ברשימת המפיקים של "מייקל" מופיעים שישה אנשים ששם משפחתם הוא ג'קסון – ארבעת אחיו, אחותו לה טויה ובנו פרינס. מעליהם ברשימה מופיעים סוכנו ג'ון ברנקה, ומנהל עיזבונו ג'ון מקליין. מייקל עצמו מגולם בסרט על ידי אחיינו ג'אפר, בנו של ג'רמיין. ביוגרפיות מוזיקליות המופקות על ידי מקורבים – כמו במקרה של "רפסודיה בוהמית" – נוטות להציג גרסה משופצת של הגיבור. אבל "מייקל" הולך רחוק יותר. זה לא סרט, זה מפעל טיהור.

>> אימה בפלאנט איילון: שבעה ילדים הרסו את הסרט. יתכן שהוא טוב
>> "פרויקט הייל מרי" נראה כמו מארז סרטים לחג. זאת לא מחמאה

על התסריט חתום ג'ון לוגן ("גלדיאטור", "סקייפול") ועל הבימוי אנטואן פוקואה ("יום אימונים מסוכן"), אבל נראה שהם היו נתונים בסד שנקבע על ידי צוות ההפקה, שדאג לא לפגוע בביצת הזהב. כתוצאה מכך, "מייקל" מציע תיאור מאוד חלקי של חייו של מלך הפופ מגיל 10, כשהיה הכוכב של הלהקה המשפחתית "חמישיית הג'קסונים", ועד הקונצרט שנתן בלונדון ב-1988, במסגרת סיבוב ההופעות העולמי של האלבום "Bad". למה דווקא הקונצרט הזה? כנראה משום שהמפיק המרכזי של הסרט הוא גרהם קינג הבריטי, שהפיק גם את "רפסודיה בוהמית". הסרט נפרד ממייקל בגיל 30, ולא מספר מה קרה אחר כך. זאת אסטרטגיה ברורה להימנע מאזכור שלל השערוריות שהכתימו את דמותו בחייו ובמותו, ובראשן יחסיו המפוקפקים עם הילדים שבהם הקיף את עצמו.

סיפורי כוכבות לרוב ניחנים בתבנית הנרטיבית המוכרת של עלייתו ונפילתו (לרוב לסמים וסקס מזדמן), ועלייתו החוזרת של הכוכב. כשעוצרים בגיל 30 אנחנו נשארים רק עם סיפור עלייתו ועלייתו (בלי כל רמז למערכות יחסים עם בני או בנות זוג). את המשבצת של "נפילתו" ממלאת באופן חלקי התאונה על הסט של צילום פרסומת לפפסי קולה ב-1984, שגרמה לו כוויות בגולגולת ושלחה אותו לבית חולים. אבל זה אירוע לא דרמטי והוא אינו נובע מאישיותו של הגיבור.

מייקל מוקף בסרט באנשים נפלאים שרק רוצים לעזור לו להגשים את עצמו, בהם מייסד מוטאון ברי גורדי, המוזיקאי קווינסי ג'ונס, וכמובן מפיק הסרט ג'ון ברנקה (בגילומו של מיילס טלר). לצורך עיצוב הקשת הדרמטית, יש בסרט נבל אחד שמצר את צעדיו – אביו ג'וזף, המגולם על ידי קולמן דומינגו. ג'וזף (שהלך לעולמו ב-2018 ואינו יכול להתלונן) מוצג כמי ששלט במשפחה ביד רמה, החטיף למייקל מכות וסירב לשחררו לקריירה עצמאית. זאת דמות חד מימדית ולא מעניינת, ודומינגו נתקע על תו אחד. אמא קתרין (ניה לונג) מנסה לסוכך על בנה, וארבעת האחים הם לא יותר מסטטיסטים – עד סוף הסרט לא תבדילו בין ג'רמיין, מרלון, ג'קי וטיטו. יש לציין שהאחות ג'נט נעדרת מהסרט, ואף השמיעה עליו ביקורת קשה, כמו גם בתו של מייקל, פריס, שהעלתה ציוץ בו טענה שמדובר בפנטזיה שאינה מייצגת את האמת.

אז מה יש בסרט? הרבה להיטים המבוצעים בשלמותם, והרבה חיות פרא (דיגיטליות), בהן שימפנזה, למה וג'ירפה. מתברר שמייקל הבודד קנה אותן כדי שישמשו לו חברים. יש גם כמה סצנות שבהן מייקל הבוגר הולך לשמח ילדים בבתי חולים. התמונות האלה, שנראות כמו חלק מקמפיין של פוליטיקאי, מציגות אותו כמעט כקדוש – לפחות ביחסיו עם ילדים. כאמור, מפעל טיהור.

אפשר היה לקוות שהסרט לפחות יתרום משהו להבנתנו את האמנות של מלך הפופ. אחד הסיקוונסים היותר סוחפים מוקדש להקלטת הווידאו קליפ של הלהיט האימתני "Thriller", אך גם הוא מגלה לנו מעט מאוד על תהליך היצירה. בין השאר, הסרט מעלים את תרומתו של הכוריאוגרף מייקל פיטרס, ומייצר את הרושם שהכוריאוגרפיה היא של ג'קסון.פרט לשוט אחד של רגליו של ג'קסון, גם לא תלמדו דבר על ה"moon walk" המזוהה איתו. שלל רקדנים שחורים ביצעו את הצעד הזה עשרות שנים לפניו, אבל הסרט לא מראה לנו את ג'קסון מתבונן בהם ומתרגל. במקום זאת אנחנו רואים אותו צופה עם אמו ב"שיר אשיר בגשם", וסרטים לבנים נוספים, ונרמזים שאת ההשראה שלו הוא לקח מהם.

ביל ביילי מבצע את ה-moonwalk ב-1955:

צבע עורו של ג'קסון (לפני שהתחלף בגלל מחלת עור, כפי שהסרט רומז בשלב מוקדם) בכל זאת מוזכר בסצנה אחת, שבה הוא פוגש את נשיא תקליטי סי.בי.אס וולטר יטניקוף (מייק מאיירס, שגילם תפקיד דומה ב"רפסודיה בוהמית"). יטניקוף טוען שב-MTV לא משדרים אמנים שחורים, וכך מעניק לסרט ולמייקל קמצוץ של רלוונטיות חברתית, ברמה של סימון V במשבצת.

לזכותו של הסרט אני יכולה לציין רק את הופעותיהם של ג'אפר ג'קסון בן ה-29, ושל הילד ג'וליאנו קרואה. שניהם דומים למייקל, רוקדים כמותו, ונשמעים כמותו, ומצליחים לעצב דמות כמעט נוגעת ללב של ילד מחונן שמתקשה להתבגר, ומזדהה עמוקות עם דמותו של פיטר פן. אבל מעבר להצגתו כילד בודד, דמותו של מייקל ג'קסון נותרת עמומה ובלתי פתורה.הביקורות האיומות ש"מייקל" כבר הספיק לגרוף בחו"ל לא ימנעו ממנו לשבור קופות. רק קחו בחשבון שלצידו "רפסודיה בוהמית" נראה כמו סרט כן, עמוק ומורכב.

2 כוכבים
Michael בימוי: אנטואן פוקואה. עם ג'אפר ג'קסון, קולמן דומינגו, מיילס טלר. ארה"ב 2026, 127 דק'

• ביקורת סרטים
• מייקל ג'קסון
• ביוגרפיה
• מוזיקה שחורה
• פופ

הסצנה הכי יפה ב"אנונימי לגמרי" מופיעה ממש בהתחלה. בוב דילן הצעיר והעדיין אנונימי עולה לרגל לבית חולים בניו ג'רזי, שם מאושפז הזמר-המשורר האקטיביסט וודי גאת'רי, שחלה במחלת הנטינגטון ואינו מסוגל עוד לדבר. לצד מיטתו יושב ידידו ושותפו לדרך פיט סיגר. דילן אומר לגאת'רי כמה הוא מעריץ אותו (את סיגר פחות) ואז שר לו את "שיר לוודי" שכתב לו ועליו. גא'תרי מביע את תודתו והערכתו ללא מילים, וסיגר מזמין את דילן לישון בביתו.

>>השתלטות הרובוטים: השימוש ב-AI מבזבז את הכישרון של ארץ נהדרת

זאת סצנה נוגעת ללב שמפגישה שלושה ענקי שירה בשלבים שונים בחייהם ובקריירות שלהם – התחלה, אמצע וסוף. והיא בדיונית בעיקרה. דילן אמנם ביקר את גאת'רי בבית החולים ב-1961, אבל סיגר לא היה שם, ואת השיר הוא כתב בעקבות הביקור. זה מסוג הדברים שמותר לעשות בביוגרפיות קולנועיות. הבעיה היא ששום דבר בהמשך הסרט לא משתווה לסצנה הזאת, ושדילן יישאר אנונימי עבור הצופים גם בסופו. "אנונימי לגמרי" גרף שמונה מועמדויות לאוסקר, בהן לסרט, לתסריט, לבימוי ולשלושה מהשחקנים. לטעמי רק אחת מהן מגיעה לו, וזאת לא המועמדות לטימותי שאלאמה, וגם לא לג'יימס מנגולד – אחד הבינוניים שבבמאים המוערכים בהוליווד.

"אנונימי לגמרי" עוקב אחר עלייתו המטאורית של דילן בשדה מוזיקת הפולק/מחאה, עד שפנה לעבר גיטרות חשמליות ארבע שנים אחרי כן ונדחה על ידי מעריציו כבוגד (אירוע שתואר באופן מתומצת, מטאפורי ואפקטיבי הרבה יותר ב"אני לא שם" של טוד היינס). בין לבין הוא שר את שיריו המפורסמים, מנהל רומנים לא מחויבים עם שלוש נשים, ומביע הרבה אדישות ואף בוז לכל נציגי הקפיטליזם, בין אם אלה מנהלי חברות התקליטים הגדולות או מנהלי פסטיבל ניופורט למוזיקת פולק שמציגים עצמם כאלטרנטיבה לממסד השמרני. הסרט נטול נרטיב קלאסי – הוא משוטט מפה לשם, ומה שמספק לו תבנית עלילתית כלשהי אלה הופעותיו השנתיות של דילן בפסטיבל ניופורט – החל מהפעם שהוא היה אורח של ג'ואן באאז, דרך הפיכתו לכוכב הגדול שכולם מחכים לו, ועד לבגידה הגדולה.

מה שאמור להדביק אותנו למסך זו הופעתו המדוברת של טימותי שאלאמה כבוב דילן. שאלאמה, שלוהק לתפקיד אי אז ב-2020, למד לנגן בגיטרה ובמפוחית במיוחד עבור הופעתו בסרט, והוא עושה זאת היטב. הוא גם שר יופי. אך מעבר לכך הוא מגיש חיקוי של דילן, ולא באמת הופך לדילן. זאת הופעה שכולה העמדת פנים, ללא עומק רגשי. זה בולט במיוחד בסצנה שבה אחת מנשותיו עוזבת אותו והוא יוצא מגדרו ורוכב על האופנוע שלו בתקווה לעצור אותה לפני שתעלה על המעבורת. אך כשהוא מגיע לשם פניו נותרות ריקות. שאלאמה הוא שחקן בעל יכולת, אבל נראה שהתסריט שהונח בידיו, והבימוי החיוור של מנגולד, לא עזרו לו לבנות דמות.

שאר השחקנים בסרט יותר טובים. אל פנינג ("קתרינה") נהדרת כסילבי – תרכובת של בנות זוג שונות של דילן מאותן שנים. היא אמנם קיבלה לידיה תפקיד קלישאתי של האישה שנותרת מאחור, אך היא ממלאת אותו בניואנסים. גם מוניקה ברברו, שזה תפקיד הפריצה שלה, טובה כג'ואן באאז, זמרת ומאהבת לעת מצוא. והיא שרה יפה מאוד, גם אם אף אחת לא יכולה לשיר כמו ג'ואן באאז. סקוט מק'ניירי – משחקני המשנה הבולטים בהוליווד ("ארגו", "קוד שרוף") – טוב כתמיד בתפקיד גאת'רי, ובויד הולברוק ("לוגאן") שורף את המסך כג'וני קאש, אחד האנשים היחידים, פרט לגאת'רי, שדילן מעריך ומוקיר (כמתואר בסרט, הם כתבו זה לזה מכתבי אהבה). כזכור, לפני 20 שנה מנגולד ביים את "הולך בדרכי" – ביוגרפיה בינונית של ג'וני קאש בכיכובו של חואקין פניקס. אני תוהה אם סרטו הבא יהיה על ג'ואן באאז.

טוב מכולם אדוארד נורטון בתפקיד פיט סיגר. זמר הפולק האקטיביסט, שנרדף על ידי הממסד אך תמיד שמר על אופטימיות, היה אחד התומכים הראשונים של דילן, אך נראה שזה לא היה הדדי. נורטון בהחלט עשוי לזכות באוסקר על הופעתו החמה והשקטה, עד שהוא יוצא מעורו באותו פסטיבל מדובר. לצידו מופיעה אריקו הצונה בתפקיד רעייתו התומכת. היא מקבלת הרבה תקריבים שבכולם יש לה הבעה אחת – ואני לא מאשימה אותה, אלא את הבמאי.

השם שנבחר לסרט, "אנונימי לגמרי", כמו מכריז מראש על כישלונו לפענח את דמותו של דילן. זאת התחמקות שמותירה אותנו עם הדימוי של הגאון האדיש. הסרט, שנפרש על פני 140 דקות, מהנה בעיקר בסצנות של השירים – כאלה יש המון והם מושרים בשלמותם – אבל הדרמה שטוחה ולא מתגבשת למשהו מעניין. וגם אין כאן איזו אמירה מהדהדת על התקופה ועל אמריקה. עוד סרט בינוני על אמן גדול.
3 כוכבים
A Complete Unknown. בימוי: ג'יימס מנגולד. עם טימותי שאלאמה, אדוארד נורטון, אל פאנינג. ארה"ב 2024, 140 דק'

• ביקורת סרטים
• טימותי שאלמיי
• בוב דילן
• ביוגרפיה
• פולק רוק
• מוזיקאים

ביוגרפיות קולנועיות נבחנות בעיקר ביחס לשני תחומים – המציאות והקולנוע. ברובד הראשון נשאלת השאלה האם הסרט מדייק בפרטים ושופך אור על החיים ועל האומנות של גיבורו. בשני – האם הסרט מהנה לצפייה. סרטה של סם טיילור-ג'ונסון ("חמישים גוונים של אפור") כושל בראשון. אך להפתעתי, בשני הוא דווקא די מצליח. כזכור, גם סרטה "נער משום מקום", על ג'ון לנון הצעיר, היה חביב ולא מהותי.

>>עברית וצ'יל: 9 הסרטים הישראלים הכי טובים בנטפליקס

"Back to Black" הוא סרט סימפטי, אלא שבהימנעותו המבורכת ממה שמכונה "trauma porn" הוא קצת סימפטי מדי. הוא מספר על יהודיה חמודה ומוכשרת, וגם קצת חצופה, שאהבה מאוד את סבתה המקסימה, ואת אביה הנחמד, ואז היא התאהבה בנרקומן חמוד. הוא אהב אותה בחזרה, אבל התקשה לחיות באור הזרקורים והפלאשים של מצלמות הפפרצי (המסומנים בסרט כנבלים האמיתיים), אז הוא עזב אותה. בחלוף הזמן, אחרי שהיא כתבה עליו שיר, הם שבו והתאחדו (היא רצתה חתונה ושישה ילדים). יום אחד המשטרה עצרה אותו – מסופר לנו שהוא שבר למישהו את הלסת אבל האירוע האלים אינו נכלל בסרט המטוהר הזה – והוא נשלח למאסר לא קצר. חוץ מזה איימי שתתה יותר מדי אלכוהול וגם צרכה קצת סמים קשים ולפעמים התפרצה על אנשים שעיצבנו אותה, אבל השחור שבכותרת לא ממש נמצא שם. למען האמת, תמונת הסיום צבועה בוורוד, מילולית, כמעין ניגוד אירוני למה שכולנו יודעים. אבל הסרט נחמד מכדי שהניגוד הזה ייצר צריבה רגשית.

"איימי" התיעודי של אסיף קפדייה מ-2015סיפר לנו סיפור די שונה, והרבה יותר טרגי. האבא, מיטשל ויינהאוס, שמח להתעלק על ההצלחה של בתו, ובגד בתפקידו כאב כשהסתנוור מאור הזרקורים ולא ראה שהיא זקוקה לעזרה. אבל ההפקה הנוכחית נזקקה לאישורו של האב כדי להשתמש בשירים של איימי, ולכן קיבלנו אבא טוב, כמעט מלאך מגונן, שנוכח מאוד בחייה (אמה נראית רק לרגע דל). הוא מסיע את בתו במוניתו ומשוחח אתה על גא'ז, ורק מחכה שהיא תגיד שהיא צריכה ללכת למכון גמילה, ואז הוא מייד לוקח אותה לשם. האבא – כאן הוא מכונה בשם החיבה מיץ' – מגולם על ידי אדי מרסן ("ריי דונובן"), שחקן בריטי מצוין. בכלל, הליהוק הוא הצד החזק של הסרט. את הסבתא האהובה, שאיימי מרבה לבלות איתה ושואלת ממנה את הסטייל, מגלמת לזלי מנוויל הנהדרת ("גברת האריס נוסעת לפריז"). הסבתא היא הראשונה שאיימי מספרת לה שפגשה את אהבת חייה – לא נראה שיש לה חברות בנות גילה.

את האהוב בלייק מגלם ג'ק אוקונל מ"סקינס", שחקן עוצמתי ומאוד מוכשר, שמשום מה עדיין לא פרץ בקולנוע (למרות תפקיד ראשי ב"לא נשבר" שביימה אנג'לינה ג'ולי). יש אופציה שזה סוף סוף יקרה לו, כי בתפקיד בלייק הוא סקסי וחמוד, ולסצנות החיזור נכתבו דיאלוגים נעימים לאוזן. בלייק מכיר לאיימי את השאנגרי לאס – הרכב בנות אמריקאי משנות השישים, שהיא לוקחת מהן השראה מוזיקלית (בנוסף לזמרות הג'ז הגדולות בילי הולידיי ושרה ווהן) – וכך תורם לקריירה שלה. כן, הוא איתה גם קצת בגלל הכסף, וכאמור הוא נרקומן, אבל זה לא עניין מרכזי.

הסרט מתמקד בסיפור האהבה שהניב חלק מהלהיטים של ויינהאוס, ודי מזניח את תהליך בריאתם והפיכתם ממילים על נייר ליצירות מוזיקליות עשירות שהותירו חותם עז. בכלל, המפגשים עם אנשי תעשיית המוזיקה מאוד קצרים, והשפה הקולנועית של הסרט קורקטית למדי. המצלמה שם בעיקר כדי לשרת את השחקנים, ולא נראה שלקחה השראה כלשהי מהאומנות של איימי. השירים מבוצעים בסרט על ידי השחקנית הראשית מריסה אבלה, מהסדרה "התעשייה", ואף שהיא זמרת לא רעה, היא בהחלט לא איימי ויינהאוס. כלומר, קולה הכה ייחודי ועוצמתי של ויינהאוס נעדר מהסרט עליה. לכן כשהסוכן החדש שלה אומר לה שיש לה קול נדיר, לא ברור על מה הוא מדבר. פרט לפרט הלא שולי הזה, אבלה היא הקלף החזק של הסרט. היא חיננית ושובה את הלב בתפקיד הצעירה הלא יציבה, שהיא מלאת בטחון באומנותה וחסרת בטחון בכל השאר. בקיצור, אם חשקה נפשכם בסיפור אהבה מוזיקלי, לכו ל"Back to Black". אבל אם אתם מעוניינים בדיוקן רציני של האמנית הטרגית איימי ויינהאוס, מוטב שתצפו בסרט התיעודי שהוזכר למעלה.
3 כוכבים
בימוי: סם טיילור ג'ונסון. עם מריסה אבלה, ג'ק אוקונל, אדי מרסן, לזלי מנוויל. בריטניה 2024, 122 דק'

• המסך
• ביקורת סרטים
• איימי וויינהאוס
• ביוגרפיה
• סרטים