בן שלושים ושבוע, שבוע שאני גר בתל אביב (יפו, אבל זה יותר תל אביב מאשר עמק יזרעאל), ואני מוצא את עצמי ממתין להופעה של הסטוג'ס בגני התערוכה, בהרכב הכי קרוב להרכב המקורי. בתכלס יכולתי לכתוב כאן שהייתי בחלל עם צ'יקו ודיקו ושם פגשנו את איילון מאסק, וזה היה הרבה יותר הגיוני. כי מי היה מאמין שאיגי פופ ישרוד אחרי שנת מממ… נגיד, מעבר ל-1974?

אבל זאת לא הופעה של איגי פופ, אלא הופעה של הסטוג'ס. עם האחים אשטון (שהיום כבר זצ"ל) על הגיטרות והתופים, עם חיזוק של מייק וואט על הבאס במקום דייב אלכסנדר (זצ"ל בעצמו וחבר כבוד במועדון ה-27). ויותר מהטירוף שאיגי הביא לבמה, המוזיקה הייתה, בהעדר הגדרה אחרת – מדויקת. מדויקת כי האנשים שהמציאו אותה היו אלה שניגנו אותה בלייב, מולי, ולא משנה כמה אנשים יטענו שקל לנגן את No Fun. בואו נראה אותכם מנגנים את זה טוב כמו הסטוג'ס.

>>אנחנו עוד זוכרים את ההופעות המיתולוגיות שביקרו בישראל

את המוזיקה של הסטוג'ס הכרתי בתיכון, קצת אחרי שהכרתי את זקני צפת, וההקבלה הייתה ברורה ומיידית – אנשים חכמים עושים מוזיקה "מפגרת", שהיא בעצם גאונית. פרי־ג'אז שמבוצע על ידי אנשים עם יכולת נגינה מוגבלת אבל מעוף בלתי נדלה.

והמעוף הזה בהחלט היה שם בגני התערוכה – מהשנייה שאיגי עלה על הבמה וצעק "שלום", ומייד קפץ לתוך הקהל. הוא גם המשיך אל תוך הרגעים של קטעי Fun House, האלבום השני (עם סקוט מקיי, הסקסופוניסט המקורי) ושרד עד לסוף המוקדם מידי. בין לבין חוויתי התעלות רוחנית שנרשמה רק בהופעה של סאן רה ארקסטרה בבארבי, ופיזית שנחוותה רק ברייג' אגינסט דה מאשין בסיטי הול בניינטיז. אם לא הבנתם, מבחינתי, הסטוג'ס הם השילוב בין השניים.

>> ירון טן ברינק כל כך התמוגג מההופעה של הפרודיג'י עד שהוא התפוגג לתוכה
>> אייל גולדמן יודע שאין מצב שההופעה של הביסטי בויז באמת קרתה
>> עמית קלינג זוכר בכמה אביב מארק צדק כשהביא את המלווינס

הווליום היה היסטרי, אבל לא זכור לי שסבלתי. הקהל היה מבוגר ופרוע. כשאיגי עצר את ההופעה והעלה אנשים לבמה לשיר איתו, רציתי גם, אבל זה לא הסתייע. וכל הזמן הזה פשוט חוויתי זרם חשמלי ישיר לוורידים – האנרגיה שיצאה מהרמקולים לתוך המוח והנשמה שלי נמצאת בתוכי עד היום. לשמוע בלייב את TV Eye, עם אנשים מסביבי, כשעד אז שמעתי אותו רק בווקמן שלי? מושלם. וכן, הייתה איזו תחושה של "הנה זה באמת קורה, להקה שהיא אגדה זוכה לכבוד שמגיע לה".

רון אשטון מת ב-2009, אחיו סקוט הצטרף אליו ב-2014. איגי פופ עדיין איתנו. לי נשאר רק להודות לכוחות היקום שהביאו את הסטוג'ס לחיים שלי, ולאילן אלקיים שהביא אותי ואותם לאותו חלל ב-7.7.2007, לחתיכת זמן קצרה. אז תודה.

• ❤ תרבות
• הופעה חיה
• איגי פופ
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 896 // ההופעות המיתולוגיות
• רוק
• הופעות חו"ל
• ההופעות מיתולוגיות

• Facebook
• Twitter
• Email

בצהרי היום הראשון של פסטיבל קאן הכבישים מחוץ למתחם חסומים לרכבים ומלאים בצעירים בבגדי ערב. אלה לא המוזמנים לאירוע הפתיחה, אלא סינפילים שלא התארגנו על תג מתאים ובכל זאת נחושים לחוות קצת זוהר. שעות לפני תחילת האירוע הם עומדים שם, בחליפות, שמלות ונעלי עקב, עם שלטים מאולתרים המתחננים להזמנה מיותרת. כשהשטיח האדום מתחיל להתעורר לחיים, מתקהלים עשרות עד מאות מקומיים כדי לצפות במתרחש (ספוילר – אנשים הולכים על שטיח) דרך מסך גדול המוצב מעל השטיח עצמו, המוקף גדרות ושורות של עיתונאים וצלמים. הכרוז מציג את האורחים המגונדרים כאילו מדובר בנשף של סינדרלה. בצרפתית, בטח צרפתית. הקהל שכבר נכנס לאולם צופה על מסך ענק בצעדים החגיגיים של סלבס כמו אדם דרייבר, אל פנינג וסלינה גומז, לצד המוני צופים בבתי קולנוע ברחבי צרפת. אחרי שידור השטיח האדום יצפו בקאן ובשאר המדינה בסרט הפתיחה, "המתים אינם מתים" של ג'ים ג'רמוש.

למחרת בבוקר המתחם זוהר הרבה פחות והפאשניסטות הכי בולטות הן העובדות במקום, לבושות בשמלות כחולות־אדומות אלגנטיות. השטיח האדום ספוג במי הגשם שירד באותו לילה, ועדיין העלייה במדרגות המיתולוגיות אל ההקרנה החוזרת של סרט הפתיחה קצת מרגשת. אולם הלומייר עצום בגודלו ומעורר רושם, בייחוד כשבקהל עובר גל צחוק אדיר ומדבק. זה קרה מספר פעמים ב"המתים אינם מתים", קומדיה מובהקת באופן מבורך בפסטיבל שמלא בסרטי ארט האוס כבדים וארוכים. ג'רמוש מתמסר כאן להומור בסרט זומבים שאין בו הרבה אימה, אבל יש בו הרבה שחקנים חמודים שמקבלים הזדמנות להבריק. ביל מארי, אדם דרייבר וקלואי סביני הם שוטרים שמנסים לשרוד אפוקליפסת זומבים הנגמרת עקב מאורע מטופש במכוון, סטיב בושמי הוא גזען מעיק בכובע הנושא את הכתובת "Keep America White Again" וטילדה סווינטון היא מנהלת בית לוויות שמסתירה כישורי אמנויות לחימה מרשימים. גם איגי פופ וטום וויטס קופצים לבקר.

הזומבים התוקפים כאן שייכים לסוג המטופש והאיטי. הם אולי אוכלים בני אדם, אבל די קל להערים עליהם (המוטו הוא "להרוג את הראש") עד שהם מפזרים אבק שחור ומתמוטטים. כשהם לא תולשים גפיים הם נדלקים על משהו וממלמלים אותו שוב ושוב. כשהם פושטים על דיינר הם רצים לשתות קפה ושופכים על עצמם קנקנים שלמים, במלונית הם מתלהבים מהוויי פיי בחינם. אם זו נשמעת כמו אמירה חברתית שחוקה זה בגלל שזה בדיוק מה שזה, והסרט אפילו לא מעמיד פנים שיש בה משהו חדשני, נוקב או אפילו משכנע. הוא גם לא מנסה להפחיד באמת, רק לתת לאנשים חמודים לעשות דברים מגניבים.

חובבי ג'רמוש תמיד ישמחו לקבל משהו ממנו וגם צופה מזדמן כנראה יהנה לפחות קצת, הסרט הרי מלא בכוכבים ומשובץ בהפתעות ויציאות מצחיקות לצד רגעים אנושיים יפים. כל הדברים הטובים האלה לא מתגבשים בסופו של דבר ליצירה מרשימה עם ערך מוסף של ממש. זה פשוט אוסף של דברים שקורים בזמן אפוקליפסת זומבים. הוא לא מרגש במיוחד, לא עמוק ולא באמת רוצה לומר משהו על העולם. מעט הרושם שנשאר אחריו ביום אחרי פתיחת הפסטיבל מתפוגג עם הקרנתו של עוד סרט בתחרות הרשמית העוסק בשלישיית שוטרים, "עלובי החיים", שמציע סיפור רלוונטי, חברתי ואינטנסיבי במיוחד. מצד שני, כל פסטיבל צריך אדם דרייבר בשביל המזל הטוב.

• קולנוע זר
• פסטיבל קאן
• ג'ים ג'רמוש
• איגי פופ

• Facebook
• Twitter
• Email

אחרי רצף של הצלחות בסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70, מאס דיוויד בואי בחיים בלוס אנג׳לס. השיר Space Oddity, ששוחרר 11 יום לפני שיגורה של אפולו 11 לחלל, יחד עם The Man Who Sold The World והתפתחות דמותו של בואי כ-Ziggy Stardust, שילוב של איגי פופ ולו ריד, הפכו אותו לכוכב פופ. על אף שלרוב כשחושבים על מוזיקת פופ עולה אסוציאציה של מוזיקה שטחית או רדודה, ההגדרה של מוזיקת פופ היא בסך הכל היותה מוזיקה פופולרית, כלומר מוזיקה שהרבה אנשים שומעים. אפשר, וכדאי, לדבר על הסיבות שבגינן מוזיקה הופכת לפופולרית. יש אמנים שבשעת היצירה מנסים לקלוע לטעם הרוב. לעומתם, יש מוזיקאים שיצירתם פשוט קוסמת לרוב מבלי שבהכרח כיוונו לכך. בואי ידע שהוא רוצה להיות כוכב, אבל נראה שאם מביטים אחורה על הדיסקוגרפיה שלו קשה להכריע מה הוביל למה. אלבומו הראשון התעצב סביב ז׳אנרים פופולאריים בשנות השישים בבריטניה כמו פסיכדליה ומיוזיק הול. אלבומו השני, Space Oddity, קיבל תפנית אקוסטית ו-The Man Who Sold The World, אלבומו השלישי, הלך לכיוונים אפלים יותר עם טקסטים שעסקו במחלות נפש ולווה על ידי להקה בעלת רקע מעולם הרוק הכבד.

ב-1976, שנתיים לאחר שהיגר לארצות הברית, בואי נלחם בהתמכרותו לקוקאין. עיר המלאכים מתישה אותו, ובניסיון להיגמל הוא מגיע לאירופה, ובסופו של דבר מתמקם בברלין. בואי מגיע לעיר חצויה. אחרי הסכם יאלטה, גרמניה חולקה לשניים בין ברית המועצות ובין בעלות הברית. חלק מההסכם כלל גם את חלוקת ברלין למזרח ולמערב. חלקה המערבי של העיר משך אליו אמנים, מוזיקאים ומהגרי עבודה ובהתאם לכך גם בואי מתיישב בה, ברובע שנברג. האולפן שבו נהג להקליט בתקופה ההיא, Tonstudio, ממוקם בשכונת קרויצברג שליד החומה, ונמצא במרחק נסיעת אופניים מביתו. באותה תקופה הוא מתחיל לעבוד עם בריאן אינו, אחד מחלוצי מוזיקת האמביינט, וחולק את דירתו עם איגי פופ. פופ, שגם גר לפני כן בלוס אנג׳לס, התמכר להרואין לאחר התפרקות להקתו, הסטוג׳ס. כשיצא מגמילה הוא הצטרף לאחד מסיבובי ההופעות של בואי, בו נחשף למוסר העבודה של הזמר. החוויה החדירה בפופ מוטיבציה חדשה, והוא עבר עם בואי לאירופה.

בואי ופופ אמנם עזבו את בירת הקוקאין של העולם, כפי שבואי כינה את לוס אנג׳לס באחד הראיונות, אבל המירו אותה בבירה מפוקפקת אפילו יותר – בירת ההרואין, ברלין. הקונספירציות לגבי הצפתה של העיר המערבית בסמים מגוונות. על אף שחלקן מצביעות על מהגרי העבודה שהגיעו לברלין ממדינות המזרח התיכון וטורקיה כאחראיים העיקרים, תיאוריות אחרות גורסות שהרשויות במזרח ברלין העלימו עין מן ההברחות מהצד המזרחי. בלי קשר לאשמה, בואי ופופ מוצאים את עצמם משתמשים יותר ויותר בהרואין, כמו אמנים אחרים שהיגרו לברלין בתקופה ההיא, ביניהם ניק קייב ולו ריד.

האלבום הראשון שכתב בואי בתקופת ברלין, Low, הושפע מאוד מהסגנון המוזיקלי Krautrock שהתפתח במערב גרמניה בשנות ה-60. שמו של הז׳אנר עשוי להעיד בצורה הטובה ביותר על אופיו. בעוד ״רוק״ הוא די מובן מאליו, ״קראוט״ מצריך פירוש. על אף שהמשמעות הרשמית של המילה היא עשבי תיבול, בסלנג של התקופה ״קראוט״ משמעו ״סמים״. הקראוטרוק הוא סגנון מוזיקלי די מהפכני, חיבור של רוק עם ג׳אז, פאנק, פסיכודליה, אלקטרוניקה ומוזיקת עולם, שאפשר למצוא את השפעותיו גם במוזיקה עכשווית.

בואי הושפע במיוחד מעבודתם של Kraftwerk ושימושם באלמנטים אלקטרונים, ו-Neu!, צמד מוסיקאים יוצאי הלהקה. בעקבות השפעת הקראוטרוק, המוזיקה של בואי באלבומו הראשון בברלין פנתה משירים שמנסים לספר סיפור לעבר צורות מוזיקליות אוונגרדיות שבהן השימוש במילים היה מופשט ולעיתים חסר מובן. אלבומו השני של בואי בברלין, Heroes, הושפע מרוחות המלחמה הקרה של התקופה.באלבום אפשר למצוא שירים שעוסקים בדואליות כמו Beauty and the Beast או שירים בעלי הקשר ברור יותר למלחמה הקרה כמו V-2 Schneider. ״V2״, אגב, היו הטילים שפיתח הצבא הנאצי בזמן מלחמת העולם השנייה והיוו חלק משמעותי בהגעתם של האמריקאים לחלל. החלק השלישי בטרילוגיית ברלין, Lodger, הוא חזרה לרוק במובן הקלאסי של המונח, ואיגי פופ עזר להלחין את אחת הרצועות בו.

גם עבור איגי פופ היו אלה שנים פוריות. בתקופתו בברלין הוא הוציא שני אלבומים, שאותם בואי עזר לכתוב ולהפיק. באלבום הראשון, The Idiot, שהיה אלבום הסולו הראשון של פופ, ניכרת ההשפעה ההדדית של שני האמנים זה על זה. את האלבום כינה פופ ״שילוב בין ג׳יימס בראון וקראפטוורק״.

האלבום השני של פופ, The Lust for Life, הוא גם אלבומו המצליח ביותר מבחינה כלכלית. הוא יצא באותה שנה של The Idiot, והרעיון לאלבום התחיל להבשיל במוחו של פופ כבר עם סיומו של הטור שיועד לקידום של האלבום הראשון. הוא כתב, הקליט וסיים את המיקס לאלבום בתוך שמונה ימים! אגב, מאלבום זה גם הגיעה הרצועה המוכרת ביותר של פופ, The Passenger. באותה שנה חזר פופ ללוס אנג׳לס, שם הוא אף הספיק להוציא אלבום נוסף.

תקופתם של דיוויד בואי ואיגי פופ בברלין הושפעה מחידושים מוזיקליים שהתהוו בגרמניה באותן שנים ומהחיים במערב ברלין עצמה, שהייתה מעבדת ניסוי של תרבות הנגד. עבודתם יחד וחברותם הקרובה באותה תקופה הובילה ליצרתם של חמישה אלבומים, שכמה מתוכם קנו לעצמם מקום של כבוד במוזיקה המערבית. אפשר רק לדמיין מה היה קורה לולא עברו לברלין.

• איגי פופ
• דייוויד בואי
• דייויד בואי
• דיוויד בואי
• סמים
• תזה - מגזין הסטודנטים של תל אביב
• ביקורות מוזיקה
• מוזיקה
• ברלין

• Facebook
• Twitter
• Email

"סגור לצמיתות", באדום. זה מה שכתוב כשמגגלים “סינרמה". מה שנכון נכון: כבר הרבה זמן שהקאפקייק הברוטליסטי, שַד הבטון, הכיפה של מזרח איילון, עומדת נטושה ומיותמת, חומת קבלן סביב לה. כעת, עם בוא הדחפורים, כבר אין מי שיבכה על לכתה. היא כמנהיג בקומה – רבים אינם זוכרים אותה ומי שכן זוכר אותה חשב שהיא כבר מתה מזמן. הסינרמה נפתחה לקהל ב־1966, ופעלה תחילה כקולנוע חדשני, אחר כך כמועדון מסיבות, ובהמשך כאולם הופעות ואפילו כנסים פוליטיים. בטור שהוקדש לסינרמה ולישיבה על ה"ברזלים" שבפתחה, טוען הבלוגר שמכנה את עצמו יהודה בלו כי זכה הן לרקוד בה כטינאייג'ר מבויש לצלילי שפנדאו בלט והן להתרעם בכובד ראש בכנס של מרצ.

ימיה היפים של הסינרמה באייטיז נכנסו להיכל התהילה של הנצח באוסף הלהיטים "CINERAMA1“, שנפתח כראוי ב"Rock Me Amadeus", ובהתאם זכה האולם אף לארח את טקס מלכות היופי. בסיבוב השני של הסינרמה כמועדון אפילו נרצח בה מישהו בירייה, ונמצא “כשכדורי אקסטזי ליד גופתו". בניגוד לפסאדה של ישראל כמקום שמחבק את עברו, שנועדה בעיקר לצרכים פוליטיים בינלאומיים, היהודים הם עם בלי סנטימנטים. נגד סגירת האסטוריה בלונדון – מועדון הופעות בסדר גודל מקביל שנהרס עקב בנייה של תחנת רכבת חדשה – קמו מחאות רבות, בהן השתתפו להקות כמו פרנץ פרדיננד והקייזר צ'יפס. לא שעזר להן. נגד הרס הסינרמה לא שומעים את אייל גולן או פורטיס מוחים, מקסימום מוחים דמעה וממשיכים קדימה.

“שיקרתי בצבא שאחי מתחתן כדי לצאת להופעה של איגי פופ בסינרמה", נזכר ירון גת, סמנכ"ל מחלקת הפרומו (הפורש) של שידורי קשת, שראה שם, בין השאר, את לו ריד, ביורק, רדיוהד, פיית' נו מור וסוניק יות'. “הסינרמה הייתה מקום נהדר להופעות. הסאונד היה מעולה – אלא אם הסאונדמן דפק את העניין – הבמה גדולה, מי שרצה לשבת יכול היה לראות ולשמוע מצוין, מי שרצה לעמוד ראה ושמע מצוין. היום אין מקומות טובים בסדר גודל כזה. לא האנגר 11 ובטח לא ביתן 1".

אתה זוכר רגעים מהופעות ספציפיות?

“אני זוכר את טוקסידומון מעלים את פוליקר לבמה והופעה מדהימה של ניק קייב אחרי ליל הסדר מדבר על קניידלך".

פחות שושנים פראיות

גם הקולנוען עמית איצקר (מגיש תוכנית הרשת “חתיכות") זוכר בדמע את ההופעה הזאת של ניק קייב והזרעים הרעים: “אחת ההופעות הטובות שראיתי. בליקסה ברגלד שר את התפקיד של קיילי מינוג בדואט הרצח המפורסם, וזה היה מרגש יותר מהגרסה המקורית. כששמעתי שהורסים סופית את הסינרמה עלו בי גם מחשבות של רצח. הסינרמה זה המקום שבו יגדלו השושנים הפראיות".

כאמור, לא שושנים פראיות אלא מגדל בן 35־45 קומות, עליו עובד משרד האדריכלים פרחי צפריר, אח למגדל טויוטה הסמוך, בן דוד של מגדל אלקטרה שממול, ומבשר גאה לעוד שלושה מגדלים שיקומו לצדו. האדריכל ומו"ל הוצאת בבל שרון רוטברד זכה להיות בסינרמה בגלגולה הראשון כבית קולנוע, אבל גם הוא לא מתרגש מהרס המונומנט: “זה בניין שעומד כאבן שאין לה הופכין כבר הרבה זמן. לא משתמשים בו, סתם תקוע שם. בתי קולנוע הרי כבר לא צריך. מה שכן כדאי לשמר זה את השימוש של המגרש. כלומר, בעיקר אם השטח שייך לעירייה – במקום שימכרו אותו ליזם למשרדים, שישמרו את השימוש של המגרש למטרות ציבוריות ותרבותיות. באזור הזה של העיר, בצד השני של איילון, אין מבנה בסדר גודל כזה שמשמש לתרבות".

אין אזרחים, רק צרכנים

את התפתחותו של מזרח איילון לבירה קרה והיפר קפיטליסטית חזה רוטברד במאמר המופתי “איילון סיטי", שפורסם בינואר 2000, שבו כתב: “איילון סיטי היא מיזם ללא פרויקט וללא מתכנן, ביטוי ספונטני ופראי של הגלובליזציה, של כלכלת השוק המקומית ושל תהליכי ההפרטה שעברו על התכנון העירוני… עיר ללא אורבניזם, רק ארכיטקטורה. איילון סיטי היא מרחב ציבורי על טהרת ההפרטה. באיילון סיטי אין אזרחים, יש רק צרכנים".

לאיתי פנקס, חבר מועצת העיר מטעם מרצ ויו"ר ועדת ההיגוי לפרויקט קירוי נתיבי איילון – הפרויקט השאפתני נוסח ההיי־ליין הניו יורקי – יש תקוות אחרות: “המגדל המתוכנן במקום הסינרמה יגיע אכן עד פארק קירוי איילון. המטרה היא שיהיו כמה שיותר מבני ציבור, חלק ממקום של עירוניות מתקדמת, ולא מה שאנחנו קוראים במינהל ההנדסה ‘מגדלים על חסה'".

“מגדלים על חסה"?

“תיאור לפרבר שבונים בו המון מגדלים, סביבם גינה נטולת התרחשות עירונית אמיתית".

אה, מה שקורה תמיד, כחלק מהפיכת בני האדם לרובוטים יצרניים.

“כבר לא. גם במגדל של גינדי באבן גבירול וגם במגדל אלקטרה הקפדנו על חזית מסחרית וקשר לרחוב".

אבל כל עוד אין שם מגורים זה תמיד יהיה ככה: סביבה מסחרית שאין לה חיים משל עצמה.

“אחד היתרונות של קירוי איילון הוא הפחתת הזיהום והרעש שתאפשר גם בנייה למגורים, כך שהמקום יחיה כל הזמן ותיווצר בו גם עירוניות: בתי ספר, גנים, ואולי חנויות של אנשים ולא רק פיצוציות של משרדים".

היית בסינרמה פעם?

“לא גדלתי על ברכיה, אבל כן, הייתי במסיבת סילבסטר של שירזי. משהו גדול ונחמד".

היינו פה: אמנים מספידים את הסינרמה

מוני מושונוב:

“הופעתי שם אמנם די הרבה, אבל הסינרמה מבחינתי תמיד תהיה הזיכרון שלי בתור נער בן 17 שרואה פעם ראשונה סרט בשיטת הסינרמה. זה הדהים אותי. זה היה החידוש הכי גדול שהיה באותה תקופה. מה לעשות, אנחנו מדינה של תרבות נדל"ן".

ערן צור:

“יש לי המון זיכרונות מהבמה המדהימה הזאת של הסינרמה. אני זוכר אותה היטב, במה רחבה ומרשימה. חוץ מזה שראיתי שם הופעות מצוינות, גם חיממתי בשנת 2000 את מרקורי רב וצילמנו שם קליפ ללהקת טאטו. אין ספק שהבמה סיפקה לי רגעים מרגשים".

אלי לולאי, להקת רוקפור:

“הסינרמה הייתה אולם שבו ראיתי הופעות שהשאירו בי חותם. למשל איגי פופ, שבאותה הופעה חוץ מהתחתונים שלו נתן הכל. לדעתי עד היום בהופעות שלי ושל רוקפור יש בי איגי־פופון קטנטן במוח. גם ההופעה של רדיוהד, שאחריה קניתי את הסנדלים הראשונים שלי, הלכתי בעקבות תום יורק. להבדיל ממנו נראיתי כמו טייל מבני עקיבא. בדרך היו גם ברי ופורטיס ומינימל קומפקט אבל ככה זה כנראה – המלך מת, יחי המלך החדש".

• הריסה
• הסינרמה
• איגי פופ
• אלי לולאי
• לו ריד
• יהודה פוליקר
• מוני מושונוב
• סוניק יות
• ערן צור
• רוקפור
• תל אביב: חדשות עירוניות
• תל אביב
• ברוטליזם
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

לקראת הגעתה של האנדרגראונד יות' ממנצ'סטר להופעה ראשונה בישראל,שתתקיים ב־18 במאי באוזןבר, מנהיג הלהקה קרייג דייר בחר כמה מהקטעים האהובים עליו ושהשפיעו על יצירתו.

Nick Cave & the Bad Seeds – "Do You Love Me?"

אחד מהאמנים האהובים עליי ואחת מההשפעות הגדולות ביותר על סגנון הכתיבה שלי. יכולתי לבחור כל כך הרבה שירים שלו, אבל זה אחד שאני אוהב כבר המון שנים.

The Modern Lovers – "Pablo Picasso"

אחד מהשירים האהובים עליי אי פעם, מתאים לכל תקלוט.

13^thFloor Elevators – "Slip Inside This House"

הפעם הראשונה שבה האזנתי ל‘Easter Everywhere’ פוצצה לי את המוח לחלוטין: בעיקר בזכות האינטרו של השיר, שנמשך 8 דקות. דרך נהדרת להכיר תקליט חשוב ומשפיע.

Lee Hazlewood – "Your Sweet Love"

שיר יפהפה שמזכיר לי את המושב האחורי בואן שלנו כשאנחנו בסיבוב הופעות. כשאנחנו יוצאים לטור ארוך או למסע קשה במיוחד אנחנו בדרך כלל בוחרים במוזיקה של לי הייזלווד כדי שתלווה אותנו.

Spacemen 3 – "Losing Touch With My Mind"

שיר אהוב של אחת מהלהקות הכי אהובות עליי אי פעם. הסאונד של ספייסמן 3 ממשיך להשפיע עלי עד היום בהקלטות ובהופעות חיות.

The Brian Jonestown Massacre – "Wisdom"

ההשפעה המוזיקלית הכי גדולה עליי כשהייתי צעיר יותר. בזכות אנטון ניוקומב הכרתי כל כך הרבה מוזיקה חדשה. הבחירה רק בשיר אחד הייתה קשה, אבל השיר הזה תמיד יהיה אהוב עלי במיוחד.

Suicide – "Ghost Rider"

להקה חשובה ומשפיעה ושיר איקוני. לאחרונה הכנסנו את השיר הזה כקאבר קבוע להופעות שלנו.

Cranes – "Adoration"

השיר הזה חשוב לי מאד. בעיני הוא עוצמתי ומוקלט בצורה מושלמת. עוד אחד מהאהובים עליי ביותר בעולם.

Iggy & The Stooges – "Your Pretty Face Is Going To Hell"

האלבום "Raw Power" הוא מאלו שאני מקשיב להם עדיין באותה תדירות כמו שהקשבתי להם כשרק הכרתי אותם. השיר הזה מסכם את האלבום בצורה מושלמת.

Swans – "I Crawled"

גרסת הלייב בת 10 הדקות של השיר הזה, מתוך האלבום ‘Swans Are Dead’, שינתה באופן ממשי את הגישה שלי כלפי מוזיקה, והכירה לי את המוזיקה של הסוואנס – אפלה ויפהפיה.

• האנדרגראונד יות'
• בריאן ג'ונסטאון מסקר
• לי הייזלווד
• the underground youth
• איגי פופ
• סוואנס
• ניק קייב
• שוגייז
• הופעה
• פלייליסט
• פלייליסט
• מוזיקה
• תרבות