רק לפני מספר ימים סיפרנו כאן על סדרת הופעות הרחוב שעיריית תל אביב-יפו עורכתמדי שבת על הטיילת, ושיבחנו את התמיכה במוזיקאי רחוב ובהופעות קטנות, והנה התופעה מתפשטת והחודש תשיק העירייה שתי סדרות נוספות של הופעות מוזיקליות אינטימיות במרכזים קהילתיים: סדרה חדשה של מופעי אינדי בבית לאמנות ביד אליהו וסיבוב שני לסדרת מופעי הג'אז המוצלחת בבית תמי, שעשתה סולד-אאוט בסיבוב הקודם שלה בכל המופעים.

>> איך הוא העז: המוזיקה של מתי כספי התעלתה מעל הכול
>> לא צריכות אירוויזיון: תחרות "שיר גאווה נולד" יוצאת לדרך

אינדי אינטימי במזרח

"אינדי אליהו" היא סדרת מופעי סולו אינטימיים חדשה בבית לאמנות יד אליהו, המביאה לראשונה לשכונת יד אליהו ולמזרח העיר מופעי סולו אינטימיים של מיטב אמני האינדי הפועלים כיום בישראל ומציעה מפגש קרוב, נגיש ובלתי אמצעי עם יוצרים בולטים – לצד קולות מקומיים מהשכונה עצמה. במסגרת הסדרה יופיעו אמנים מוכרים ומשמעותיים מסצנת האינדי הישראלית, בהם דניאלה ספקטור, יוגב גלוסמן, יעל זלינגר וגיל בר הדס.

לצד השמות המוכרים, תארח הסדרה גם יוצרים מקומיים הפועלים בשכונת יד אליהו, בהם לינוי אקלה, נועה פיזיק, רונה מאייר ואחרים, ויכללו בחלק מהמופעים גם אירוח וביצוע לצד האמנים המוכרים, כחלק מחיבור מודע בין סצנת האינדי הכללית לבין יצירה מקומית. אינדי, בהקשר הזה, אינו רק סגנון מוזיקלי אלא עמדה אמנותית: יצירה חופשית, אישית וישירה, המבקשת לפגוש קהל בלי מתווכים ובמרחב אינטימי. המופעים מתקיימים במתכונת סולו – הזמר־יוצר בליווי גיטרה או פסנתר, כשהקהל יושב קרוב, והחוויה נשענת על הקשבה, טקסט ונוכחות.

חמשת המופעים יתקיימו אחת לחודש, החל מה-25.2 בימי רביעי בערב (21:00). הסדרה מבקשת לבסס את הבית לאמנות כמרכז פעיל בהתחדשות התרבותית של יד אליהו, ולהציע תרבות איכותית במחירים נגישים, המעודדים השתתפות רחבה וקהל שחוזר ומעורב.פרטים נוספים וכרטיסים באתר עיריית תל אביב-יפו.

ג'אז ישראלי בשיאו במערב

"ג׳אז קונקשן" – מפגשים וחיבורים של אמני ג'אז גדולים הוא סדרת הופעות במיזם "בועה" בית תמי, המציגה שיתופי פעולה מוזיקליים שנולדו מתוך שנים של עשייה משותפת וחיבור אישי עמוק בין אמני ג’אז מובילים, בשיתוף עם עמותת פאנוניקה מבית מועדון הג׳אז בית העמודים. אלו אינם חיבורים רגעיים, אלא הרכבים מגובשים שנוצרו לאורך זמן על הבמות, באולפנים ובדרך ומתכנסים כעת לסדרה אחת שמביאה את הג’אז הישראלי בשיאו. כל מופע בסדרה הוא הצצה לעומק הקשר בין האמנים – לחיבור שמאפשר חופש, וירטואוזיות ורגעים חד־פעמיים על הבמה.

החל מהערב (10.2) ואחת לחודש, יתקיימו באולם הבועה מופעים מהטופ של הג'אז המקומי, הערב עם הרכב הג'אז היהודי ניגון, ואחריו רביעיית קטיה טובול, רביעיית יובל כהן ומופע מיוחד שבו יפגוש אלון אולארצ'יק קבוצת מוזיקאים מבריקים מהדור החדש של הג'אז הישראלי, מופע של דיאלוג בין דורות, השראה הדדית ואהבה עמוקה למוזיקה, הזדמנות נדירה לראות את דור העתיד של הג׳אז הישראלי בפעולה, לצד אמן שכבר הפך לאגדה.כל הפרטים והכרטיסים כאן.

• ❤ תרבות
• הופעות
• עיריית תל אביב
• אינדי
• ג'אז
• בית תמי
• יד אליהו

לפני מספר שבועות יצא אלבומו האחרון של קוסטה קפלן, "הכלב הכי כועס בעולם". בקיץ האחרון גיבור הגיטרה רם אוריון הוציא את אלבומו הרביעי, "פאקינג הל". שני מוזיקאי האינדי המוכשרים יופיעו יחד בהשקת האלבום של קפלן, שתתקיים במועדון המרץ 2 לקראת סוף החודש (27.12,כרטיסים מוצאים כאן), ויומיים לפני כן יופיע אוריון לבדו במועדון לבונטין 7 (25.12,כרטיסים ממש פה). לרגל החגיגות המוזיקליות הללו, ולאור העובדה שרם אוריון היה באנגליה, מצורף בזאת תיעוד נאמן למקור של שיחת וואטסאפ שנערכה בין המוזיקאים בסוף החודש שעבר, ב-31.11, במהלכה ניסו לראיין אחד את השני, בערך. הילה רוח, זוגתו של קוסטה, גם תרמה לשיח. אתם יכולים לקרוא לזה ריאיון רוק'נרול.

קוסטה:הילה נתנה לנו שאלה להתחלה. מה הערוץ שאתה הכי שונא/אוהב באלבום?
רם:לא שמעתי את האלבום מאז הופעת ההשקה, וכנראה יקח עוד שש-שבע שנים עד שאקשיב לו שוב, אז כרגע אין לי בִיף עם שום דבר בו. אבל אני תמיד אוהב את הערוצים שהוקלטו כלאחר יד, או כסקיצה לדבר עצמו, ונשארו. כי לפחות בראש שלי אי אפשר היה להתעלות עליהם.
קוסטה:נראה לי שהערוץ הכי שנוא עליי הוא תמיד הערוץ של השירה, והאהוב הוא תמיד קולות הרקע.
רם:כן, אני יכול לשמוע כמעט כל דבר אחר באלבום, עם ניסיון לפרספקטיבה של איך זה היה נשמע לי אם זה לא היה שלי, חוץ מהשירה. אגב, אני תחת הרושם ש"הכלב הכי כועס" הוא גם רזה יותר הפקתיתי, ואני ממש מקווה שזה לא מעליב כי זה לא, אני אוהב רזון הפקתי.

קוסטה:האמת שזו מחמאה מבחינתי. ניסינו מאוד לא להגזים עם הערוצים הפעם, ולהימנע מלהקליט מכונות קפה או את השכן שעובד בריתוך מתכות, בניגוד לאלבומים הקודמים. זו קלישאה אבל בסוף תמיד הערוצים הכי חשובים הם אלה שבמיוּט. הילה קוראת לזה משחק המיוטים.
רם:טוב מאד. הספייס של האלבום מרגיש קרוב גם באודיו וגם רגשית, ובעניין השירה – אני ממש אוהב את זה שהיא ככה ממש קרובה ויבשה המון מהזמן.
קוסטה:כן, אורי (קוטנר, המפיק של האלבום) מאוד הגביל את מושג הריוורב על השירה.

קוסטה:הילה שואלת עכשיו מה הרגע שהכי סבלנו בו במהלך הפקת האלבום. נראה לי שהרגע שהכי סבלתי בו הוא להסכים שהאלבום יהיה גמור(סטיקר של קוסטה בילדות מחזיק חפץ מעבר).
רם:אני חושב שזה אחד ההבדלים הבולטים בינינו, כשאני נכנס לפרויקט, בגדול יש לו מסגרת זמן ייעודית שרק אסונות טבע ומלחמות משנות, ואצלך זה עובד באופן שגם אחרי ארבעה אלבומים שראיתי אותך מוציא אני לא מצליח להבין, רק להיות נדהם ומזועזע בו"ז מהלך הרוח ההפקתי שלך, ושאיכשהו בסוף הם באמת יוצאים והם שלמים ועשויים והכל קורה.
קוסטה:זה ממש נכון, שני הדברים. אבל זה מצביע גם על הבדל מהותי בתודעת הזמן של שנינו. אני מאוד מקנא ביכולת לסיים אלבום בלוח זמנים, ובאמת אין לי מושג איך את זה. מה הסוד שלך?
רם:אה זה ממש פשוט – אני אוטיסט ונאצי.
קוסטה:חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח

רם:ראיתי איך בכל אלבום שלך אתה מצלם קליפ בזמן שעדיין לא סיימת להקליט את השיר, והאלבום כולו איכשהו בכלל יצא לפני שבועיים. יש איזה עיקום של הזמן-חלל בהוצאת המוזיקה שלך.
קוסטה:אחד הדברים הכי מרגשים שנאמרו לי לדעתי. אני מאוד מתחבר לקונספט של מסע בזמן.
רם:זה נוראי, ומה שנוראי יותר שעושה רושם שאני נלחץ לשמוע על ההתנהלות שלך יותר ממך.

קוסטה:הילה מוסיפה שאלה – איזה שיר לקח לנו הכי מעט זמן לכתוב מהאלבום?
רם:אצלי זה "סיכה". זאת הייתה חוויה ספציפית מאד שקרתה על הר בטוסקנה. חזרתי לחדר שלי, כתבתי, הלחנתי, הקלטתי סקיצה וזה די מה שיש באלבום. אצלך מתקבל הרושם שיש איזו כתיבה רצופה וטבעית, אז אני משער שאולי הטקסטים אצלך מהירים יחסית?
קוסטה:אני ממש שמח שזה נראה ככה. לצערי כתיבת מילים היא דבר שיכול להימשך בין חודשים לשנים. לדוגמה, השיר ״חברות?״ נכתב משנת 2017 ועד היום שהקלטתי לו שירה. אבל פעם באלבום בדרך כלל יש שיר שמגיע בשלמותו, וזה הרבה פעמים השירים שאני הכי אוהב. באלבום הקודם זה היה "אני והבחורה שלי", ובאלבום הזה השיר הכי מהיר היה ללא ספק שיר הנושא. הוא נכתב בפעם אחת, וגם היה האחרון שנכנס לאלבום הזה.

קוסטה:זה מוביל אותי באלגנטיות לנושא הבא שרציתי לדבר איתך עליו –שמות של אלבומים.איך חשבת על השם של האלבום שלך, ומה אתה מרגיש כלפי שמות אלבומים באופן כללי?
רם:עבורי זו ממש בחירה חשובה, כי זה לתת כותרת לגוף המוזיקה הזה. נגיד לעומת שם להקה שיכול להיות שרירותי לחלוטין והלהקה כבר נותנת לו במשך הקיום שלה את האישיות והוייב שלה, שם אלבום זה הפוסטר, זה חלון הראווה, זו העטיפה. במשך הרבה זמן היה לי שם עבודה לאלבום, "קוף", שהיה שיר מוביל מבחינתי וגם קיבל בטבעיות את הרצועה הראשונה, אבל כשהתחלתי לחשוב עם אסף בילט על העטיפה והוא שלח סקיצות עם הכותרת הזאת, הבנתי שזה לא שם טוב לאלבום ושאני לא יכול לדמיין אפילו כיוון טוב לעטיפה שלו, שהכותרת עליה היא "קוף". "פאקינג הל" הגיע מתוך הטקסט של ״איש צהוב איש מקל״, וגם קשור מאד לארט שלו (הציור של יותם אלפר) ולרוח הזמן. השורה התחתונה מבחינתי שאני יודע שהשם נכון כשהוא נדבק באופן מושלם לפרויקט כולו. אבל באמת יכול לקחת הרבה זמן עד שהוא נדבק. מצד שני, "כן" היה הכותרת של הפרויקט לפני שחצי מהשירים נכתבו, כולל השיר "כן".

קוסטה:גם אצלי השם של האלבום היה ״הכלב הכי כועס בעולם״ לפני שנכתב השיר. אורי נתן לי משימה לכתוב שיר עם השם הזה, ושלא יהיה כועס. לפעמים שמות של אלבומים מייצרים את שיר הנושא.
רם:מה שעושה אותו שם מושלם. אגב, היה איתי בצבא דוּד שקרא לי "הכלב" ודי אהבתי את זה.
קוסטה:וואו! מה עשית בשביל לקבל את השם המדהים הזה? אני מקנא, וסקרן.
רם:בכנות אני כבר לא זוכר, ואני לא חושב שהוא התכוון במיוחד להחמיא או לפגוע.

קוסטה:לפעמים ממש קשה לי עם שמות לדברים, ולפעמים אני מרגיש שזה החלק הכי חסר מאמץ ויפה בסוף, כמו לשים פפיון לכל הדבר.
רם:אני זוכר שבנערותי עבדתי בהכנת מנות בבית קפה לתיירים, אז היו לכל המנות שמות שלא נתנו שום אינפורמציה על המרכיבים של המנה. רק על הוייב שמנסים להעביר. זה היה בולט מאד בגלידות. "תשוקת בית התמר" זה אחד שנתקע לי בראש.
קוסטה:שם טוב לאלבום.
רם:טוב אני הולך לחמם לי אוכל הודי במיקרו של האיירביאנבי.
קוסטה:בתיאבון!

• יוצרים כותבים
• רם אוריון
• קוסטה קפלן
• אינדי
• מוזיקאים ישראלים
• מוזיקה

>> פורסם לראשונה ב-7.10.2018
אני מניח שאין שום דבר מפתיע או חדשני במוזיקאי שסולד מההגדרה הסגנונית שנדבקה אליו, ובכל זאת, כן – גם לי קשה עם הנפנוף המוגזם במילה הזו, אינדי. בעיקר כי זה לא בהכרח מעיד על שום דבר מוזיקלי. זה יותר פרקטי או חברתי. כך למשל מידנייט פיקוקס, עינב ג'קסון כהן ודודו פארוק נופלים על אותו הסגנון אפילו שהקשר היחיד ביניהם הוא, לא יודע, שלכולם יש אף. אבל גם במובן המעשי הכינוי נישא לשווא הרבה פעמים. ההחתמה המוצדקת של לולה מארש ביוניברסל לא גרמה למילה אינדי (קיצור של אינדיפנדנט, כן?) להיעלם מהכתבות עליה.

בכל זאת, בידיים הנכונות הגדרות יוצרות קהילות. סדרת הקליפים אינדי סיטי, למשל, נותנת הרגשה של מדינה אלטרנטיבית, שופעת רחובות מוזיקליים ועיבודים לא שגרתיים. וגם, כמובן, פסטיבל אינדינגב, שבעיניי מתבלט בזכות הדגש שהוא נותן למרכיב הכי יפה בסגנון הלא קיים הזה – האינטימיות. אף שחלק מהאמנים שהופיעו בשנים האחרונות באינדינגב כבר מושמעים בתדירות יפה ברדיו ומאכלסים במות גדולות, הרבה מהאקשן של הסצנה עדיין קורה במועדונים, שבהם הבמה לא גבוהה או רחוקה מדי מהקהל, ובהם אותם נציגים של קהל קבוע מגיעים לחדר האמנים אחרי ההופעה.

הקסם של אינדינגב מתבטא במפגש הזה, בין הופעה שעד עכשיו נוגנה בעיקר על במות קטנות לבין קהל של אלפים ובמות ענקיות, והיופי של הפסטיבל הוא ביכולת שלו לשמר את האווירה הקרובה, המשפחתית, גם בסיטואציה הזו (המילה "משפחתית" תקפה גם בגלל האווירה הקרובה בין הקהל לאמנים וגם בגלל כמות הילדים שמגיעים לאינדינגב עם הוריהם. ואין דבר יותר כיף מלראות ילד שנוכח בפעם הראשונה בחייו בהופעה של הגרייט מאשין).

בשנה השנייה של הפסטיבל התקבלתי להופיע, וגם קיבלתי ספוט יפה בשקיעה (אני לא זוכר אם זה היה בחמישי או שישי. אני חושב שמאוחר יותר באותו הערב הופעתי גם עם רות דולורס וייס ולמחרת עם פאניק אנסמבל). הייתה אז התלהבות יחסית מהאינדי המקומי (שוב המילה הזו), הרבה בגלל כמה בלוגים שהיו פופולריים ושסיקרו ביד נדיבה את הסצנה. אני בדיוק התחלתי להופיע עם החומרים שלי באותה שנה, וכנראה כל חמשת האנשים שהגיעו להופעות הראשונות ההן כתבו בלוג, כך שכשהגענו לפסטיבל הרגשתי שיש איזושהי ציפייה לראות מה יש לי להגיד.

כמובן שזו הייתה ההופעה הכי גרועה בקריירה שלי. את רוב השירים שרתי בסולמות לא נכונים וכשהגענו לשיר האחרון, זה שאי אפשר לפספס איתו והוא תמיד יוצא מעולה – נקרע העור של הבייסדראם וכל השיר נוגן על מערכת תופים חלקית ובחצי מהאנרגיה הדרושה.

עכשיו, אני בן אדם פשוט מאוד. אין לי הגדולה שנדרשת כדי להסתכל על חרא קולוסאלי כזה כמו על שיעור מבורך שאפשר ללמוד ממנו או משהו כזה. ירדתי מהבמה והרגשתי רע. הרגשתי רע גם במשך שאר הפסטיבל. אבל בהופעה הבאה שהייתה לי בתל אביב באו יותר אנשים משבאו עד עכשיו לכל ההופעות יחד. וזה נמשך. הרבה דיברו איתי על ההופעה הזו באינדינגב. ומה שאהבתי בכל הסיפור היה שאף אחד לא חלק עליי שהייתה הופעה מחורבנת. להפך, גם אנשים מהקהל וגם חברים מוזיקאים הסכימו איתי בפה מלא שנפלתי על התחת. אנשים כנראה פשוט רצו לראות איך זה נראה בסביבת המחיה הטבעית. אני עדיין מרגיש את מה שהרגשתי אז: שרק באווירה האוהבת של אינדינגב הופעה גרועה יכולה, למרות הכל, לעניין מספיק כדי למשוך קהל להופעות נוספות.

אני קורא הרבה על האיומים של משרד התרבות בהפסקת התמיכה בקולנוע ובתיאטרון וזה מציק לי ומפריע לי. העניין עם מוזיקאים בארץ, לפחות בתחומים שאני עוסק בהם, הוא שלנו אפילו את התמיכה הזו אין, רעועה וממולכדת ככל שתהיה. ישנו כמובן היתרון העצום בכך שפוליטיקאים אגוצנטריים לא יכולים לקחת את מה שהם לא נותנים, אבל קשה לא לפנטז מה היה אפשר לעשות כאן עם הכרה מינימלית בחשיבות של מוזיקה מקומית עצמאית.

ובתוך המציאות הזו, החבורה שיזמה ושמארגנת את האינדינגב כל שנה מפצה במשהו על החוסר. אווירת ה־DIY שאופפת את הפסטיבל מעצימה את ההרגשה שהאזרחים, ולא השלטון, יכולים ליצור שכיות חמדה תרבותיות באמצע הפוליטיקה והכסף והביטחון־ביטחון־ביטחון. יחד עם המשפחתיות והאינטימיות, אינדינגב הוא הפסטיבל שמוזיקאי האינדי הממורמר החתום מעלה מחכה לו בכל שנה בצפייה גדולה.

• תרבות
• אינדינגב
• יהוא ירון
• אינדי
• מוזיקה

טובה גרטנר, יוצרת פופ רוק ישראלית ומחלוצות האינדי הישראלי. ב-1987 היא הוציאה את האלבום המופתי "קת תום", ומאז לא הפסיקה להוציא אלבומים ולהופיע. עכשיו היא מוציאה את אלבומה החדש שלה "קת תום 24", שבו חזרה לעבוד עם אותו עובד אפרת שהפיק לה את האלבום הראשון. הסינגל הראשון מתוכו, 'אנו באנו', הוא תיעוד של ההיסטוריה הפרטית של מדינת ישראל, כפי שהיא תופסת אותה. את האלבום היא תשיק בהופעה חגיגית בבית היוצר בנמל תל אביב (1.12, פרטים וכרטיסים כאן). לכבוד המאורע שאלנו אותה שאלה פשוטה: מה זה להיות זמרת אינדי?

>> 20 תערוכות חדשות שיווסתו אתכם רגשית בסופ"ש
>> 26 חנויות ובתי אוכל ששווים הצצה במדרחוב פלורנטין החדש

1. מישהו שאל אותי מה זה להיות זמרת אינדי. ניסיתי להתחמק, אבל זה שקע בליבי. כי מה זה? אינדי, לכתוב מוזיקה אינדי, זה להיות במצב של פרידה. להיפרד ממה שאני יודעת, לעמוד שם בשקט, ולשיר מהקצה של הלב.

2. לאלבום החדש קוראים:
קת תום 2024. עולם האינדי פרוע. עברו כל כך הרבה שנים והעולם בשלו,
הוא קת של רובה
ותום
זה שם בינינו.

3.אם קוראים לי אינדי אז אומר,
אני כותבת מוזיקה
ים יבשה ירח.
אחרי האלבום קת תום, הייתי מיואשת, גם לפני האלבום קת תום בעצם.
עכשיו כולם מיואשים
וככה, עולה בדעתי, שצריך לחקור את הייאוש. לחקור ולחקור.
לפני התקווה.

4. לכתוב מוזיקת אינדי, להיות אינדיאנית, לדהור על סוסים, להרוג מחשבות מתוקות, לא לפחד מהרעים.
להילחם על משהו שהוא יותר גדול ממך.
לצעוד בתוך אשכולות צלילים לא מאובטחים.
פתאום כוכב מתנתק

5. שיר מהאלבום החדש קת תום 2024
פותח את ההופעה: מחפשת קורס הכנה לסכנה. יודעת שסכנה זה גם העונג הבא.

6. אינדי זה תבשיל הזוי, מושך דוחה. אינדי, זה הקסם.
זאת אנרגיה משוחררת טריה, ישר מהשדה.
אני חקלאית זורעת אלבומים.

7. הכתיבה פה זאת הופעת אינדי!
כי אין נוסטלגיה.
הסינגל ראשון:
"אנו באנו לחיות לחיות פה
בנו בנו בתים, בתי כנסת
קיבוצים
כבישים
חרשו שדות
שדות כותנה חמניות"
שיר שכתוב בלשון רבים. השיר כותב היסטוריה יום יומית.

8. מבט סוציולוגי: המיינסטרים מרחיק אינדי, כי יש איום על הבנאליות שלו.
מחשש שירוויחו פחות כסף. יכבשו להם חלקים של קהל.
עדיף להרחיק אותם.
האינדי עומד על שלו
הוא חי בינינו.

9. האלבום קת תום 2024 הוא אינדי ג'אז, למה? לא יודעת.
כי הנגינה "מולטי", גם מכה בפסנתר, גם שורטת, מתבלבלת מתקנת, נתלית על הקלידים.
עובד אפרת המפיק המוזיקלי חוצב בבס דוחס אותו מדביק הכל.

10. הוראות הפעלה:
מה שחשוב זה הסוד העמוק שיש בחבל הטבור, איך לחתוך אותו, איך להתרחק איך להתחבר.
זה קשה לחיות בבטנה
וגם מחוץ לבגד.
אם כך, אשמח אם תבואו להופעה שלי.
זה ימלא את ליבי. דוקא בימים אלו שהכל חסר משמעות, נעשה משמעות יחד.

• יוצרים כותבים
• אינדי
• אינדי ישראלי
• מוזיקה ישראלית
• טור אישי