כוריאוגרפית דגה פדר אספה צעירות וצעירים מהעדה האתיופית, רובם בשנות העשרים לחייהם, אשר לרבים מהם לא היה רקע קודם במחול אמנותי, ליצירת אנסמבל ביתא. יחד עם צביקה היזקיאס היא יצרה את "מַהֲרֵן־נֶה", מופע מחול שיתקיים פסטיבל הולגאב ליצירה ישראלית-אתיופית (9-11.9)
דגה פדר היא אמנית רב תחומית, כוריאוגרפית ומנהלת להקת המחול ביתא, מוזיקאית ואמנית חזותית. בהמשך חודש ספטמבר (9-11.9) היא תציג יחד עם אנסמבל ביתא אתמַהֲרֵן-נה – "רחם עלינו" בשפת הגֶעז העתיקה שבה השתמשו הקסים באתיופיה – שיצרה יחד עם צביקה היזקיאס בפסטיבל הולגאב ליצירה ישראלית-אתיופית, בהפקת בית הקונפדרציה בירושלים ובניהולו האמנותי של אפי בניה.פרטים וכרטיסים תמצאו כאן, אבל לפני כן כדאי מאוד שתקראו את הטור שמסביר על עומק היצירה שלה, והערך שהיא מביאה לישראל של אחרי ה-7 בספטמבר.
>>לבד בחושך: 15 מקומות בתל אביב שעדיין פתוחים אל תוך הלילה
החיבור ביני לבין צביקה היה רק עניין של זמן ואחרי שנים רבות של היכרות, סוף סוף אנחנו משתפים פעולה. מה שמחבר בינינו הוא המקום הייחודי שבו אנחנו פועלים – שני כוריאוגרפים ורקדנים ממוצא אתיופי שפועלים כבר שנים בתחום המחול, תחום שנתפס כאליטיסטי למדי, בו אנחנו בין הבודדים מבני העדה. עם זאת, הסיפורים שלנו שונים זה מזה: אני צמחתי כרקדנית בלהקות "אסקסטא" ו"ביתא", ששימשו בית לרקדנים מצטיינים בני העדה האתיופית, והתמקדו במחול בהשראת המסורת האתיופית; צביקה, לעומתי, היה רקדן מצטיין בצה"ל ורקד בלהקת "בת-שבע". המפגש בינינו הוביל ליצירה חדשה – מופע המחול "מהרן-נה", בביצוע להקת "אנסמבל ביתא", שהוא גוף מחול צעיר ועוצמת שנולד מתוך חזון אמנותי-תרבותי עמוק, שמאמין בכוחה של תנועה לשנות ולעורר.
את להקת "ביתא" ייסדה הכוריאוגרפית רות אשל בחיפה בשנת 2005, יחד עם קומץ רקדנים, ביניהם אני. בהמשך הדרך, הלהקה פעלה תחת ניהולי האמנותי. בסוף 2023, אחרי כמעט עשרים שנה בחיפה, העברתי את פעילות הלהקה לתל אביב ואספתי קבוצת רקדנים חדשה – "אנסמבל ביתא". לא היה זה רק מעבר גיאוגרפי, אלא אמירה אמנותית: שאיפה להתמקם בלב הפועם של התרבות הישראלית, להשמיע קול, להשפיע, ולהפוך את הבמה למרחב של נראות, גאווה והתחדשות. בתל אביב יש מקום לקולות מגוונים – ואני כאן כדי להשמיע את קולה של הקהילה.
הקמתי את האנסמבל החדש ממש רגעים לפני פרוץ המלחמה. הייתה לי מטרה ברורה – להנכיח את הגוף האתיופי, ואת שפת התנועה האתיופית, בתוך שיח מחול עכשווי, ישראלי ובינלאומי. למרות הקשיים, ובמיוחד לאור התקופה המורכבת של הלחימה, הצלחנו לשמור על רצף חזרות ומפגשים. כל אחת ואחד מהרקדנים והרקדניות הביאו איתם לא רק כישרון יוצא דופן, אלא גם מחויבות עמוקה לתהליך ולשפה האמנותית והרוחנית שאנחנו יוצרים יחד. היה לי חשוב ליצור מרחב שלא רק מאפשר יצירה אמנותית, אלא גם מהווה בית ותמיכה לרקדנים ולרקדניות מהקהילה – מרחב קהילתי, מרפא, במיוחד בתקופה הקשה. דרך שיחות עמוקות ודרך צינורות התנועה הצלחנו להתאחות, ולעבד יחד את הכאב והחרדות כתוצאה מהמלחמה.
מתוך המקום הזה נולדה "מהרן-נה" – יצירה שמבקשת לעבד אובדן דרך תנועה, צלילים, ספוקן וורד וגם שתיקות. באתיופיה לא מתמודדים עם אובדן בשקט. יש קולות, יש תנועה, והגוף לא קופא, הוא מדבר. ההתמודדות עם שבר וצער נעשית דרך שירה, קינה ותנועה. מתוך הערכה עמוקה ליכולותיו האמנותיות של צביקה, הזמנתי אותו להצטרף אליי למעשה היצירה. צביקה מביא איתו נוכחות פיזית עוצמתית ורגישות לחלל. מעבר לכך, הוא מהווה עבור הרקדנים דמות גברית משלימה לנוכחות הנשית שלי ככוריאוגרפית.
הרקדנים באנסמבל הם צעירות וצעירים מהעדה האתיופית, רובם בשנות העשרים לחייהם. לרבים מהם לא היה רקע קודם במחול אמנותי, אבל אני מאמינה שלא צריך טכניקה מערבית כדי ליצור אמנות משמעותית. יש איכויות אחרות שאפשר לחלץ מהגוף – איכויות שנובעות ממסורות תנועה לא מערביות, כמו אלו שבאות מאתיופיה, ושניתן להעבירן טרנספורמציה אסתטית מעולם של מסורת לעולם של אמירה אמנותית עדכנית ואוניברסלית. כל זה מתאפשר בזכות הרקדנים והרקדניות של האנסמבל, שמביאים איתם אנרגיה צעירה, כישרון, מחויבות והתמסרות מלאה לתהליך, ומייצרים יחד תוצאה נדירה בשדה המחול הישראלי. רובם עובדים גם בעבודות נוספות, ואני מקווה שבעתיד תתאפשר להם האפשרות להקדיש יותר זמן למחול.
ביצירה "מהרן-נה" בחרנו צביקה ואני להנכיח דווקא את מה שלרוב נשאר בצל: את הגוף המתאבל, הרועד, הזוכר – אבל גם זה שקם וממשיך, בתקווה לעתיד.
אני מקווה שזהו רק הפרק הראשון בשיתוף הפעולה שלנו. אנחנו מאוד נרגשים להעלות את היצירה החדשה שלנו במסגרת פסטיבל הולגאב ליצירה הישראלית-אתיופית, ביוזמת בית הקונפדרציה ובניהולו האמנותי של אפי בניה. אני שמחה לקחת שוב חלק בפסטיבל שכולו חגיגה של התרבות האתיופית-ישראלית. זהו פסטיבל חשוב שנותן ספוט לייט לתרבות, לקולות ולסיפורים של האמנים מהקהילה. עבורי, זו הזדמנות מרגשת להביא את הזהות, הסיפור והאמנות שאני יוצרת ולחלוק אותו עם הקהל הרחב והמגוון שמביא הולגאב.
מַהֲרֵן־נֶה בפסטיבל הולגאב ליצירה ישראלית-אתיופית, 9.9.25, מרכז לאמנות המופע, הפרסה 3, ירושלים.לרכישת כרטיסים
