"הכוכב הבא לאירוויזיון" עלתה אמש (שלישי) עם העונה ה-12 שלה, אולי הסממן המובהק ביותר של חזרה איטית לשגרה ולמסלול באווירת פוסט מלחמה. אחרי שתי עונות שהתנהלו בצל מלחמת שבעה באוקטובר – עם ספיישלים כואבים, שירי זיכרון ובחירות מוזיקליות ששרו את הכאב הלאומי – ישראל של סוף 2025 ותוכנית הריאליטי המוזיקלית המובילה שלה רוצות לדפדף.ישראל מבקשת להעביר הלאה את הפרק שלכאורה נסגר עם חזרת החטופים החיים המשמחת ב-13 באוקטובר השנה, ולנסות לדמיין איזשהו אופק אחר. זה בדיוק הנראטיב שמנסה לייצר העונה הזאת. המטרה שמנסים לגבש לעונה הנוכחית ולמנצח שייבחר לייצג אותנו באירוויזיון 2026 בווינה נובעת משתי הוראות ציווי: לחייך ולנצח.

שתי העונות האחרונות של "הכוכב" היו עצובות מאוד, ולפחות מהטון של הפרק הראשון – וגם מחלק מבחירות השירים – אפשר לראות שמשנים כאן אווירה. לצאת מהבלדות קורעות הלב שמילאו את העונות הקודמות (וגם נשלחו לאירוויזיון בסופו של דבר, "הוריקן" ו"יום חדש יעלה" של קרן פלס), אל עבר משהו אחר, צבעוני יותר צבעוני, מגוון יותר, אירוויזיוני יותר – קרקסי, חצוף ומפתיע. כל מה שאנחנו לא יכולנו להרשות לעצמנו כשהמדינה באבל ובטראומה קולקטיבית.

>> תופעת אור אדרי: "הלב שלי הוא משאבה והחברים שלי זורמים בו"
>> וואה וואה וואה: הקאמבק של שם טוב האבי הוא מה שהיינו צריכים
>> וואה וואה וואה: סליחה, הקאמבק של שם טוב האבי לא טוב בכלל

המטרה השנייה היא, כמובן, לנצח. שמונה שנים לא חווינו ניצחון ישראלי באירוויזיון, וההישג הכמעט בלתי נתפס של יובל רפאל בשנה שעברה בשווייץ פתח תיאבון מסוים. בשנתיים האחרונות, המטרה היתה לייצג בכבוד ולא לחטוף יותר מדי שנאה – הפעם יש מסר ברור של עליית המדרגה. הרצון הוא לחפש ווינר – מישהו שלא רק ישיר יפה, אלא גם יוכל לכבוש בסערה את הלבבות הקרים של האירופאים.

בצוות השיפוט לא נרשמו שינויים גדולים: הצוות הבסיסי של העונה שעברה – קרן פלס, איתי לוי, עדן חסון, שירי מימון ואסף אמדורסקי – נשאר, כשהתוספת (אולי כרמז למטרה) היא ארבעה מנצחי עבר – דנה אינטרנשיונל (שהופיעה בפרק אתמול), יזהר כהן, נטע ברזילי ויובל רפאל, שאמנם טכנית לא ניצחה, אבל מבחינתנו וגם מבחינת "הכוכב" נחשבת לכזו שהביאה את הגביע (רק בלי הווג'אראס של לארח פה תחרות).באווירה האופטימית הזאת, גם החל הפרק – עם יובל רפאל, סמל של ניצחון ישראלי; ניצולת ה"נובה" שעלתה לבמה אחרי ניסיון מוזיקלי מועט, כבשה את האירוויזיון בשני ביצועים מרטיטי לב, והביאה את ישראל לתוצאה הכי טובה שלה מאז נטע ברזילי ו"טוי" – מקום שני, כנגד כל הסיכויים. בבחירה קצת תמוהה, היא לא ביצעה את "New Day Will Rise" לבדה, אלא בביצוע סטייל "קולולם" עם כל משתתפי העונה (למה?), אבל הווייב הברור של השמש הכתומה הזורחת בפריים הראשון של הפרק – מבהיר בדיוק לאן העונה מנסה ללכת.

מי שמחפש עוד סימבוליות, ימצא אותה גם בזמרת שפותחת את העונה. אם בשנים האחרונות הטון היה מתנצל, כזה שרק חיפש "בריחה מהמציאות הקשה" – הפעם מי שמילאה את המסך היא אגם חזן, רקדנית בת 17 עם חיוך כובש. החיוך חזר לפנים, אבל לא ממש לביצוע שהיא בחרה – עוד דוגמא לחוקים הקשיחים מדי של "הכוכב הבא", בכל הקשור לבחירות אמנותיות. השיר היה "Never Enough" של לורן אולרד – שיר שקלע לכל הצ'קבוקס של "הכוכב". שיר באנגלית, מבוצע על ידי אישה, בלדת פסנתר מרגשת שנגמרת עם קרשנדו קולי שמעלה את המסך לקול תשואות הקהל.

כמה פעמים עוד נשמע ב"כוכב הבא" את "Anyone" של דמי לובאטו? כמה פעמים לא משנה איזה זמרת תקחו, מאיזה רקע מוזיקלי, בסוף היא תמיד תצטרך לשיר את הבלדה קורעת הלב והאמוציונלית שמנסה להבכי אותנו בכוח? חזן (המקסימה) עברה די בקלות – כי היא הלכה אחרי החוקים, והתחרות מתגמלת את מי שמשרת אותה כהלכה. אבל מי שחוצה את הגבולות – נענש. תשאלו את איתמר ואוריה.

לראשונה מזה שנים ראינו גם צמד זמרים מנסה להתמודד – פורמט שאף פעם לא הגיע רחוק מדי בתכנית (עוד מאז האחים צנחני בימים הראשונים של "כוכב נולד"). הם גם בחרו שיר בעברית, רחמנא ליצלן, את "זה מה שנשאר" של שלמה ארצי. לא רק שהביצוע הזה לא עבר – הוא גם נדחה על ידי השופטת שירי מימון בטיעון ש"היא מחפשת משהו שיחדש לה". יחדש??? את שומעת את אותו שיר כבר שלוש שנים, גברת. ומי שמנסה לחדש או למתוח קצת את גבולות הז'אנר, אולי מקבל מחמאות, אבל לא ממש מגיע לשלבים הגבוהים.

עם זאת, היו כמה ניסיונות בכל זאת להפתיע בפרק הבכורה. למשל, עם צהלה גזית – מישהי שמגיעה, גם ביוגרפית ובעיקר מוזיקלית, מכיוון שונה לגמרי מהרגיל: נולדה בעתניאל שבדרום הר חברון, דיג'ייאית ומנהלת בית קפה, עולה לבמה עם קמנצ'ה (כלי קשת שנפוץ באיראן, אזרבייג'ן וטורקיה) ובוחרת את "על כל אלה" של נעמי שמר ז"ל שפורט שוב על נימי הרגש. הקול המיוחד של גזית (קצת בווייב של לאה שבת האדירה) הצליח לחדור את מעטה הציניות.אם בכל זאת להיות קצת ציני, לגזית שובת הלב יש בעיקר את תפקיד "היציאה של העונה", מישהי שמביאה אדג' וקול אחר, אבל בדרך כלל לא עשויה מחומרים של מנצחת. מה גם שלשלוח מתמודדת שגרה בהתנחלות לאירוויזיון – זה כנראה גשר אחד רחוק מדי עבורנו, ובטח עבור האירופאים שלא ממש מתים עלינו גם ככה.

אחרי הרגע האנושי של הפרק בדמותה של גילי צנעני, ילדה עם חרדה חברתית שעולה לבמה עם "All I Want" של אוליביה רודריגו והצליחה לרגש (גם אם לא מאוד להרשים מוזיקלית), הפרק סוף סוף העלה רמה לקראת הסיום. זה התחיל בדניאל שנצוב – מועמד שקרץ לתמיר גרינברג במידה מסוימת, בביצוע פסנתר מצוין ל"Make You Feel My Love" של בוב דילן (שזכה לקאבר פופולרי של אדל). אבל גם שנצוב, טוב ככל שיהיה, עמד בצל של מה ש"הכוכב הבא" עושה לא מעט בשנים האחרונות – וזה לסמן הזוכה הבאה.

חשבון הטוויטר המצוין "חדשות האירוויזיון" האיר היום את פנינו שבארבע משמונה העונות האחרונות של "הכוכב הבא לאירוויזיון" – המנצח הופיע כבר בפרק הפתיחה (ביניהן נטע ברזילי ועדן גולן). יכול מאוד להיות שזה קרה גם אתמול בערב עם אלונה ארז. כי באמת, היה שם הכל: חיוך ממיס שממלא את המסך, יופי חיצוני לא מבוטל והייתה גם זמרת שפשוט שברה את הכל.

ארז, בת של מוזיקאים ומי שמגיעה לתוכנית בתור זמרת מגובשת (סוף סוף גם מודים בזה בקול רם), נתנה ביצוע שספק אם שמענו בשנים האחרונות ל"At Last" הממיס של אטה ג'יימס. זה היה כנראה הרגע היחיד שבו הגבולות נחצו – כן, גם זו היתה בלדת סול נשית ומרגשת, אבל בניגוד לניסיונות המעושים לעשות עוד מאותו הדבר – זה היה אחר. זה היה שיר פחות "עדכני", יותר קלאסי, וכזה שהרבה יותר חודר ללב.

אחרי שרואים מספיק עונות של "הכוכב הבא", מגיעים אליה עם הגנות טבעיות. זה קצת כמו האמירה הישנה על "זאב זאב". בכל פעם מספרים לך שזה הביצוע הכי מרגש, לוחצים לך על בלוטות הדמע, ושוב חותכים לדמעות של קרן פלס. באיזשהו שלב אתה מבין את השטיק. הפעם משהו הרגיש אחרת. זה היה ביצוע שחצה את גבולות "הביצוע המרגש מהכוכב הבא", זה היה רגע מוזיקלי מפעים של זמרת יוצאת דופן. רגע שבו כל הציניות זזה הצידה.

אני עדיין חושב שישראל צריכה משהו משוגע יותר. מחופף יותר, אמיץ יותר, כזה שינסה למתוח את הגבולות אחרי שנתיים של שירי כאב ואבל. אולי ראפר, אולי זמר מזרחי, אולי תואם אביהו פנחסוב – משהו שייצא מהגבולות של עוד שיר שמחפש רק להדמיע. יש גם רגשות אחרים בעולם. אבל עם כל הכבוד לרצונות שלי – יכול מאוד להיות שהמנצחת של "הכוכב הבא" שוב סומנה עוד לפני שהכל התחיל. והאמת? נראה שדי בצדק.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• הכוכב הבא לאירוויזיון
• אירוויזיון

עם תקוות של מדינה שלמה מאחוריה, יובל רפאל עלתה במצו"ש האחרון אל בימת גמר האירוויזיון בבאזל, המקום שבו נוסדה מדינת היהודים. שם התמודדה מול מכבש של לחצים ושנאה (שנה שנייה ברציפות שאנחנו שולחים בחורה צעירה מאוד לספוג את האש), כדי לייצג את הפופ הישראלי בכבוד – והצליחה להפתיע את כולם. אבלבנוסף לסיפור שלה, במוצ"ש ציינה ישראל עשור שנים לאחד מהרגעים המשמעותיים בתולדות יחסיה עם תחרות האירוויזיון: החיבור עם תחרות הריאליטי המוזיקלית "הכוכב הבא". הרגע שבו התחלנו לקחת את האירוויזיון ברצינות.

>> משחק של דמעות: יובל רפאל לא באה לשחק במגרש האירוויזיוני
>> הטוב, הרע והמביך ברמות: דירוג שירי האירוויזיון של ישראל

נדב גדג', הראשון שנשלח לאירוויזיון מטעם הריאליטי של קשת, החזיר את ישראל לגמר אחרי היעדרות של חמש שנים עם "גולדן בוי" ואפילו הצליח להגיע למקום התשיעי המכובד (יחסית לתוצאות עד אז).זה פתח את השער לעשור הכי טוב של ישראל בתולדות האירוויזיון. כן, היו שתי זכיות רצופות בשנות השבעים עם "אבניבי" ו"הללויה". היו גם שתי ההעפלות הרצופות של אבי טולדנו למקום השני עם "הורה" שלו ו"חי" שכתב לעפרה חזה ז"ל, והיתה, כמובן, דנה אינטרנשיונל ההיסטורית ופורצת הדרך ב-1998. היו גם הצלחות נוספות (אורנה ומשה דץ, שירי מימון) – אבל כשמסתכלים על התמונה הכוללת, אלה היו הבלחות. מקרים ספציפיים שבהם שיר מוצלח או נראטיב טוב עזרו לנצח את הבינוניות הכללית.

ב-42 השנים הראשונות של ישראל בתחרות, רוב הזמן, היינו בינוניים ומטה והשתדלנו לא לעשות יותר מדי פדיחות. ואז הגיע העשור האחרון. והוא מטאורי. לא פחות מזה. בעשר השנים האחרונות, ישראל נעדרה מגמר האירוויזיון רק פעמיים – פעם אחת עם מיכאל בן-דוד (שנבחר דרך "אקס פקטור ישראל"), ופעם אחת כשהתחרות בוטלה בגלל הקורונה. מתוך שמונת הגמרים שבהם השתתפנו, בארבעה הגענו לעשיריה הראשונה – ובשלושה לטופ 5: מקום חמישי לעדן גולן בשנה שעברה, מקום שלישי לנועה קירל לפני שנתיים, וכמובן – הזכייה הבלתי נשכחת של נטע ברזילי ב-2018. מספרים שלא ידענו עד שהגיע "גולדן בוי".

למרות האווירה החשדנית באירופה (שבשנתיים האחרונות הפכה עוינת לפרקים) ישראל הפכה למדינת אירוויזיון חזקה ששווה לספור אותה. ומעבר לעובדה שנשלחו מבצעים נהדרים ושירים מעולים, צריך גם לתת הרבה מהקרדיט לבית הגידול – הלוא הוא "הכוכב הבא לאירוויזיון" של קשת ובעיקר של טדי הפקות. השילוב בין הריאליטי המוזיקלי שחיפש את דרכו אחרי שקיעת "כוכב נולד", לבין התחרות האירופית שהיתה במשבר ארוך שנים מבחינת היחס של הקהל הישראלי ועל סף חוסר רלוונטיות מוחלטת – יצר חיבור מחודש ללב הקולקטיבי של עם ישראל הבוהה בסלון ולסאונד העדכני. זה התבטא היטב גם בטבלאות הרייטינג וגם בהצלחה שאי אפשר להכחש לקיומה ברמת התחרות וההישגים בה.

האמת היא ששורשי החיבור הזה נזרעו עוד קודם: יוצאי "כוכב נולד" שלטו באירוויזיון גם לפני 2015. הראשונה היתה שירי מימון, שנתיים אחרי ניצנים, שנשלחה לטורקיה עם "השקט שנשאר"; אחריה באו הראל סקעת, בועז מעודה ומיי פיינגולד. זה, כמובן, לא היה מקרי; הדבר הגדול ביותר ש"כוכב נולד" עשתה עם לידתה היתה החזרת הכבוד לאמן המבצע. לא סינגר-סונגרייטר עם גיטרה על הכתף, אלא מי שההופעה היא לחם חוקו ועבורו היא לב העניין. זה התחבר באופן מצוין עם האירוויזיון, תחרות שבה לביצוע יש משמעות מכרעת – הרבה יותר מלטיב השיר, איכות המילים או המלודיה הקליטה.

הצעד הטבעי הבא היה החיבור הרשמי, הרגע שבו נדלג על הוועדה המסדרת ששיגרה לא מעט שירים מביכים לאירופה (או על הקדם-אירוויזיון הקצת ארכאי), והעם כולו בוחר את הנציג לאירוויזיון בפריים טיים. להיטי הריאליטי של טמירה ירדני ויואב צפיר הפכו אותם ואת טדי הפקות למכונה משומנת שמייצרת פרפורמרים פופיים ונותנת להם מעטפת מקצועית גם אחרי שהמצלמות כבות. הם הביאו איתם אנשי מקצוע מיומנים כמו דורון מדלי, והפנימו שהמטרה באירוויזיון היא לייצר להיטים סוחפים ומעודכנים עם טאץ' חמקמק של חוצפה ישראלית שרק עין מקומית תבחין בו.

למרות שהחיבור הזה מוכיח את עצמו על הבמות הגדולות של אירופה, להיתוך בין "הכוכב הבא" והאירוויזיון יש גם צדדים פחות חיוביים. בסופו של דבר, מה שראינו מול עינינו בעשור הזה זו סוג של הפרטה זוחלת. האירוויזיון, ברמה הרשמית, חייב להיות פרויקט של רשת שידור ציבורית. הוא גם משודר בכאן 11, תאגיד השידור הציבורי, ששייך לאזרחי המדינה. אבל הליך בחירת הזמר כבר לא מתקיים במסגרת שידורי הרשות הציבורית, אלא בתוכנית הכי פופולרית של ערוץ 12 המסחרי, תוכנית שחברת הפקה מסחרית שולטת בה ביד רמה.

בחירת השיר שמייצג אותנו באירוויזיון, וגם כאן התוצאות מדברות בעד עצמן, נשארה בגבולות החמימים של משפחת טדי-הפקות-הכוכב-הבא-קשת.חמישה שירים שנבחרו בעשור האחרון – "Golden Boy", "Made Of Stars", "Toy", "פקר ליבי" (שלא נשלח ב-2020) ו"יוניקורן" – נכתבו על ידי דורון מדלי. עוד שניים, "Hurricane" ו"New Day Will Rise" שייצג אותנו השנה, נכתבו על ידי השופטת קרן פלס. אתם יכולים לחשב לבד כמה זה יוצא באחוזים.

כבר ראינו לפחות שני מקרים ידועים שבהם נטיית הלב הטבעית ללכת עם אנשי "הכוכב הבא" וטדי הפקות התנגשה בעקרון ההזדמנות השווה לכולם. אתהדוגמה הראשונה והזכורה היטב קיבלנו ב-2018, כש"טוי" של דורון מדלי וסתיו בגר ניצח את "באסה סבבה" של נטע ברזילי עצמה, שרצה כל העונה ההיא על טיקט של יוצרת פופ. במבחן התוצאה, זה עבד כי "טוי" זכה באירוויזיון, אבל אין ספק שהעובדה שלהפקת "הכוכב" יש משקל רב בבחירת הזמר, משפיעה גם על ההחלטה לגבי זהות הכותבים; כך גם קרה השנה, כאשר נשמעו לא מעט טענות מצד יוצרים על כך שהבחירה הוטתה לטובת פלס (שופטת בכירה ב"הכוכב הבא"), שבסופו של דבר השיר שלה הוא זה שיבוצע הערב על הבמה בבאזל.

כלומר, בסופו של דבר השאלה "מי ייצג אותנו באירוויזיון?" עברה מרשות השידור/התאגיד ומבעלותו של הציבור, לשתי חברות פרטיות ומסחריות שאינן חייבות שום דין וחשבון לציבור. ומצד שני,יואב צפיר, טמירה ירדני, דורון מדלי וקרן פלס הם אנשים שיודעים לעשות פופ. הם מקצוענים בתחום הזה, יש מאחוריהם ניסיון משותף של עשרות שנים רבות, ויש להם לא מעט קבלות.הם הצליחו לקחת את שאלת הנציגות הישראלית לאירוויזיון ממעמד די חבוט (ואפילו מגוחך, אם נזכרים בשנות התשעים העגומות) בחזרה למעמד של מדורת שבט לאומית.

היום בערב כולנו שוב נתאחד סביב זמרת ישראלית שתעלה על הבמה מול האירופאים ותייצג את כולנו, אחרי הופעה מצוינת ואף מרגשת בחצי הגמר. בתוך תקופה כל כך מסוכסכת ועצובה, זה משהו שיש לו ערך עצום. גם מי שמתנגד אידיאולוגית להפרטות, חייב להסכים שהשאלה צריכה להיבחן לגופו של עניין: האם טוב יותר, מבחינת האינטרס הציבורי הרחב, שהמדינה תנהל משהו או שגוף פרטי ינהל אותו? בדרך כלל האינטרסים הסותרים בין רווח פרטי לתועלת ציבורית מכריעים בוויכוח, אבל כשבוחנים את ההפרטה הלא רשמית הזאת, אין ולא יכול להיות ספק שהיא הועילה לכל הצדדים המעורבים: המעמד שלנו באירוויזיון השתפר פלאים, התוצאות הרבה יותר טובות, השירים הרבה יותר פופולריים גם ברדיו הישראלי והאירוויזיון חזר ללב של כולנו. והערב, אינשאללה, הם יוכיחו את זה שוב.

• המסך
• קשת
• כאן 11
• אירוויזיון
• הכוכב הבא לאירוויזיון
• פופ ישראלי

לא היה יכול להיות יותר סמלי מהלילה הזה של ה-18 במאי, הלילה שבו ישראל סיימה במקום השני בתחרות השירה הגדולה של אירופה תוך כדי אזעקות שבישרו על טיל מתימן. המטאפורה היא קלישאה, אבל אין יותר ישראלי מהלילה שחווינו. לילה של ניצחון כחול-לבן.אסור לטעות: יובל רפאל והשיר שלה, "New Day Will Rise" (מילים ולחן: קרן פלס) רשמו את אחד ההישגים המרשימים של ישראל ב-52 השנים שבהן היא משתתפת. מקום שני באירוויזיון, בהתחשב בקונטקסט ובסערה הפוליטית סביב ישראל בשנה וחצי האחרונות (וההפגנות מחוץ לאולם), הוא ניצחון בלתי נתפס. אולי אפילו יותר מזכייה של ישראל בשנים אחרות.

>> הכוכב הזה: כך השתלטו קשת וטדי הפקות על האירוויזיון בישראל
>> באסה סבבה: מצעד שירי האירוויזיון הכי טובים (וגרועים) של ישראל

ובהתחשב בעובדה שישראל לא היתה מארחת את האירוויזיון גם אם היא היתה זוכה – נדמה לי שזה תסריט שתאגיד השידור הישראלי, ובעצם כולנו, חותמים עליו בשתי ידיים. להרגיש ניצחון, רק בלי הוואג'ראס של חרמות ותקציבים ועוד הזדמנות לשלמה קרעי לייצר כאוס. זה היה הכי טוב שאפשר בנסיבות הללו.

ועוד שנייה נדבר על השיטה (והשוטים), אבל ברגע הזה צריך לעצור ולדבר רגע על יובל רפאל. לפני 589 ימים, היא היתה מילולית בתוך ההריסות, בתוך מיגונית סמוך לקיבוץ רעים – וראתה את המוות מול העיניים. אתמול היא הגיעה ל-150 אחוז חיים על הבמה הגדולה באירופה, שרה את חייה, מלטפת את הכאב במילים שלה ובקול גדול מהחיים. זה הרגע בו הציניות צריכה לזוז הצידה: זה פשוט ניצחון אנושי מרהיב של האהבה על השנאה. הרגש שרפאל הביאה לבמה,שחשבנו (גם אני) שנועד רק עבורנוהתברר ככזה שנגע ביבשת שלמה, ובעיקר בקהל האירופאי שנהר להצבעות בהמוניו.

בדרך כלל, הצלחה באירוויזיון לא ממש מנבאת הצלחה בקריירה לאחר מכן. האמנים שנשלחו מטעם ישראל לאירוויזיון מתחלקים לשניים – או כאלה שהגיעו לאירוויזיון ככוכבים (אילנית, שלמה ארצי, "כוורת", גלי עטרי, עפרה חזה ז"ל, ריטה או ירדנה ארזי), או כאלה שזו היתה הפריצה שלהם – והיא לא קרתה. הדוגמא הקלאסית היא נטע ברזילי – שהרימה כאן מדינה שלמה בליל האירוויזיון, אבל שבע שנים אחר כך לא סוגרת תאריכים לקיסריה. ליובל רפאל יש אתגר לא פשוט מבחינת הדרך שלה – ונשאר רק לקוות שהיא תשיג את התהילה שמגיעה למבצעת מוכשרת כמוה.

את המקום הראשון לקחה אוסטריה בבחירה שלא עשתה כבוד גדול לאירוויזיון. "אהבה מבוזבזת" של הזמר ג'יי ג'יי (נשמע כמו שיר מהאייטיז) רכב במידה מסוימת על ההצלחה של נמו מהשנה שעברה – שיר דרמטי, אופראי, עם פלצט גבוה (מדי) שהיה בערך הדבר הכי נורא שיצא מהמדינה הזאת מאז אוטו באריץ'. לא ברור איך בתחרות שבה היו שירים כמו של שוודיה, איטליה ושווייץ – דווקא האוסטרי הוא זה שניצח; אבל כנראה שנסתרות דרכי צוות השיפוט.

גם הפעם הוכח הפער הבלתי נתפס בין השופטים, לבין הקהל הרחב. ולא, זה לאו דווקא קשור ליהודים או ישראלים שהתקבצו בהמוניהם. זאת העובדה שבסופו של דבר, הקהל הרבה פחות ציני, הרבה פחות אליטיסטי והרבה יותר פתוח לרגש. כמו שהשופטים פספסו את ה"צ'ה צ'ה צ'ה" של פינלנד (שהיה אמור לנצח לפני שנתיים), כך גם הפעם הם פספסו לא מעט שירים טובים, באופן שהיה קשה לתקן לאחר מכן עם הצבעת הקהל. צחוק הגורל הוא שבחלק האומנותי, שנה שנייה ברציפות, השיר הפיני של קארייה הופיע – אולי כדי לרמוז משהו על האליטיזם המוגזם של השופטים. במבחן הזמן הוא ניצח בגדול.

ואולי, בדרך, גם האגדה הזאת על "האנטישמיות" המובנית של הקהל האירופאי קצת מתמסמסת. בסוף, עם כל הכבוד לפוליטיקה ולמפגינים הרעשניים ול-BDS, כשישראל שולחת שיר טוב ומרגש ואפקטיבי – זה יעבוד. אני הייתי מאלה שלא חשבו ש"New Day Will Rise" יצליח לסחוף את היבשת, אבל במבחן התוצאה הוא ניצח בענק. גדל על כולנו.

עוד סיפור מעניין שבוקע מהתוצאות הוא ההתרסקות של השיר השוודי – "באדה באדה בסטו", שסומן בהתלהבות על ידי סוכנויות ההימורים (ומגיע עם ההיסטוריה המפוארת של שוודיה באירוויזיון), לקח רק מקום רביעי. אולי עוד מיתוס קצת נשבר, גם לגבי השליטה המאגית של השבדים וגם לגבי הצורך להביא גימיקים; הנה לכם, גימיק שוודי שגמר נמוך יותר מה"אספרסו מקיאטו" של האסטונים. גם שם יצטרכו חשבון נפש, לפחות עד הפעם הבאה שהם ינצחו.ובכלל, זו הייתה שנה שעשתה כבוד לבלדות. ההצלחה הגדולה של איטליה, יוון וגם ישראל – מעידה שהפרובוקציות והטראש (ע"ע מלטה או פינלנד) קצת נמאסו על הקהל. הוא מחפש שיר טוב, מעניין, חדשני במידה אבל לא צעקני מדי. ולתוך החרך הזה נכנסה יובל רפאל – עם 297 נקודות מהציבור הרחב – שאולי גם תקבע את הסטנדרט לשנים הבאות.

הפקתית, קשה לומר ששווייץ התמודדה היטב עם אירוח האירוויזיון. גם בלי להתייחס לסרבול המטורף של האירוע, קטעי הקישור לא באמת עבדו ולא הצליחו לעורר חיוך אמיתי, המנחות לא עמדו ברף הגבוה של האנה וודינגהאם או גרהאם נורטון בליברפול 2023, והרגע שהיה אמור להיות השיא של האירוע – ההופעה של סלין דיון, נגמר בהתנצלות מנומסת ו"אין מצב". באזל קיבלה וואחד הזדמנות לידיים ולא ממש ניצלה אותה.פרנסי האירוויזיון יצטרכו לקחת בחשבון את שאלת אורך האירוע. האירוויזיון נקלע לאותה מלכודת של המונדיאל – מרוב רצון לשתף את כולם ולהביא כמה שיותר מדינות, מייצרים אירוע מסורבל שלא מאפשר לצלוח אותו כהלכה. הגמר שראינו אתמול ארך יותר מארבע שעות (!) – וזה אחרי שני חצאי גמר. משהו בשיטה של האירוויזיון יצטרך להשתנות, כי משימת הצפייה – עם כל האהבה לתחרות – הרגישה קצת יותר מדי.

אם נחזור לסיכום רגע לישראל וליובל רפאל – הרגע הזה שוב ממחיש כמה עוצמתית הייתה מהפכת "הכוכב הבא באירוויזיון".אתמול פרסמנו כאן טור על העשור הישראלי המוצלח ביותר באירוויזיון– עשור שממשיך עם ההישג הזה של רפאל. אחרי שנים שבהם ישראל התבחבשה בין פסטיבל הזמר, הקדם אירוויזיון והוועדה הבוחרת – השילוב עם הריאליטי המוזיקלי ממשיך להוכיח את עצמו. החבורה של טדי הפקות הרימה את המותג שנקרא "ישראל באירוויזיון" וחיברה אותו למורשת המצליחה של ישראל בתחרות בעבר, אחרי כמה עשורים מאוד חלשים.

אפשר להסתכל על ה"כמעט", או לתהות איפה ישראל היתה עם קצת יותר פרגון (וקצת פחות אליטיזם) – אבל חצי הכוס המלאה היא שישראל, גם בשנים מורכבות מאוד, היא מעצמת אירוויזיון. אינשאללה, אחרי שדברים יירגעו (וחטופים יחזרו) אולי יהיה שוב אפשר גם לחזור ולנצח.להתראות בווינה.

• המסך
• אירוויזיון
• כאן 11
• יובל רפאל

לא ברור אם יום חדש אכן עלה, אבל הוא לפחות עלה לגמר: גם הפעם ישראל תהיה בגמר האירוויזיון. יובל רפאל העפילה אתמול לגמר שיתקיים בשבת בבאזל, עם "New Day Will Rise" שכתבה והלחינה קרן פלס. ישראל ממשיכה את הרצף שלה – גמר תשיעי בעשור האחרון, ורפאל תקווה להשלים רצף נוסף עם העפלה שלישית ברציפות לחמישייה הראשונה, אחרי נועה קירל ועדן גולן.

>> הטוב, הרע והמביך ברמות: דירוג שירי האירוויזיון של ישראל
>> שחר של יום חלש: יובל רפאל גדולה בכמה מספרים על השיר שלה

69 שנים מאז הקמתו, האירוויזיון ממשיך במתכונת הנוכחית שלו, כששווייץ היא המארחת הפעם, והיא משדרת מסר כפול: מצד אחד אחדות (בסיום חצי הגמר השני, שרו על הבמה את ההמנון האיטלקי "התאחדי התאחדי אירופה" מ-1990), ומצד שני גרנדיוזיות. הביצועים על הבמה, גם בגלל ההיכל המפלצתי שאירח הפעם את התחרות, שידרו מאסיביות ברמה הוויזואלית – הרבה ניצוצות, הרבה אש ותמרות עשן, שואו מופק היטב וגדול מהחיים – אולי אפילו מעט יותר אמריקאי מאשר אירופאי.

ברמה הסגנונית, האירוויזיון ממשיך ללכת בניגודיות שבין שתי קצוות – מצד אחד, בלדות דרמטיות ודיוותיות א-לה ביונסה; ומצד שני, שירי פופ קופצניים, לפעמים טראשיים ממש. שני הזוכים האחרונים (שבדיה ב-2023 ושווייץ ב-2024) היו שירי אמצע כאלה – מצד אחד מאוד חזקים וקולניים, ומצד שני מספיק קליטים. זה, אם תרצו, המסלול הבטוח להביא את האירוויזיון אליך הביתה. ישראל, מסתבר, משחקת במסלול אחר.

בכל שנה השיר הישראלי שנשלח לתחרות האירוויזיון לוקח על עצמו משימה כפולה – ולפעמים סותרת. מצד אחד, הוא צריך לייצג את ישראל – מדינה שיחסיה עם אירופה הם דבר מורכב, שהיא לכאורה שם אבל לא באמת שם, מדינה שחיה בתוך מציאות שזרה לאירופאים כמעט לגמרי; מצד שני, הוא צריך להצליח – כלומר, לקלוע לאותו טעם אירופאי. למצוא משהו שמצד אחד יביא את ישראל וייצג כהלכה את אזרחיה ותרבותה, ומצד שני יהיה מספיק מגניב בעיניים של הצופה השבדי או הצרפתי. במילים אחרות, כמו ששרו פעם "הדג נחש" – האם ישראל היא חלק מהכפר, או חלק מהגלובלי.

היסטורית, ישראל הצליחה כשביאה גם וגם. מצד אחד היא הביאה את ישראל ("הורה" ו"חי" הן הדוגמאות הטובות ביותר, שירים שלא היו יכולים להיווצר בשום מדינה אחרת), ומצד שני נשמעה מספיק מגניב וסקסי לאירופאים (כמו ב"דיווה"). היכן עומד "New Day Will Rise" בספקטרום הזה? יש לי תחושה שישראל החליטה הפעם לוותר על ה"גלובלי".יובל רפאל לא באה לאירוויזיון כדי לשחק את המשחק של האירופאים. היא לא תיכנס לסאונות ולא תשיר על מילקשייק. "New Day Will Rise", למרות המסר האופטימי שלו, הוא שיר שמייצג מדינה בטראומה – מדינה שעברה את האסון הגדול בתולדותיה ומנסה לגשש את דרכה באפלה. בדיוק כמו שסביב אינתיפאדת אל אקצה, השירים שלנו נעו בין "אין דבר" ל"נדליק ביחד נר". הם ייצגו את הרוח של ישראל ההיא בצורה מושלמת, אבל מאוד לא הצליחו ברמת הנקודות.

ועם זאת, להופעה של יובל רפאל היה ערך עצום עבור הקהל שישב בבית. עבורנו. יש משהו בנפש הישראלית שחי במועקה תמידית מאז ה-7.10. השילוב בין המלחמה שלא נגמרת, החטופים שעדיין שם – כל אחד שחוזר מוריד מהמעמסה על הלב, אבל עדיין יש יותר מדי – וכן, גם אזלת היד של הממשלה ותחושת חוסר הדרך העמוקה,רובצת על כולנו. היה בנו את הצורך הזה, לרגע אחד, להתחבר קולקטיבית סביב משהו שמכיר בכאב ומסמן תקווה.

הסמליות של יובל רפאל, מישהי ששרדה רק לפני שנה וחצי אסון בסדר גודל בל יתואר והיום עומדת על הבמה הכי גדולה באירופה ושרה ש"יום חדש יעלה", הייתה חשובה. גם אם זה לא יתגמל אותנו בנקודות בגמר (בטח לא מהשופטים), הדמעות שבכינו מול הביצוע הזה ומול המשמעות שלו היו חשובות לנפש הישראלית. הן שיחקו תפקיד חשוב בהחלמה שלנו, והן אולי גם יעזרו לנו לצאת ממנו. מתישהו.אם האירופאים יאהבו את זה, אהלן וסהלן. אם לא, לא באמת נורא. גם ככה האירוויזיון (בסבירות גבוהה) לא באמת יתקיים בישראל בשנה הבאה, והדבר האחרון שתאגיד השידור הישראלי צריך זה עוד משהו שימשוך את תשומת הלב של שלמה קרעי.

רפאל עצמה עמדה במשימה. למרות שהיא חסרת ניסיון באופן מוחלט על במות, בטח על במה ענקית שכזו, היא הצליחה להתעלות לגודל השעה. הביצוע הווקאלי שלה גרף מחמאות גם מהבריטים הקרירים ב-BBC, והצליח למלא את משימתו המרכזית: לרגש, לגעת בלב של הצופים, לספר, גם אם לא באופן מפורש, את הסיפור של רפאל – מי שבאה מהמיגונית בפסטיבל נובה, הכי קרוב שאפשר למוות – ועדיין שרה את הציטוט מ"שיר השירים": "מים רבים לא יכבו את האהבה, ונהרות לא ישטפוה".

הנה הודאה בכישלון: כשהשיר יצא, אי שם לפני חודשיים (נצח במונחים של ישראל), לא ממש הבנתי את החיתוך לציטוט הזה. הרגשתי שזה היה ניסיון מודבק בכל זאת לשים משהו בעברית, וזה היה נטול הקשר. ואז הגיעה ההופעה אתמול, וההקשר קפץ החוצה מהמסך. הרגע המוזהב שבו הציטוט פגש את הקול שלה על הבמה הגדולה, היה הרגע שבו השיר המריא באמת – והרגע שהוא נכנס ללב הקולקטיבי.

סביר להניח שבשנה הבאה, גם אם המלחמה עדיין תהיה איתנו, משהו בטעם הישראלי קצת ישתנה. "הוריקן" ו"יום חדש יעלה" הם שירים שמתאימים לזמנם ומתחילים להתיישן מהרגע שיצאו. הביצוע המרטיט של יובל רפאל היה חשוב לשעתו, אבל בשנה הבאה אנחנו כנראה נצטרך משהו אחר.מה זה יהיה? אולי כאן כדאי ללכת דווקא לדוגמא האוקראינית – שבעיצומה של המלחמה בחרו לשלוח את "סטפנייה", שיר ראפ די קצבי עם פזמון אוקראיני קלאסי, שהצליח לשלב בין היכולת להיות קאצ'י ובין לשמש אנדרטה לאסון שלהם. כמובן שהשיר ההוא לא היתה הסיבה שאוקראינה ניצחה באותו אירוויזיון, אבל הוא סימן דרך מעניינת לשלב בין הכאב העצום שמלווה את המדינה לבין הרצון לשחק במגרש האירוויזיוני – עד הסוף.

בינתיים, ישראל – כמעט במודע – בוחרת לשחק זהיר. לעבור את שריקות הבוז של הקהל בשלום, לבטא את הרגש הישראלי הקולקטיבי (גם ממניעים הסברתיים), ובעיקר להגיד שאנחנו עדיין כאן. אולי בשנים הבאות, גם נמצא משהו מעניין להגיד עם המקום שהשגנו. המסר הנוכחי מספיק לגמר אבל כנראה שלא להרבה יותר מזה.

• המסך
• אירוויזיון
• כאן 11
• שבעה באוקטובר

חובבי אירוויזיון התאחדו – השבוע קיבלנו שיר חדש לאירוויזיון. עם הביקורות על השיר ותהליך הבחירה בצד, יובל רפאל תייצג אותנו ב-15 במאי (ואינשאללה גם ב-17) בתחרות המוזיקה האירופאית שתתקיים בבאזל, שווייץ. לרגע המאורע, ותוך כדי שחלקנו סופרים את הימים עד התחרות, לקחנו על עצמנו את המשימה לדרג את שירי האירוויזיון שישראל שלחה עד כה. מדובר במשימה לא קלה (אבל מישהו צריך לעשות אותו), קודם כל כי קשה להשוות – ישראל משתתפת באירוויזיון מעל חמישים שנה, כאשר גם התחרות וגם הסאונד הישראלי עברו שינויים רבים. איך שמים באותה קטגורייה את "גולדן בוי" ו"שיר הבטלנים"?

>>מה חשבנו על השיר של השנה: יובל רפאל תצטרך לנצח גם את השיר של עצמה

לכן ניסינו, מעבר לשימוש בסיסי באוזניים, לבחון את המונח החמקמק שנקרא השפעה – כמה מהשירים הללו מחזיקים מעמד במבחן הזמן, וכמה מהם היינו מעדיפים לשכוח ששלחנו? 46 שירים השתתפו בתחרות (לא כולל שירים שנפלו בעריכה, כמו "פקר ליבי" שנשלח לתחרות שלא התקיימה בשל הקורונה או "שלום עולם" של גלית בל, שנפל עוד לפני התחרות), וגם השיר הנוכחי "New Day Will Rise" יצטרך לחכות למצעדים הבאים כדי להישפט. אבל בשביל כל היתר – הנה הדירוג של 20 השירים הטובים ביותר ששלחנו לאירוויזיון, וה-5 הכי גרועים ששלחנו לאירופאים לשמוע. היי, אולי זה למה הם אנטישמים?

השיר הגרוע ביותר

5. דוד ד'אור – להאמין (2004)
שיר שנולד בתקופה המבלבלת. האינתיפאדה השנייה, שהולידה שירי נחמה כמו "נדליק ביחד נר", התחילה לדעוך וישראל חזרה ליצור קשר עם העולם. ודווקא אז שלחה את השיר הלא ברור הזה. מעין שיר חיזוק אופטימי בביצוע ד'אור – כבר אז, זמר שקצת איבד את הרלוונטיות שלו – עם לחן מתקתק ומקהלת ילדים. משעמם, אבל רחוק מלהיות הכי גרוע ששלחנו.
מבחן התוצאה:לא עלה לגמר. בחצי הגמר הוא סיים במקום ה-11 מתוך 22 מתחרים וקיבל רק 57 נקודות. שרף לנו את האוזן.

4. שרי צוריאל ומוטי גלעדי – יבוא יום (1986)
דבר ראשון, בגלל החוצפה. קדם אירוויזיון 1986 היה אחד העמוקים שידענו – עם זמרים משמעותיים וחשובים כמו צביקה פיק, חיים משה, בועז שרעבי (עם "הלוואי"!) וריטה עם המגה אקסטרה להיט "שביל הבריחה". ובסוף כולם הפסידו לאישה ששיא הקריירה שלה היה דיבוב של קיפוד מדבר, וגבר ששיא הקריירה שלו היה חיקוי מוגזם של שמעון פרס. עם כל הכבוד לקאמפיות, גם לה יש גבול – ו"יבוא יום" היה רגע די מביך בתולדותיה של ישראל באירוויזיון. מביך, אבל לא הכי מביך.
מבחן התוצאה:סיים במקום ה-19 מתוך 20 מתחרים, וקיבל רק 7 נקודות. כן חיבר אותנו חזק לרחוב סומסום.

3. עדן – יום הולדת (1999)
כן, אתם מכירים אותו יותר מדי טוב בעיקר בתור השיר שהתנגן בכל מסיבת יום הולדת או שהייתם בה בחיים שלכם, או אם אי פעם עבדתם כמלצרים, שרתם יותר מדי פעמים. אבל במקור הוא נכתב לאירוויזיון – ועוד כזה שהתקיים בישראל, שנה אחרי הזכייה המדהימה של דנה אינטרנשיונל – ושם, מה לעשות, צריך קצת יותר משורות כמו "איטס א סלבריישן, זה בא לי פעם בשנה". שיר שמרגיש כמו מזימה של רשות השידור להימנע מעוד אירוח בישראל (למדו את הטעות של "הללויה") שיכביד על הקופה הציבורית המידלדלת. יש לא מעט אנשים שטוענים שזה שיר טוב ורק לחלקם בעיות שמיעה קשות. הצליח מאוד ביוטיוב, ושם כדאי שיישאר.
מבחן התוצאה:סיים במקום החמישי המכובד מאוד מתוך 23 מתחרים, עם 93 נקודות. הוצאנו עוגה עם זיקוקים והכל נפל על הרצפה.

2. אדי באטלר – זה הזמן (2006)
נשארים עם משפחת באטלר ותרומתה הרבה למוזיקה העברית – הפעם אחד מחברי "עדן" שבחר בקריירת סולו, ובאמת לא ברור למה זרמנו איתו. מי חשב שבלדת ה-R&B המתקתקה הזאת טובה למשהו או תרגש מישהו? אם רוצים להמחיש כמה השיר גרוע, די לאזכר את המשל הבא – הופעת הבכורה של הקליפ לשיר הזה היתה בסוף משחק הגמר של מכבי תל אביב בגמר היורוליג של אותה שנה, אחרי שהיא הפסידה לצסק"א מוסקבה. כן, הרגע שבו כולנו נחשפנו לשיר הוא גם הרגע שבו סגרנו את המסך או העברנו ערוץ. איכשהו זה מרגיש הולם.
מבחן התוצאה:היה בגמר (העפיל אוטומטית בזכות שירי מימון), סיים במקום ה-23 מתוך 24 מתחרים עם 4 נקודות בלבד. הגיע לו פחות.

1. שרהל'ה שרון ולהקת שירו – שירו (1993)
המייקל ג'ורדן של הקטגוריה, הלברון ג'יימס של השירים הגרועים, הקארל לואיס של הקרינג'. בתחילת הניינטיז עוד ניסינו פעמיים להתקרב לזכייה – פעם אחת עם "כאן" הדי מוצלח של אורנה ומשה דץ, ופעם אחרת עם "זה רק ספורט" של דפנה דקל. ואז פשוט ויתרנו ושלחנו את שרהל'ה שרון (כבר אז דמות די מיושנת) ומקהלת זמרים כדי לשיר שיר שהוא… איך נגיד את זה בעדינות? מעודד דימום אוזן. כל שירי האירוויזיון תמיד הביאו רוח של ישראליות, ונדמה שזו היתה הגרסה הכי מביכה שראינו שם. וזה כולל את הפעם ההיא ששלחנו שני גברים בחיקוי עלוב לאחים בלוז.
מבחן התוצאה:סיים במקום ה-24 מתוך 25 מתחרים, עם 4 נקודות בלבד. והפרחים לפח.

שירי האירוויזיון הכי טובים

20. איזבו – זמן (2012)
נכון, הוא לא מאוד הצליח במבחן התוצאה – אבל תוצאות זה לא הכל. מדי פעם התפלק לה – לרשות השידור הישנה והמאובקת – עם בחירות מרעננות, כאלה שיוצאות מהקופסה ומביאות משהו מהאינדי הישראלי לבמה הגדולה באירופה. לפעמים זה עבד, לפעמים פחות, אבל תמיד שווה לעשות את המאמץ – בטח בשביל שיר כזה מגניב וכיפי. "איזבו", שרבים לא הכירו באותה התקופה מחוץ לת"א, קיבלה את המפתחות למשלחת הישראלית, וכיאה לכל עבודה של רן שם טוב בקריירה שלו, זה היה מוצלח. למה זה רק במקום העשרים? אנטישמיות, אבל גם כי לא היה לו ממש אימפקט.
מבחן התוצאה:לא העפיל לגמר, סיים במקום ה-13 בחצי הגמר מתוך 18 מתחרים עם 33 נקודות. ובכל זאת רקדנו.

19. דפנה דקל – זה רק ספורט (1992)
מלהיטי הפופ הניינטיזיים היותר טובים במוזיקה הישראלית. אחרי קדם שזכור בעיקר בגלל קטעי קישור אגדיים ושערורייה שהגיעה עד בית המשפט (אל תשאלו, צחוקים: ענת עצמון שהגיעה למקום השני התלוננה שהשיר של דפנה ארוך יותר מ-3 דקות, מה שמפר את כללי התחרות, ואז הפסידה בתביעה כי גם השיר שלה ארוך יותר מ-3 דקות), אבל היתה זו דפנה דקל שנשלחה לאירוויזיון, הביאה תוצאה יפה והחזירה את הגרוב לתחרות אחרי שנות השמונים המבאסות. וזה גם משהו לאהוד מנור ז"ל – שהצליח לכתוב את האירוויזיון בצורה המושלמת.
מבחן התוצאה:סיים במקום השישי מתוך 23 מתחרים, עם 85 נקודות. לא רע עבור ספורט.

18. הכל עובר חביבי – הלילה (1981)
שיר שלפעמים קצת שוכחים שהיה באירוויזיון. "הכל עובר חביבי" היתה אמורה להשתתף כבר ב-1979, אבל שלומית אהרון חטפה רגליים קרות (או מחושמלות, תלוי במה אתם מאמינים), עשתה אחורה פנה – ובתמורה קיבלנו את "חלב ודבש" וגלי עטרי עם "הללויה". שנתיים אחר כך (אחרי שב-1980 לא השתתפנו בגלל יום הזיכרון), הם סוף סוף הגיעו, עשו תוצאה יפה – ובעיקר השאירו את אחד משירי הפופ הכיפיים של אז, עד הלילה.
מבחן התוצאה:סיים במקום השביעי מתוך 20 מתחרים, עם 56 נקודות. הכל עבר, חביבי.

17. עדן אלנה – Set Me Freeי(2021)
סיפורה של זמרת אחת שהיא מקרה די נדיר – שני שירי אירוויזיון שנשלחו תוך שנה בנסיבות יוצאות דופן. אלנה זכתה בעונה השביעית של "הכוכב הבא לאירוויזיון" (אחרי שכבר זכתה ב"אקס פקטור"), ונשלחה לאירוויזיון שהיה אמור להתקיים ברוטרדם עם "פקר ליבי" (המעולה) – אבל אז הגיעה הקורונה. לפנים משורת הדין היא קיבלה את הקרדיט גם בשנה שלאחר מכן, והוציאה שיר פופ מצוין – כולל עלייה אחת בקול ששברה שיאים, אבל לא הספיקה לשבור שיאי נקודות.
מבחן התוצאה:עלה לגמר, סיים במקום ה-17 מתוך 26 מתחרים עם 93 נקודות. שחררו אותה.

16. טיפקס – Push The Buttonי(2007)
עוד רגע שבו ההיסטוריה טפחה על השכם של רשות השידור, שהחליטה לשלוח את "טיפקס" – אחת הלהקות פורצות הדרך במוזיקה הישראלית, עם שיר חתרני בכל צורה. פתיחה עם אקורדיונים קלאסיים, מעבר למוזיקה אלקטרונית ופזמון מדבק, ופיניש עם קטע ראפ מחאתי – כנראה שזה היה קצת יותר מדי עבור האירופאים המעודנים. אבל כמו הרבה דברים שאוז ו"טיפקס" עשו – מה שאז היה בלתי מובן, היום נשמע כמעט מובן מאליו. שיר שההיסטוריה עשתה לו טוב, למרות התוצאות הדי עגומות בזמן אמת.
מבחן התוצאה:לא עלה לגמר, סיים במקום ה-24 מתוך 28 מתחרים עם 17 נקודות. תחשבו עליו כשיובל רפאל תתחנף בצרפתית לאירופאים.

15. שלמה ארצי – את ואני (1975)
עוד דוגמא לשיר שכנראה לא זכרתם שהיה באירוויזיון, אבל מה לעשות – היה. שלמה ארצי של אמצע שנות השבעים היה זמר פופ צעיר, פרחוני ויפיוף שעוד שר שירי משוררים ונשלח לאירוויזיון, עוד כשהוא היה (יחסית) סקסי בשביל מוזיקאים בכירים, פוסט ימי אילנית וכוורת. השיר הוא פצצת אנרגיות, להיט דיסקו מקסים שכובש עד עצם היום הזה. באירוויזיון של אותה שנה בשבדיה, הוא הביא תוצאה לא משהו בכלל – אבל ברדיו הוא מתנגן עד היום, כך שעל ההשפעה שלו, בטח על הקריירה של ארצי, אין חולק.
מבחן התוצאה:סיים במקום ה-11 מתוך 19 מתחרים עם 40 נקודות. אבל השאירה קלאסיקה ישראלית.

14. שוקולד מנטה מסטיק – אמור שלום (1976)
ממשיכים עם שנות הזוהר של האירוויזיון. הלהקה הבאה בתור שנבחרה (אז עוד ע"י ועדה) היתה שלישיית הבנות הכי פופולרית של אותה תקופה (כולל ירדנה ארזי, שעוד תייצג את ישראל גם כזמרת סולו) – שנשלחה עם שיר זכיר במיוחד. "אמור שלום" הוא שיר פופ מצוין ומאוד סבנטיז-ישראלי, כולל הציוות המצליח של אהוד מנור ז"ל ומתי כספי יבדל"א. גלאקטיקוס מוזיקלי של ממש שהביאו תוצאה יפה מאוד באירוויזיון בהולנד, ותמונת מראה לפופ הישראלי הנהדר של התקופה.
מבחן התוצאה:סיים במקום השישי מתוך 18 מתחרים עם 77 נקודות. נשאר זיכרון מתוק.

13. אורנה ומשה דץ – כאן (1991)
הייצוג הראשון במצעד לסוגה אותו כינו חבריי תומר קריב ודור סער-מן "פופ פטריוטי". עוזי חיטמן ז"ל כתב את המילים לזוג יחסית אלמוני אז, שכבש בסערה את הקדם, ונשלח לאירוויזיון באיטליה. שם, בשיר הקצבי והדרמטי הזה, הם הצליחו להביא את התוצאה הישראלית הכי טובה מזה שמונה שנים. ועוד יותר מזה, מדובר באבטיפוס נוסף של מה שעובד לא פעם באירוויזיון: היכולת להביא את ישראל על כל גווניה לבמה האירופית. אולי זה מה ששכחנו.
מבחן התוצאה:סיים במקום השלישי מתוך 22 מתחרים עם 139 נקודות. וגם נתנו מתנה לתאגיד השידור כאן.

12. עדן גולן – Hurricaneי(2024)
נכון, תמיד יש את סכנת "recency bias" – אבל מדובר בשיר שהוא לא פחות מאירוע היסטורי. עדן גולן, שנבחרה דרך זכיה מובהקת ב"כוכב הבא" הגיעה חסרת ניסיון אל הבמה – ובעיצומה של המלחמה הקשה ביותר של ישראל, גם מול דעת הקהל. מול שריקות הבוז של הקהל במאלמו היא סיפקה הופעה לפנתיאון, עם שיר אמריקאי סוחף שפעם עוד נקרא "הגשם של אוקטובר" (לזכר ה-7.10), אבל גם לאחר סאגת שינוי המילים עדיין נשאר כאחד הרגעים החזקים שלנו באירוויזיון. ובדרך, גם הביא חתיכת ניקוד.
מבחן התוצאה:עלה לגמר, סיים במקום החמישי מתוך 26 מתחרים עם 375 נקודות. הוריקן מוצלח.

11. נדב גדג' – Golden Boyי(2015)
השיר שהחל את הרנסנס של ישראל באירוויזיון בשנים האחרונות. גדג' הצעיר היה הראשון שהגיע לאירוויזיון דרך "הכוכב הבא" (לאחר שנים של בחירות פנימיות של ועדה ברשות השידור, וניסיון אחד אחרון להחזיר את הקדם אירוויזיון ב-2013). ואז, אחרי ארבע שנים שישראל לא גידה את הגמר, גדג' בן ה-17 הביא איתו שיר שפתח דלתות. זו היתה הפעם הראשונה של דורון מדלי בתחרות, ועוד יותר מזה, השילוב הגאוני בין ראפ וסול אמריקאיים, לסאונד המזרח תיכוני שעוד יביא לנו את הזכיה שלוש שנים אלחר מכן.
מבחן התוצאה:עלה לגמר, סיים במקום התשיעי מתוך 27 מתחרים עם 97 נקודות. לט מי שואו יו תל אביב.

טופ 10

10. אילנית – אהבה היא שיר לשניים (1977)
אי אפשר לכתוב את ההיסטוריה של ישראל באירוויזיון בלי לדבר על הזמרת המדהימה ושמה אילנית, שהיתה גם הראשונה לעשות את זה ב-1973. אבל חלק מהסיפור הוא גם ההזדמנות להחזיר אותה בפעם השנייה, עם שיר שהוא בעיניי לא פחות מרשים ויפהפה – בלדה סוחפת ועוצמתית, שעד היום מתנגנת כאחת הקלאסיקות של הזמרת ושל האירוויזיון בישראל.
מבחן התוצאה:סיים במקום ה-11 מתוך 18 מתחרים עם 50 נקודות.

9. נועה קירל – Unicornי(2023)
דוגמא נדירה בשנים האלה של מקרה שבו ישראל לא שולחת מתמודד דרך "הכוכב הבא", אלא חוזרת לפורמט העתיק של הוועדה הפנימית. דוגמא עוד יותר נדירה של זמרת בכירה (אולי אפילו כוכבת הפופ הגדולה של הדור הזה) שמקבלת את הצ'אנס להגיע לאירוויזיון. בכל מקרה, שני התקדימים הוכיחו את עצמם. דורון מדלי חוזר אחרי ההצלחה עם "טוי", וכותב שיר פופ יהודי שמצליח גם לתת בראש. בסופו של דבר, הוא גם הביא את אחת התוצאות הכי טובות של ישראל בתחרות – וככל הנראה, גם הכי טובה שנדע בשנים הקרובות.
מבחן התוצאה:עלה לגמר, סיים במקום השלישי מתוך 26 מתחרים עם 362 נקודות.

8. אילנית – אי שם (1973)
השיר שהתחיל את הכל, וראוי למשבצת הזאת. שיר שהוכיח כמה אילנית היא מבצעת נדירה, בשיר שהתאים לתקופה של תחילת הסבנטיז – וגם במוזיקה הישראלית הגדיר משהו חדש, וקצת יותר מערבי. שיר שהתחיל באירוויזיון והפך לשיר כלל-ישראלי שעד היום מתויק בספרי הזהב של המוזיקה המקומית. ואחרי שנה של ביורוקרטיה (כמה ישראלי זה), אילנית גם מצליחה להביא תוצאה מצוינת באירוויזיון הראשון אי פעם שהשתתפנו בו. שיר שאי אפשר לשכוח.
מבחן התוצאה:סיים במקום הרביעי מתוך 17 מתחרים עם 97 נקודות.

7. שירי מימון – השקט שנשאר (2005)
שש שנים של שפל היו לישראל באירוויזיון, מאז הזכייה של דנה אינטרנשיונל ב-1998. וכנראה שמה שהיינו צריכים זו דיווה אחרת – מימון, שהיתה זכורה עד אז בתור זו שהגיעה למקום השני בעונה הראשונה של "כוכב נולד" (אחרי נינט), בסך הכל שנתיים אחר כך מנצחת את הקדם אירוויזיון – ומקבלת לידיה את אחת הבלדות הטובות ביותר ששלחנו אי פעם. שיר עוצמתי, מעולה לקריוקי, שלא סתם הביא לישראל תוצאה מצוינת – גם בשנים לא פשוטות. ומעבר לזה, הוא גם נכנס לפנתיאון המוזיקה הישראלי – תשאלו את חברי "הפרלמנט".
מבחן התוצאה:עלה לגמר, סיים במקום הרביעי מתוך 24 מתחרים עם 154 נקודות.

6. עפרה חזה ז"ל – חי (1983)
שיר בלתי נשכח – שהפך גם לאירוע סמלי. שנה אחרי שייצג את ישראל בעצמו, אבי טולדנו כותב שיר לזמרת הפופ הגדולה דאז – עפרה חזה, שמנצחת אחרי קדם סוער (ושנוי במחלוקת) את היריבה הגדולה ירדנה ארזי. באירוויזיון שנערך במינכן, חזה עולה יחד עם הרקדניות שלובשות שמלות צהובות – כסמל לטלאי הצהוב, ושרה את המילים הסמליות "עם ישראל חי". האירופאים דווקא אוהבים את העקיצה הזאת, וכמעט מביאים אותה לזכייה – אלמלא טעות די מפגרת דווקא של ישראל, שנותנת את הנקודות למתחרה הגדולה מלוקסמבורג (שלקחה בהפרש של שש נקודות בלבד). הישג גדול, ושיר על זמני.
מבחן התוצאה:סיים במקום השני מתוך 20 מתחרים עם 136 נקודות.

5. כוורת – נתתי לה חיי (1974)
די מדהים לחשוב על הבחירה הזאת בדיעבד. שנה בלבד אחרי הפעם הראשונה שבה הגענו לאירוויזיון, ישראל בוחרת לשלוח את הלהקה הכי גדולה שהיתה לה אז – ולדעת רבים, גם מאז. "כוורת", רגע אחרי הפריצה הגדולה, נוסעת לאירוויזיון בברייטון עם אחד השירים הכי מורכבים ששלחנו (שנכתב ע"י דני סנדרסון) – כולל עקיצה פוליטית ברורה לממשלת ישראל בראשות גולדה מאיר ("אחד אומר שנגמרים לו השמיים/ שיש מספיק אוויר למדינה או שתיים"). את המשפט ההוא אף אחד לא זוכר, אבל הוא הפך לאחד השירים הכי ישראליים – בטח בקריירה של שבעת המופלאים. בתחרות עצמה השיר פחות הצליח, או כמו שסנדרסון כתב בשיר "כוורת חוזרת": "השופט ההוא, הבריטי/ התעלל בנו פוליטי/ היי, בריטי. היי, בריטי. היי".
מבחן התוצאה:סיים במקום ה-11 מתוך 17 מתחרים עם 11 נקודות.

4. יזהר כהן ולהקת אלף-בית – אבניבי (1978)
חמש שנים בלבד אחרי שהשתתפנו לראשונה, הגיעה גם הזכייה הראשונה וההיסטורית. ישראל ניסתה כל מיני דברים עד אז – הרוק של "כוורת", הרגשנות של אילנית, הדיסקו של שלמה ארצי – אבל כנראה שמי שהיא היתה צריכה כדי באמת לזכות, זה ללכת עם הגרוב. רוחות הסול וה-Fאנק שהגיעו מארה"ב לא פסחו על אירופה, עם פאות אפרו על הבמה, ביצוע גרובי במיוחד ואפילו קטע ריקוד באמצע שיר – משהו שלא היה קיים עד אז באירוויזיון. שנה אחרי מכבי תל אביב גם באירוויזיון עלינו על המפה.
מבחן התוצאה:זכה באירוויזיון, מקום ראשון מתוך 20 מתחרים עם 157 נקודות.

3. נטע ברזילי – Toyי(2018)
הזכייה האחרונה שלנו, והרגע שבו הרנסנס הישראלי של מדלי את "הכוכב הבא" מגיע לשיאו. נטע ברזילי, שהתחילה בתור אקט חתרני וחייזרי בעונה של "הכוכב" והלכה כנגד כל הסיכויים, וזכתה בכל הקופה. החיבור בין ברזילי החדשנית למדלי הפופי יצר שיר מפלצתי – קצת אסייתי, קצת היפ-הופי, קצת חפלאי, שכבש את האירוויזיון בסערה מול המתחרים מקפריסין. רגע בלתי נשכח של שמחה.
מבחן התוצאה:זכה באירוויזיון, מקום ראשון מתוך 26 מתחרים עם 573 (!) נקודות.

2. גלי עטרי וחלב ודבש – הללויה (1979)
שיר שחתום על הישג היסטורי שספק אם ישוחזר – בטח בישראל. מארחת של האירוויזיון שזוכה שוב ושומרת על האירוח אצלה גם לשנה הבאה. שיר פופ חדשני, נטול פזמון מדבק, אבל כזה שעשה היסטוריה – קובי אושרת חתום על הלחן, שמרית אור על המילים, וגלי עטרי יחד עם ההרכב המאולתר (שהוקם לצורך האירוויזיון ממש) בביצוע שהפך לרגע מופתי. מסוג השירים שאתה תיתקל בהם במקרה ועדיין יעוררו בך צמרמורת – גם אם נולדת הרבה אחרי הזכייה בבנייני האומה בירושלים. שיר היסטורי – אבל לא כמו השיר הבא.
מבחן התוצאה:זכה באירוויזיון, מקום ראשון מתוך 19 מתחרים עם 125 נקודות.

1. דנה אינטרנשיונל – דיווה (1998)
דורון מדלי יקרא לזה אחרי שנים "מהפכה של שמחה", אבל השיר הזה היה המהפכה – עוד לפני שמישהו ידע לכתוב את המשפט הזה. שיר שהוא אירוע בתולדות המוזיקה הישראלית, ואפילו בתולדות האירוויזיון. הרגע שבו רשות השידור העתיקה מחליטה לנפץ את כל החומות, ולשלוח זמרת טרנסית לעמוד על הבמה הכי מרכזית של התרבות המקומית באותה תקופה. ודנה אינטרנשיונל, המבצעת הנדירה שהיא, לקחה את השיר של יואב גינאי וצביקה פיק שלב אחד קדימה.

שיר שחיבר את תרבות המועדונים והקהילה הגאה אל ליבה של מדינה שלמה, ובדרך סיפק גם בעיטה נאה באחוריים של השמרנות הישראלית-דתית. בלילה של ה-9 במאי, 1998, הקהילה הגאה שחגגה את הזכייה של דנה באירוויזיון התחברה בכיכר רבין עם אוהדי בית"ר ירושלים, שחגגו באותו לילה את הזכייה באליפות. ולרגע אחד שם בכיכר, היינו עם אחד בזכות שיר שהוא כמו חלום. דיווה אחת ששינתה את המוזיקה הישראלית עד עצם היום הזה.
מבחן התוצאה: זכה באירוויזיון, מקום ראשון מתוך 25 מתחרים עם 172 נקודות. ויוה היסטוריה.

• ❤ תרבות
• מוזיקה
• אירוויזיון
• מוזיקה ישראלית