכונת נגה, לפני שעברה ג'נטריפיקציה, לא היו פנטזיה קולוניאליסטית. זו הייתה הוכחה לכך שהוא התקבל כתושב השכונה. עבור רבים מבני דורו השם "אדם ברוך" קשור לניו יורק. אבל ניו יורק הייתה רק מטפורה מארגנת. דרך לומר משהו שלא בשם עצמך. הוא שאף לגור בגליל, אבל זה לא הסתייע. הוא נולד בירושלים, אבל לא חזר לשם אחרי לימודיו. בסופו של דבר אבא שלנו התאזרח כיפואי. מתוך הישגיו הרבים, אני חושבת שזה היה אחד מהחשובים לו ביותר.

>>"סוכני הזיכרון", סרטם התיעודי של עמליה ועידו רוזנבלום, יוקרן בסינמטק תל אביב במסגרת פסטיבל דוקאביב בשישי (25.5) 16:30 ובשבת (26.5) 14:30

>>ערב לכבוד אדם ברוך ייערך בחנות הספרים סיפור פשוט, שבזי 36 תל אביב, בהשתתפות רוני סומק, משה רון ומורן שוב, בשבת (26.5)19:00

>>הסרט "סוכני הזיכרון" ישודר ב־ 8 HOT בראשון (27.5) 21:00

מגדלי עזריאלי

מתוך "שישי", מעריב, 28.3.2003

הטלוויזיה, כל הטלוויזיות, מצלמות את "תל אביב בלילה" על פי שתיים־שלוש אוטוסטרדות ומגדלי עזריאלי. כך הטלוויזיות מצלמות גם את סיאול או את בוסניה החדשה. אוטוסטרדות ומגדלי משרדים מוארים. כל העולם נעשה אחד בלילה: אוטוסטרדות ומגדלי משרדים. האוטוסטרדות מייצגות תחבורה מהירה שמייצגת אנרגיה וקדמה, והמגדלים מייצגים כוח ומודרניזם. אבל מה מתחת למגדלים. מה קורה בתל אביב מטר אחד מתחת למגדלים. קור, עוני, אבטלה, בהייה, שוטטות נפשית, עזובה. מה מתחת למגדלים? מאות אלפי בני אדם שהכלכלה עושה אותם שקופים. אז מה הם המגדלים אם לא שווא. אם לא עגל זהב של זמננו. אז מה הם המגדלים אם לא קופסה שחורה שבה נרשמים אותות הזמן הישראליים האמיתיים. ולעתים, בלילה, מול השתקפותם על מסך הטלוויזיה, המגדלים ייראו לך, אם תיטיב להביט בהם, כמצבות ענקיות.

מתוך "נגה היקרה", מה נשמע בבית, 2004 (הוצאת דביר)

אפ־טאון, דאון־טאון. איש לא יבנה נכון ומחדש את העיר בתוך קדנציה אחת. מורכב מדי. אך תוך קדנציה אחת אפשר להגביר את הזדקנות העיר, את התכערותה, את זיהום האוויר, את אלימות בניית־הכסף בתוכה, את הזנחת יפו, את התרפטות התשתיות בלב העיר, את הסתרבלות התחבורה, את ההתעלמות ממובלעות הפועלים הזרים (עיר בתוך עיר), את הפיחות בביטחון הפנימי (גנבה, אונס), את ירידת התמיכה באמנות ובתרבות, את הדירוג הפנימי המזעזע באיכות התיכונים השונים בעיר. את אובדן הרוח המטרופוליטנית. בתוך קדנציה אחת (חמש שנים) אפשר לדרדר את ת"א לדאון־טאון נידח ולאפ־טאון מנוכר. חלק מתושבי יפו היו אמורים מכבר לפרוץ במרד ארנונה.

בעניין הערבים (תל אביב)

מתוך "שישי", מעריב, 14.7.2006

תל אביב עומדת לחגוג מאה שנה. יש והיו בה ערבים. יפו הינה חלק בלתי נפרד ממנה. תל אביב בעצם נולדה מיפו. לא מהים ולא מהעיר הלבנה. כלומר לא ממיתוס ולא מארכיטקטורה אירופי. תל אביב נבנתה גם באופן שנועד לנוון את יפו הערבית. אין להסתיר את הערבים הישראלים היפואים: הם לא רק חומוס, מדורים פליליים ונכבדים. הם חלק מהמקום ומרוחו. חגיגות מאה ללא גם ערבים בחזיתן תהיינה מעשה רמייה תרבותי ופוליטי גדול והונאה עצמית דוחה. מה יהיה? לפי ייעוץ של כל מומחה לעניינים ערביים, היפואים הערבים ימכרו בחגיגות המאה חומוס וקבב, כי חומוס וקבב מייצגים את היפואי הערבי לדורותיו.

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון|להורדה לאנדרואיד

• אנשים
• טורים אישיים ובלוגים
• אדם ברוך

אל תוך עידן האינסטוש והסלפי, החליט משה שי (60), מבכירי צלמי העיתונות בישראל, להוציא ספר תמונות מרשים: תיעוד של אנשי התרבות הישראלים בשנות ה־80 וה־90. "זו הצצה אל מאחורי הקלעים במובן הרחב של המילה", הוא אומר. "לא סתם קראתי לספר 'אומרים שהיה פה שמח', באמת היה פה שמח אבל לא ידענו: היה הרבה יותר פשוט, פחות מתוכנת, פחות פוזות. הסלבים לא היו סלבים. הם היו אמנים מוערכים".

זה לא פשוט קושי להתבגר?

"לא, כי לא יותר קשה עכשיו. אם כבר אז היה יותר קשה: מצלמות כבדות, פילם, אין פוטושופ, מה שצילמת זה מה יש. עכשיו השמחה יותר מלאכותית. אז היה שונה, תמים. גם אז היו מזמינים אמנים לאירועים כדי שיראו וייראו ויצטלמו, אבל זה נעשה באופן יותר התנדבותי, חינמי, כיפי. היום בשביל 'כיפי' סלבס לא מגיעים בכלל. מדובר על לפני עידן הפפרצי בישראל, כשהיה פפרצי רק על עבריינים. לא שאני חושב שצריך בכלל לעשות פפרצי, אין פה בוורלי הילס".

במשך שלושה עשורים שמר שי את הצילומים היומיומיים של אמני ישראל – גם אם לא ידע אז את ערכן הגדול ועל האהבה שתתגלה בשנת 2016 כלפי פינות קטנות של נוסטלגיה. "הייתי מדפיס כל תמונה בעצמי, אז חלק נשארו אצלי כפרינטים, חלק כנגטיבים", הוא מסביר. "אני מאוד לא רציתי שהתמונות האלה ייזרקו יום אחד. מעט צלמים צילמו בשנים האלו, היינו חבורה קטנה והרבה מהצלמים שהיו אז כבר לא איתנו או שהם כבר לא צלמים. אני מאושר שהצלחתי לעזור להטבעת החותם של התקופה הזו".

אם היית נכנס לתחום היום, אין סיכוי שהיית הולך לפפרצי?

"מה פתאום?! אני אגיד לך דבר פשוט: צלמי הפפרצי זה הדרג הכי נמוך בצילום. אולי דרג אחד מעל צלמי מסמכים. אנשים שפשוט לא הצליחו בצילום נטו. אני לא חושב שצילום פפרצי מכבד את מקצוע העיתונות".

יושבים על הברזלים

חברי להקת כוורת, 1984

״רגע לפני 'כוורת חוזרת' הראשון. התמונה צולמה בשדרות רוטשילד כשהם ממתינים לצילומים עצמם. עוד דוגמה לפריים לא מתוכנן. העורך רצה את התמונה המסודרת. אני רציתי את זו. התמונה מדברת״.

שותים לחייו של דן בן אמוץ, בלוויה שלו

חיים חפר, מוטי קירשנבאום, נתן זהבי ואדם ברוך, 1989

״התמונה צולמה בטקס לפני הלוויה של דן בן אמוץ בבית סוקולוב. זו תמונה שהכנסתי בדקה ה־90 לספר כי מוטי קירשנבאום מת. התמונה קיבלה עוצמה אחרת לגמרי. אז כולם ישבו בבית הקפה של בית סוקולוב, היום לא קורה שם כלום״.

"הן לא היו צ'ילבות"

יפה ירקוני ושושנה דמארי, 1987

״יפה הייתה אישה תוססת, חברותית, עם משפחה, מאוד מקובלת, ושושנה הייתה אישה צנועה שמדברת בלי חשבון. הן היו יריבות אבל ג'נטלמניות מאוד. הן כיבדו זו את זו, הבינו שאין מה לריב ולהתנצח. כאן הן בדיוק סיימו להופיע, נפגשו באקראי מאחורי הקלעים, החליפו כמה מילים, נשיקות. זה ממש לא נכון שהן היו צ'ילבות״.

הפועל שוב הפסידה

אריק איינשטיין, 1986

״זה צילום חטף של שנייה אחת במשחק כדורסל, כשאריק עומד בין שאר האוהדים של הפועל תל אביב במשחק דרבי כש"הפועל שוב הפסידה". צילמתי אותו בלי לחשוב אפילו. לא מדובר בפפרצי, כי הוא לא התנגד ולא ארבתי לו או חיכיתי לו. זה היה בזמן שבכלל צילמתי את מיקי ברקוביץ'. גם הסיגריה משקפת את התקופה: לעמוד עם סיגריה במגרש סגור – מי מעלה על הדעת היום״.

חתיך ומוצלח

יאיר לפיד, 1991

״התמונה צולמה ב'ציפורי לילה' בגל"צ, בטעות. קסמו העיקרי של הספר הוא ברגעים הלא מתוכננים, וגם בצילומים מתוכננים בחרתי את הפריימים הלא מתוכננים. התמונה הזאת לא הייתה מתוכננת בכלל: הייתי בגל"צ לסיבה אחרת וצילמתי אותו בשביל הקטע. יאיר לפיד לא השתנה. היום הוא עורך שיקולים אחרים, אבל הוא כן זוכר את החבר'ה שהיו איתו כל השנים. הוא לא מתנשא. הוא תמיד היה בפוזה של חתיך ומוצלח והוא באמת חתיך ומוצלח. אני מצביע לו״.

המלך בפלקה

זהר ארגוב, 1987

״נשלחתי לצלם את זהר בהופעה במועדון גייז באזור התעשייה של גבעתיים. זה היה ג'וב שלא כל כך התלהבתי לעשות, לא ממש ידעתי מי זה זהר ארגוב, לא הייתי בהוויה של הזמר המזרחי. כשבאתי לצלם לא נתנו לי לצלם, כי העניין של הגייז היה הרבה יותר רגיש. זהר הציע לי לבוא יום למחרת למועדון הפלקה ברחוב שונצינו. אני זוכר שכשהוא אמר 'שונצינו' הוא ירק עליי בטעות. הוא היה מאוד חביב ונחמד ואנושי. בקיצור, למעשה ויתרתי על הג'וב.

למחרת צילמתי את דודו טופז שהיה מריץ כל הצגה שלו ברמת אפעל, בודק חומרים. בדרך חזרה פתאום נזכרתי בהזמנה של זהר. השעה הייתה חצות בערך והלכתי לפלקה. גם פה לא רצו לתת לי להיכנס לצלם. כשאמרתי שזהר הזמין אותי הם לא האמינו והוציאו את זהר שהכניס אותי למועדון בעצמו. היה צפוף נורא. זהר עמד על במה בגובה של 20 ס"מ. בזמן שהוא הופיע כל מיני בנות עלו לבמה והיה צלם פולרואיד שהנציח אותן בזמן שהוא שר.

משום שראו שזהר מאוד בעדי פתחו לי שולחן. הייתי נבוך, רק רציתי כמה קליקים ולעוף. אחרי כמה שירים אמרתי לזהר שאני עוזב ואז הוא הפסיק את ההופעה ורצה את מספר הטלפון שלי כי הוא רצה את התמונות. בקליק האחרון שהיה לי צילמתי את התמונה שהפכה לאייקון. התמונה הוצגה פעם בתיאטרון ירושלים ומישהו גנב אותה מהמסגרת, פשוט הוציא את התמונה. לפעמים אני חושב מה היה קורה אם הייתי מסיים קודם את הפילם, או לחלופין אם היה לי עוד חצי סרט, מה היה יוצא. רק אחר כך, כשהוא התאבד שלושה חודשים אחרי, הבנתי שצילמתי את המלך בעצמו. הרבה פעמים בזמן אמת לא יודעים מה המשקל האמיתי של הדברים. כצלם עיתונות לרוב ידעתי מה אני מצלם. תמיד ידעתי שאת אריק איינשטיין נכון לצלם. הוא לא רצה אבל שיתף פעולה. במקרה של זהר זה היה אחרת״.

עסק משפחתי

משה ודאנה איבגי, 1990

"זה צולם בהקרנה לסרט 'שורו'. הייתי בטוח שהסרט הזה ישאר לנצח, כמו מציצים, שיהיה סרט קאלט. ישבתי איתו כל הסרט וחשבתי איך הוא רואה את הדברים".

עליה לרגל

יוסי ויובל בנאי, 1988

"חיכיתי מאחורי הקלעים בסיום הצגת יחיד של יוסי בנאי וכולם עלו אליו לרגל, כולל יובל. יוסי בנאי מאוד אהב את התמונה הזאת, בתור אבא אני יכול להבין אותו: הבן בא לפרגן, ונותנים כאפה של מנצחים. יוסי בנאי עשה כל כך הרבה, כמו אסי דיין למשל. זה לא יאמן שעם כל הצרות שהם עשו, הם הספיקו כל כך הרבה".

אייבי והספינה

אייבי נתן, 1986

"אייבי התעקש תמיד שאף אחד לא יעלה לספינת השלום, היה לו מה להסתיר כנראה. אני עליתי פעם אחת. אני זוכר כילד, שהוא חזר ממצרים עם מטוס הסטירמן ונחת בהרצליה בשדה שהיה עשוי מכורכר, ורצנו אחריו. מאוד התרגשתי למראה התמונה של המטוס בשחור לבן שראיתי תלויה באיזה בית אבות. אמרתי לו אייבי, ראיתי את המטוס הזה בעיניים בצבע לא בשחור לבן. אייבי זה איש שראוי להזכר. נכון שהוא היה איש נורא קשה – הוא היה מתעצבן, רב עם אנשים, עקשן נוראי. את אייבי צילמתי הרבה במשך שנים, גם כשהוא נכנס לכלא על מפגש עם אנשי אש"ף. נכון, הוא היה איש קשה אבל הוא עשה דברים. לספינת השלום היו שתי נגלות – עד 73, ההשתקה במלמת יום כיפור – ואחרי. אני זוכר את היום שהטביעו אותה ב-1994. כי מה היו עושים איתה? הפכו אותה לבית לדגים".

"אומרים שהיה פה שמח", משה שי, הוצאה עצמית, עורך: ערן ליטוין

• מיוחדים
• שושנה דמארי
• יפה ירקוני
• משה שי
• פפרצי
• זהר ארגוב
• מועדון הפלקה
• יוסי בנאי
• אייבי נתן
• אדם ברוך
• נתן זהבי
• יאיר לפיד
• הפועל תל אביב
• כוורת
• אריק איינשטיין
• דן בן אמוץ
• יובל בנאי
• מוטי קירשנבאום
• סלבס
• ספינת השלום
• צילום

• Facebook
• Twitter
• Email

במציאות של מתיחות, שנאה בין דתית ופנים דתית וריקון הזהות היהודית מתוכן תוך הפיכתה לנכס פוליטי מפלג, עושה רושם שחלקנו הרמנו ידיים. בעוד יש כאלו המעדיפים להסתגר בקבוצת הייחוס שלהם, אחרים הופכים את איבוד התקווה לציניות שלעתים רק תורמת לשנאת האחר. בתקופה האחרונה אנו עדים לכמה ניסיונות לקירוב החילונים לדת מתוך בחירה. אתר האינטרנט "929 – תנ"ך ביחד", הישיבה החילונית בינה הפועלת בתל אביב, ירושלים ובאר שבע, ובית הכנסת "יקר" שמחזיק שני מוסדות בירושלים ובתל אביב הם רק חלק מהדוגמאות.

ליברליות, פתיחות ושיח

נוסף לאינטרנט, גם במרחב הפיזי יש גופים המנסים ליצור חיבור ושיח מכבד. התנועה הרפורמית קרמה עור וגידים באירופה של המאה ה־19, בעת שילובם של היהודים בחברות הסובבות אותם. חלק מעקרונותיו של זרם זה הם שוויון מגדרי, השתנות מתמדת ושימת ערכי המוסר במרכז, גם לפני הטקסטים היהודיים המסורתיים. מבשר היהדות הרפורמית בתל אביב הוא בית דניאל, שהוקם כשלוחה של הקהילה הרפורמית החזקה בארצות הברית. בשנת 1991 חזר הרב מאיר אזרי משנתיים של שהייה בסן פרנסיסקו ופתח ברחוב בני דן על גדת הירקון את המוסד הזה, שמטרתו הפצה של ערכי היהדות המתחדשת בעיר, לא רק באמצעות פעילות דתית אלא גם בעזרת אלמנטים חינוכיים, חברתיים ותרבותיים, הכל ברוח רפורמית.

"אנחנו הראשונים והמעצבים הגדולים ביותר בתחום היהדות הרפורמית. הבאנו קול ליברלי לתל אביב. התחלנו כבית כנסת והיום אנחנו אימפריה ערכית וחינוכית", מספר הרב אזרי. חבלי הלידה היו לא פשוטים, אך עם הזמן למדה העיר הליברלית לקבל את התפיסה החדשה, והשפעתו של המרכז הרפורמי גדלה. כיום, פרט למקור בבני דן, הוא מחזיק בשני לוויינים, ביפו ובמרכז העיר. רק לאחרונה נבחרה מירה רז, רבת המרכז היפואי שהוקם לפני שבע שנים, לאחת מ־50 הנשים המשפיעות בישראל של המגזין "פורבס". קהילת הלב ברחוב רש"י שבמרכז תל אביב נפתחה לפני שלוש שנים. "הזרם שלנו מדגיש שבין שחור ללבן יש הרבה צבעים ואנחנו משתדלים להיות באמצע. אצלנו גברים ונשים יושבים יחד, יש מקום לידע ולניסיון של הרב אך אין לו סמכות מוחלטת. הכל נערך בדיון דמוקרטי. אנחנו ממשיכים במסע של חידוש ושימור כאחד. חשוב לנו תמיד לנסות לחדש וליצור".

כיום מעורב בית דניאל במערכת החינוך התל אביבית, וקורסים ברוח רפורמית משולבים בגני ילדים ובבתי ספר עירוניים. מי שיגיע לביקור באחת הקהילות, יוכל להתרשם מקבלת שבת מוזיקלית ברוח ישראלית, קבלת שבת וחג שוויונית שאחת ממוביליה היא רבה, סדנאות שונות לגוף ולנשמה ועיון יצירתי בפרשת השבוע, אך כאמור, בית דניאל פועל גם מחוץ לגבולות המבנים שבבעלותו: "בימי שישי ב־18:00 אנחנו מארגנים תפילות במתחם שרונה ובמהלך הקיץ ערכנו קבלות שבת בנמל יפו. בית הכנסת עצמו פתוח לכל אורך היום ומתווה ערכים קהילתיים מגיל ילדים ועד גיל הזהב. ההשקפה שלנו מאוד ברורה. אנחנו בעד שוויון בין בני אדם, אנחנו בעד פשרה ודו שיח, לא בעד כפייה. אנחנו בעד נשים ובעד הקהילה הגאה. אנחנו לא מסתתרים ולא מתביישים, אנחנו היינו הראשונים להשיא זוגות חד מיניים ולתת לנשים לקרוא בתורה".

בתוך כל האלמנטים הלא שגרתיים הללו מנסה הרב אזרי להסביר כיצד הוא מתייחס למושג יהדות: "יהדות היא דת ותרבות. היא כוללת את הכתבים המסורתיים, מוזיקה ואמנות. תרבות יהודית זה עמוס עוז וזה הרבי מלובביץ'. כן, אני בורר לעצמי את השאלה של מהי יהדות. אני יכול לצטט מילים שאמר הרב קוק כחלק מהתפילה, אבל במילים אחרות שלו לא אעשה שימוש. הרמב"ם להשקפתי הוא פילוסוף דגול אך בתקופתו האישה לא הייתה במעמד שבו היא נמצאת היום, ולכן אשתמש בציטוטים שלו לגבי גישות פילוסופיות אך לא בנוגע למעמד האישה. אנחנו קוראים את התורה, וכשאנחנו מגיעים לנקודות המרגיזות והלא שוויונית אנחנו מתייחסים לזה ומדגישים שבימינו לא נוהגים ככה".

היהדות הקונסרבטיבית ליברלית הרבה יותר מהיהדות האורתודוקסית, אך עם היא זאת רואה בהלכה סמכות מחייבת, ובכך נמצאת על הרצף בין שמרנות לחידוש. לפני שלוש שנים הקים הרב רוברטו ארביב את המרכז הקונסרבטיבי נווה שכטר. נוסף לקורסים, קונצרטים ותערוכות בהשראת התרבות היהודית, בתוך נווה שכטר פועל בית הכנסת הקהילתי, המסורתי והשוויוני נווה צדק. "אנחנו קהילה שוויונית, גברים ונשים יושבים יחד; אך מצד שני אנחנו שומרים את ההלכה, החגים והשבת. אנחנו שביל הזהב בין הרפורמים לאורתודוקסים, משלבים את השמרנות והמסורת עם התחדשות". בעבר שכן במקומו של מרכז נווה שכטר בית הקפה הטמפלרי לורנץ. באמצע הדרך בין יפו הערבית ותל אביב היהודית של אז, היווה בית הקפה מקום מפגש ניטרלי ליושבי האזור, אך בשנות ה־30 הפך למרכז כינוסים של תומכי המפלגה הנאצית. כיום המבנה שוב משמש נקודת מפגש תרבותית: "יש אנשים שבאים להתפלל ויש כאלו שבאים ליהנות מהקורסים והפעילויות. המטרה היא ליצור כל מיני נקודות כניסה לעולם התוכן היהודי. אני מתייחס לעולם היהודי כעולם רוחני שיש בו מסורות של חוכמה. אנחנו רוצים מצד אחד להתחבר לעולם של העבר, אבל לא להיתקע שם אלא לנסות ליצור משהו חדש מבלי להתנתק מהמציאות העכשווית". בבית הכנסת נווה צדק לא נערכים טקסי נישואין בין זוגות חד מיניים, אך הרב ארביב מאפשר לכל מי שחפץ לקחת חלק בקהילה: "הקהילה המסורתית לא מקבלת את הנושא של נישואים חד מיניים אבל כן נותנת אפשרות לחיות יחד בכבוד. כל אחד שרוצה להתפלל מוזמן בשמחה".

חרם אורתודוקסי והידברות בין דתית

באופן לא מפתיע, היהדות האורתודוקסית מתקשה לקבל את הזרמים החדשים שלתפיסתה מאיימים עליה. הרב אזרי מסביר: "בתחילת הדרך זה לא היה פשוט, כתבו עלינו גרפיטי בכל פינה, בגן הילדים הראשון שבו פעלנו מרחו צואה על הקירות. היום אנחנו כבר מקובלים. כל מה שאנחנו עושים הוא להתאים את התפילות לשינויים ולתמורות שהתרבות שלנו עברה. אנחנו פועלים למען הקול הישראלי, אבל זה גורם לזרמים אחרים להרגיש מאוימים כאילו פוגעים להם במונופול". אף שהיהדות הקונסרבטיבית שמרנית מזו הרפורמית, גם הרב ארביב מנווה שכטר לא זוכה לחיבוק מהרבנות הראשית: "החרדים רואים בנו איום. אנחנו מדברים את אותה שפה הלכתית, אך מנסים ליצור חידוש מתוך ההלכה וזה לא מתקבל על ידם. לפני חודש הוצאתי ספר עם עם השיח' הסופי (זרם אסלאמי מיסטי הדוגל בפציפיזם – י"ז) עסאן מנאסרה לתפילות לשלום על פי המסורת של שלוש הדתות. זו סטירת לחי לכל הקיצוניים שמסתגרים וטוענים שרק להם יש את האמת. יחד עם חוקר הקבלה ד"ר אבי אלקיים הקמנו מסדר יהודי־סופי שנקרא 'דרך אברהם' ובמסגרתו מתקיימים מפגשים לימודיים ומוזיקליים בין יהודים וערבים. יש דרכים שונות להתחבר לאלוהים, כל אחד עם הזהות שלו, אבל זה לא צריך לבוא במלחמה אלא מתוך שיתוף פעולה". בבית דניאל הרפורמי נוהגים לארח אנשי דת נוצרים ומוסלמים.

"בחג השבועות האחרון אירחתי לעיני 500 איש את הקאדי של יפו ובשנה לפני כן את אחד הכמרים המובילים של הכנסייה הקתולית בישראל", מספר הרב אזרי. "אני ער כל הזמן לשנאה בין הדתות, ולכן אנחנו נוהגים לקיים בשנים האחרונות דיון ולמידה עם אנשי דת לא יהודים". הרב אזרי היה מעוניין שגם יהודים אורתודוקסים יבקרו בבית דניאל: "אני מזמין את הרב לאו (הרב הראשי לתל אביב – ישראל מאיר לאו – י"ז) להגיע אלינו לבית הכנסת בשבועות. בשביל הרב הראשי אני מאיים יותר מהחילוני הכי גדול של תל אביב. לרב לאו לא נוח לראות אותי בבית הכנסת, יושב ליד רעייתי ומתפלל את התפילה עם שינויים שנותנים מעמד לאישה". ניסינו לבקש את תגובת הרבנות הראשית תל אביב מפיו של עוזר הרב הראשי, הרב יצחק אוחנה. ברגע שנודע לרב במה עוסקת הכתבה – הוא בחר לנתק את הטלפון.

תרבות יצירה והשראה

בתחילת יוני הפציע ברשת אתר חדש שמטרתו, לדברי מקימיו, "להעיר את הלב" (ומכאן שמו, ליבא שפירושו לב בארמית). "כולנו (מקימי האתר – י"ז) חושבים שכל הבעיות שלנו מוצאות פתרון ביהדות. אלא שהתקשורת מעדיפה להציג את היהדות רק כשהיא עטופה בריב ובמחלוקת. צדק חברתי, חמלה, תמיכה נפשית – בכל אלו עסקה היהדות", אומר יאיר רוה, יוצר ומבקר קולנוע מוערך, העורך האחראי של ליבא. "בשנים האחרונות אנחנו רואים תכנים יהודיים נכנסים עמוק למצעדי הפזמונים במוזיקה ולטבלאות שוברי הקופות בקולנוע, ויש התעוררות מחודשות בחיבור בין אנשים לבין המקורות של העם. את החיבורים האלה אנחנו רוצים להציג". לרוה חשוב להדגיש כי לא מדובר באיזשהו זרם של יהדות מתקדמת, אלא ביהדות מהסוג הישן, "אורתודוקסית, אבל עם הרצון שלנו – אנשים שלא בהכרח גדלו בבית דתי – להזכיר שיהדות היא לא פוליטיקה ומשברים קואליציוניים, או אפילו חרדים, אלא הבית הטבעי שלנו".

את ליבא הקימו ארבעה אנשים מרקעים שונים. איש העסקים אילון תירוש, דתי לשעבר, הרב עופר גיסין, חסיד חוזר בתשובה, הרב צבי שפיגל, דתי לאומי חוזר בתשובה, ורוה, שמגדיר עצמו "חילוני מאמין". "זה לא אתר להחזרה בתשובה, אין בו קריאה לקיים מצוות. זה אתר שמיועד לחילונים ולדתיים באותה מידה", מסביר רוה. "גם דתיים, שומרי שבת ולומדי תורה, הרבה פעמים עושים דברים מכנית. אנחנו רוצים להראות שתוכן יהודי יכול להעיר את הלב כמו שיר טוב, כמו סיפור מרגש". האתר גדוש במאמרים וביצירות של דמויות בולטות בתרבות הישראלית והיהודית, בהם מאיר אריאל, אהוד בנאי, אדם ברוך, סיון רהב מאיר והרבנים מיכי יוספי, דב זינגר ועופר גיסין. "זה אתר שנועד להזכיר לנו את מה שאנחנו עמוק בפנים אמורים כבר לדעת. אם יש כאן עניין של תיקון אז התיקון הוא לגבי האופן שבו מדברים על היהדות באינטרנט: בלי מדון, בלי סכסוכים, בלי ריבים, בלי פוליטיקה ובלי החזרה בתשובה. אנחנו מוצאים ביהדות מקום מעורר השראה ליצירה, למעורבות חברתית ולענווה".

• אדם ברוך
• אהוד בנאי
• מאיר אריאל
• חילוניות
• יהדות
• תל אביב
• עירוני