בגיל 64, ג'וליאן מור היא לא רק אחת היפות שבנשים אלא גם אחת הטובות שבשחקניות. אחרי שזכתה כמעט בכל פרס אפשרי על תפקידיה הרבים בקולנוע, אפשר היה להניח שתפקיד ראשי שלה בסדרת טלוויזיה יעשה הרבה רעש, אבל במקרה של מור מדובר דווקא בחזרה לשורשים, כשבתחילת הקריירה שלה קיבלה את ההזדמנות הגדולה דווקא באופרת הסבון הנצחית "כשהעולם מסתובב", בתפקיד שהעניק לה את פרס האמי הראשון. ועדיין, יש מה להתרגש מ"סירנות", הסדרה בכיכובה שעלתה היום בנטפליקס.

>> להקיא: הפריים טיים יורק לנו בפרצוף במופע של שיא הציניות
>> בא לנו לצרוח: הסדרה הזאת היא אחד הבינג'ים המושלמים שיש

"סירנות" היא למעשה תצוגת כוח אדירה של שלוש שחקניות: מור עצמה, בתפקיד כוהנת לייפסטייל כריזמטית שמנהיגה כת ביזארית של מאמיני לייפסטייל, מילי אלקוק הנהדרת ("בית הדרקון") היא בחורה צעירה שנופלת בקסמיה, ואילו מייגן פהיי המצוינת ממש מגלמת את אחותה שמגיעה אל האחוזה כדי להבין לאן לעזאזל נעלמה ולבקש ממנה להתייחס לעובדה שאבא שלהן גוסס. המתח שנוצר בין שלושתן מפיק איכשהו קומדיה שחורה ומלאה ברגשות וכאבי לב, והרבה אנשים אולי יקראו לזה "סדרת בנות", אבל אם זו "סדרת בנות" אז היא אחת הטובות שנתקלנו בהן.

את העומק הרגשי של "סירנות", עניין נדיר בטלוויזיה של ימינו, צריך לזקוף כנראה הרבה לזכות היוצרת, מולי סמית' מצלר, שעיבדה את הסדרה מתוך מחזה שכתבה לפני יותר מעשור, וחתומה גם על סדרת המופת "Maid" מ-2021 בכיכובה של מרגרט קוואלי. לא מזיק שבתפקידי המשנה מתייצבים קווין בייקון האדיר וגלן האוורטון הקורע ("השמש זורחת בפילדלפיה"), שמיטיבים להדגים איך מאחורי כל אישה מטרופה יש גבר קקה שהוציא אותה מדעתה, וגם ההישענות על מיתוס הסירנות מהמיתולוגיה נושאת איתה פאנץ' חזק. איכשהו כל זה גם יוצא סקסי, מותח ומצחיק. לא היינו מצפים לסדרה עם ג'וליאן מור לפחות.
>> "סירנות" // עונה אחת // חמישה פרקים // עכשיו בנטפליקס

• המסך
• מה רואים הלילה
• נטפליקס
• סדרות מומלצות
• ג'וליאן מור

תמונה של אידיליה משפחתית בתחילתו של סרט היא סימן מובהק לצרות – כאלה שיגיעו עוד מעט מבחוץ או כאלה שאורבות מתחת לפני השטח. ב"הצצה ליחסים" התמונה המשפחתית עצמה מעוררת תהייה, כי הבעל החתיך ג'ו (צ'רלס מלטון), שצורב נקניקיות על המנגל בחצר, נראה הרבה יותר צעיר מאשתו היפה גרייסי (ג'וליאן מור). לא שיש בעיה עם זה, כמובן, אבל למען האמת הוא נראה לא הרבה יותר מבוגר מבתם ובנם התאומים. וזה בכל זאת קצת מוזר.

>> "המארוולס" הוא סרט כל כך גרוע שהגיע הזמן לומר "אולי די?"
>> רוצח מלידה: כשבמאי גדול עושה סרט קטן רק האיכות מדברת

רמז נוסף, מודגש הרבה יותר, הוא המוזיקה הדרמטית שמלווה את כותרות הפתיחה. בתמונה נראים תקריבים של פרפרים כתומים בין צמחים, שאינם מזמינים סוג כזה של מוזיקה. אותה מלודיה מתפרצת שוב כשגרייסי פותחת את המקרר, והמצלמה מתקרבת אליה בדרמטיות לפני שהיא אומרת "אני לא חושבת שיש לנו מספיק נקניקיות". הדרמטיות המוגזמת מעוררת חיוך, אך גם רומזת לנטיה של גרייסי שאליה נתוודע בהמשך.

צלילי הפסנתר המוכרים נשאלו מהפסקול שמישל לגרנד הלחין ל"המקשר" של ג'וזף לוסי מ-1971 (להלן סרטון היוטיוב המצ"ב מטה). הסרט ההוא, המתרחש באנגליה המעמדית של 1900, מספר על רומן אסור בין בת למשפחה עשירה לבין איכר ועל הילד בן ה-13 שמקשר ביניהם במהלך חופשת הקיץ, ואז חושף את סודם ומביא עליהם אסון. סרטו של טוד היינס ("קרול"), לעומת זאת, מתרחש בדרום ארה"ב בעידן שלנו, שבו כבר אין כמעט איסורים על קשרים רומנטיים. פרט לאחד.

אל תוך האידיליה הקיצית בבית שליד האגם פולשת אורחת מוזמנת – הכוכבת ההוליוודית אליזבת ברי (נטלי פורטמן) שעושה תחקיר לקראת סרטה הבא, המבוסס על סיפורה של גרייסי. כשאליזבת מצלצלת בפעמון היא אינה נענית, כי בני המשפחה וחברים מבלים בחצר האחורית. אליזבת עוקפת את הבית ומגיעה לחצר בכוחות עצמה, לא לפני שהיא אוספת קופסת קרטון שחיכתה בחזית. אותה קופסה מכילה חרא שמישהו אנונימי השאיר לבני הבית, אך העובדה שאליזבת היא זו שמגישה את הקופסה לגרייסי הופכת בהמשך לבעלת משמעות סמלית. הסרט דחוס בסמלים שכאלה, והבימוי האלגנטי והשנון של היינס מדגיש חלק מהם (גלמי הפרפרים), ומשאיר אחרים לגילוי בצפיות חוזרות.

הסיבה לחרא, ולסרט של אליזבת, תתגלה כעשר דקות מתחילת "הצצה ליחסים", כשהיא חוזרת לבית המהודר שנשכר עבורה על ידי ההפקה ומעלעלת בכתבות ישנות שפורסמו בצהובונים על רומן סודי בין אישה מבוגרת לילד בן 13 שעבדו יחד בחנות לבעלי חיים ועל התינוק שהיא ילדה בכלא. האם העובדה שאחרי שחרורה של גרייסי השניים נישאו והם עדיין ביחד שנים אחרי כן אומרת שמדובר באהבה אמיתית?

דרך עיניה החקרניות של אליזבת, ולפעמים גם כשהיא לא שם, אנחנו מתוודעים למערכת היחסים הלא אידילית של ג'ו וגרייסי. לא פעם היא מתייחסת אל בעלה כמו אל ילד, ואילו הוא, כך נראה, חווה התבגרות מאוחרת (לצד בנו בן העשרה) ומתחיל לחפש משהו מחוץ למסגרת הנישואים. אליזבת עצמה הופכת בשלב מסוים מצופה מהצד לחלק מהדרמה המשפחתית. אבל היא מעוניינת בעיקר ב"סיפור" ובמה שהיא יכולה להרוויח ממנו כשחקנית.

נטלי פורטמן, המסומנת כאחת השחקניות המובילות במרוץ לאוסקר (כמו גם התסריט, הסרט, וג'וליאן מור בתפקיד משנה), מגישה עיצוב מדויק של כוכבת שמפיצה קלישאות הוליוודיות תוך כדי שהיא יורדת אל העם, ומאוד מודעת בכל רגע נתון לאיך שהיא מציגה את עצמה. זאת הופעה משוחה באירוניה, ועם זאת דמותה של אליזבת אינה חסרת אנושיות ויכולת אבחנה. מור, שזה שיתוף הפעולה החמישי שלה עם היינס מאז "Safe" ב-1995, מעטרת את הופעתה בפרצי בכי ובשיבושי שורקות (דחיקת הלשון אל מחוץ לשיניים הקדמיות כך שש' נשמע כמו ס') שלרגעים מדמים אותה לרגעים מפונקת.

שמו המקורי של הסרט, "May December", מתייחס לשתי מערכות היחסים בין אנשים מגילאים שונים שבמרכזו – בין גרייסי לג'ו, ובין אליזבת לגרייסי. כי לא פחות משהסרט עוסק בבעייתיות של יחסים בין אישה לילד, הוא חוקר את האופן שבו סיפורים כאלה הופכים לסרטים מציצניים. התסריט הוא פרי עטה של סמי ברץ', שעבדה עד כה כמלהקת סרטים (היא לא ליהקה את הסרט הנוכחי), ונראה שניסיונה שימש אותה בבניית הפריזמה הייחודית של הדרמה הבוגרת, החודרנית והמתעתעת הזאת.

4 כוכבים
"הצצה ליחסים/ May December", עכשיו בקולנוע לב וברב חן דיזנגוף

• ביקורת סרטים
• קולנוע
• נטפליקס
• סרטים מומלצים
• נטלי פורטמן
• ג'וליאן מור

• Facebook
• Twitter
• Email

"גלוריה" הצ'יליאני של סבסטיאן לליו מ־2013 היה מאד מוצלח. גם ג'וליאן מור אהבה את הסרט, ופנתה אל לליו שיעשה אותו שוב בלוס אנג'לס, ואיתה. אף שלליו השתדל לשמור על טון דומה, ונדמה ששחזר את הסרט המקורי שוט אחר שוט, הנוסח האמריקאי השאיר אותי קרירה. במהלך הצפייה לא יכולתי שלא לעשות השוואות, וברור לי שההתרשמות שלי מ"גלוריה בל" אינה טהורה. לכן בהחלט יכול להיות שאם לא ראיתם את המקור הצ'יליאני תאהבו את הרימייק יותר ממני.

גלוריה היא גרושה ותיקה, שבדרכה לעבודה אוהבת לשיר בקול עם הזמרים ברדיו של המכונית שמשמיע להיטים משנות ה־70 וה־80. יש לה יחסים טובים עם בנה ובתה הבוגרים, אבל יש להם חיים משלהם והם לא תמיד עונים כשהיא מתקשרת. בערבים היא הולכת לרקוד במועדוני פנויים־פנויות, שם היא פוגשת את ארנולד (ג'ון טורטורו) ומתפתח ביניהם רומן. ארנולד רומנטי ונלהב, אבל הוא מתקשה להשתחרר מהתלות של גרושתו ובנותיו בו. כשהנוכחות התמידית של הבנות בצד השני של הטלפון מתחילה להעיק על היחסים, גלוריה דורשת מארנולד לגדל ביצים.

חלק מהותי מיופיו השקט של הסרט המקורי היה התחושה שהוא מפנה את המבט לדמות שבסרטים אחרים היא מקסימום דמות משנה – האמא של הגיבורה הצעירה שהתאהבה בגולש גלים שוודי. בנוסף, בסצנות הסקס הסרט לא הסתיר מאיתנו את פגעי הזמן בגופם של השחקנים הצ'יליאנים הנפלאים. מעצם עיסוקו של הסרט בחיי האהבה של גיבורה לא יוצאת דופן, היה בו משהו מאוד יוצא דופן. ג'וליאן מור, לעומת זאת, היא כוכבת הוליוודית, ובגיל 58 יש לה גזרה מושלמת על פי כל קנה מידה. אם יש איזה קימור חדש בבטן, הוא לא נחשף למצלמה של נטשה בראייר, והיא תמיד נראית נהדר ועטופה בשמלות יפהפיות. ולכן הנוסח האמריקאי (שהופק על ידי מור) מאבד משהו מהייחוד ומהכנות הכובשת של המקור. כי כשהיא מפגינה אומץ, זה לא יוצא דופן.

כמו בסרט הצ'יליאני, הפסקול דחוס בשירים מהדור של גלוריה שמכניסים אותנו לעולמה. אלא שבאופן טבעי השירים הדרום אמריקאיים הוחלפו בלהיטים אמריקאיים, והחיבור בינם לבין מצב הרוח של גלוריה הרבה יותר מדי מילולי וצפוי. כך, למשל, אחרי שהיא שוכבת לראשונה עם ארנולד ומתמלאת תקווה לעתיד, הפסקול משמיע לנו את "לא עוד לילות בודדים" של פול מקרטני, ואילו כשהיא שוב לבד אנחנו נאלצים לשמוע את "שוב לבד (באופן טבעי)" של ליאו סאייר. גם "Total Eclipse of the Heart" של בוני טיילר נשתל בדיוק איפה שהיינו מצפים במנעד הרגשי, והסרט אף פעם אינו מפתיע אותנו עם שיר במצב רוח הפוך למתרחש, שיכול היה לייצר תגובה רגשית דווקא מתוך ההתנגשות.

ועדיין, אם אתם מאוהבים בג'וליאן מור, זה אחד מתפקידיה היפים. גם טורטורו מצוין, ויש בסרט רגעים של התבוננות אינטימית באמת של הדמויות ששולחת אותנו לבחון את חיינו. באחת הסצנות היותר טובות גלוריה מביאה את ארנולד למפגש משפחתי אליו מגיע גם בעלה לשעבר עם זוגתו הנוכחית היפה והנעימה (ג'ין טריפלהורן), ובראד גארט פשוט נפלא בתפקיד הגבר שמתרפק על העבר בנוכחות בן הזוג החדש. עבור רגעים כאלה שווה לצפות בסרט.

סרט על:גרושה בשנות ה־50 לחייה מחפשת אהבה במועדונים של לוס אנג'לס
ללכת?אפשר. אבל כמו (כמעט) תמיד, עדיף לחזור למקור

• סרטים
• ביקורת סרטים
• ג'וליאן מור
• המסך

• Facebook
• Twitter
• Email

"עדיין אליס" הוא סרט על אלצהיימר, לעומת "הרחק ממנה" של שרה פולי, למשל, המספר על אנשים שחולים באלצהיימר. ווש ווסטמורלנד וריצ'ארד גלצר ("קינסניירה – סיפורה של בת 15") יצרו סרט הדרכה ללבנים אמידים, המנחה אותם כיצד להתמודד עם המחלה באופן מכובד. וככזה יש בו משהו לא ישר, משום שאליס היא צעירה בת 50. רוצה לומר, המקרה שלה נדיר, אבל הוא יותר אסתטי ונעים לעין. הסרט מתרץ את גילה הצעיר בכך שמדובר בתופעה גנטית שעשויה לעבור לילדיה, אבל הפוטנציאל הדרמטי שבירושה המקוללת הזו לא נבחן ברצינות. עוד מספרים לנו שאליס היא בלשנית מהוללת שכתבה ספר לימוד, ולכן אובדן המילים הוא טרגי במיוחד בשביל אחת כמותה, אבל גם הערוץ הזה אינו נחקר יותר מהדגמתו בשני מפגשים קצרים עם סטודנטים. לשם השוואה מומלץ מאוד לצפות ב"בן דוד רחוק" של אלן ברלינר – פורטרט תיעודי חקרני, חכם וקורע לב של איש מילים שלקה במחלה.

הסרט נפתח במסיבת יום ההולדת של אליס, ובה היא מוקפת בבני משפחתה היפים והאוהבים. יש לה בן יפה ששמו טום (האנטר פאריש מ"העשב של השכן") ובת נשואה והרה ששמה אנה (קייט בוסוורת') – שניהם דמויות בלתי מוגדרות שנעלמות מהזיכרון ברגע שהן נעדרות מהמסך. יש לה בת נוספת, לידיה, שרוצה להיות שחקנית ומסרבת לרצות את אמה וללמוד בקולג'. מגלמת אותה קריסטן סטיוארט, עם אותו שיער משוך הצידה ואותו מבט נזוף שדבוק לפניה בכל פעם שהיא משתתפת בסרט דל תקציב שבו היא איננה הכוכבת הראשית. לדמותו של אלק בולדווין – הבעל האוהב אך המרוכז מדי בצרכיו – יש מעט יותר בשר, אבל הסרט כולו יושב על כתפיה של ג'וליאן מור, שזכתה באוסקר על הופעתה הראויה, אף שהיא לא עושה כאן שום דבר שמייחד אותה כשחקנית.

בכל אופן, אחרי הפתיח הקלישאתי שבו אנחנו פוגשים את הגיבורה ברגע של שיא, אנחנו חוזים בהידרדרותה ההדרגתית. זה סרט על האל"ף־בי"ת של המחלה, ורק לעתים רחוקות הוא מנסה להכניס אותנו לתוך החוויה החושית של אליס באמצעות שפה קולנועית בסיסית אך אפקטיבית, כמו בסצנה שבה היא יוצאת לג'וגינג ומוצאת את עצמה אבודה ומבולבלת בקמפוס של אוניברסיטת קולומביה. אחרי שהיא מבקרת במוסד לחולי אלצהיימר כדי להתרשם מהעתיד הצפוי לה, אליס מצלמת את עצמה נותנת לעצמה הנחיות לזמן שבו לא תוכל עוד לחשוב בעצמה. בסצנה הזו גלומה הבטחה למשהו החורג מהמסלול הצפוי, אבל גם זו מתפוגגת, ואנחנו נותרים עם סרט מחלה נטול בונוסים.

השורה התחתונה: מה רציתי להגיד? אה, כן. יותר מחלה מסרט

• תרבות
• ביקורת סרטים
• אלצהיימר
• ג'וליאן מור
• סרטים

• Facebook
• Twitter
• Email

ניל פטריק האריס

כרגיל, גם השנה היו בטקס לא מעט בדיחות צולעות ובחירות צפויות, אבל אין ספק שנפ"ה עשה כמיטב יכולתו כדי להקל על המכה. מספיק כריזמטי כדי שנרצה לראות ממנו כמה שיותר, מספיק חינני כדי להבהיר לנו מה דעתו על בדיחות שלא עבדו על הקהל ובהחלט מספיק חתיך בשביל לעלות לבמה בתחתונים במסגרת מחווה לסרט הזוכה, "בירדמן".

הטקס התחיל, רגע אחרי בדיחה מרירה ומוצדקת של האריס על היעדרם של שחקנים ויוצרים לא-לבנים ברשימת המועמדים השנה רשימה המועמדים ושל הטקס בכלל, בנאמבר פתיחה מרשים במיוחד שכתבו בובי לופז וקריסטין אנדרסון-לופז, כותבי השירים בסרט "לשבור את הקרח", זוכה אוסקר אשתקד. השיר, שנקרא "Moving Pictures", היה כיפי, מצחיק, מרגש ואפילו עוקצני, כשלצידו של האריס שרו גם אנה קנדריק ("אל תוך היער" ו"פיץ' פרפקט") וג'ק בלאק.

ליידי גאגא, הגרסה הנורמלית

למרבה הצער, מנחה הטקס לא ניצל יותר את הצד המוזיקלי שבו לאורך הטקס, שהיה משעמם למדי מבחינה מוזיקלית. לצד המועמדים לפרס השיר הטוב ביותר (השם הגדול מביניהם היה אדם לוין, כרגיל דרמטי מדי), הפציעה בטקס שחקנית חיזוק שמארגניו קיוו שתגרום לצעירים לצפות בטקס גם בשנה נטולת כוכבים בסדר גודל של ג'ניפר לורנס. ליידי גאגא נבחרה לבצע מחרוזת מחווה ל"צלילי המוזיקה" לרגל חגיגות ה-50 לצאתו, ועשתה זאת בצורה הסולידית ביותר שהיא יכולה. בלי ריקודים, תלבושות מוגזמות וגימיקים למיניהם, נקי ואולי אפילו קצת משעמם. תזכורת לכך שלמרות שהיא מסתירה זאת היטב בדרך כלל, מדובר בזמרת מצוינת. הפתעה לא באמת מפתיעה בסוף המחרוזת – ג'ולי אנדרוז.

Everything Is Awesome

הסבר אפשרי לאיפוק הפתאומי של ליידי גאגא: עשרה קבין של אנרגיה ירדו אל האוסקר ה-87 ואת כולם לקח הביצוע ל"Everything Is Awesome" מתוך "סרט לגו". מדובר בשיר כל כך נורא שסביר להניח שהיכנשהו בעולם מענים איתו שבויים, אבל הביצוע שלו בטקס היה מדהים ומוגזם יותר מכל מה שיכולנו לדמיין. זה כלל, בין היתר, אנימציה של זמרת אופרה מלגו, אצ טיגן ושרה שרות על במה מסתובבת שבצידה השני לונלי איילנד, להקה של רקדני ברייקדאנס לבושים כמו כוכב הסרט, סולו של וויל ארנט בתור באטמן וחלוקת פסלוני אוסקר מלגו. לפנתיאון.

במאי "אידה" מכניע את התזמורת

פאבל פאבליקובסקי, במאי "אידה", הוא הראשון להביא למולדתו פולין פסלון אוסקר. עובדה משמחת זו הופכת את ישראל ללוזרית הגדולה בתולדות הפרס (עשרה מועמדויות, אפס זכיות). מה חבל שהבמאי בעל השם המפואר האריך בדבריו יתר על המידה, לדעת קברניטי הטקס, שביקשו לקטוע את נאומו בשיטה המסורתית: לעלות עליו עם המוזיקה. אך הפולני לא נכנע ושלף נשק חזק מהתזמורת: אזכור לאשתו המנוחה. בהמשך הצליחו גם במאיות הסרט הדוקומנטרי הקצר הזוכה, "Crisis Hotline: Veterans Press 1", להשתיק את המוזיקה כשאחת מהן ציינה כי הסרט מוקדש לבנה שהתאבד. גם גראהם מור, תסריטאי "משחק החיקוי", ציין כבר בתחילת נאום הזכייה שלו כי ניסה להתאבד בצעירותו. שנה עליזה במיוחד.

ג'וליאן מור מתרגשת

בכל רגע בו נחה המצלמה על פניה של ג'וליאן מור היא בדיוק השתנקה בבכי, בין אם הטריגר הוא הכרזת הזוכה בפרס הדוקו או נאום הזכייה שלה עצמה. אולי סוף סוף נפל לה האסימון כמה עצוב הסרט שהעניק לה את הפרס הזה, "עדיין אליס", המציג את התדרדרות מצבה של פרופסור לבשלנות חולת אלצהיימר. אם זה לא נורא מספיק, כפי שציינה מור בנאומה, אחד מבמאי הסרט הוא חולה ALS. ממש כמו סטיבן הוקינג, אותו גילם זוכה נוסף בטקס, אדי רדמיין, ב"התיאוריה של הכל". לא מספיק? אחד המועמדים לפרס השיר המקורי היה "I'm Not Gonna Miss You" של גלן קמפבל שהופיע בסרט הדוקומנטרי אודותיו. קמפבל לא ביצע את השיר בטקס כיוון שהוא חולה באלצהיימר. נו, אתם בוכים כבר?

שובה של אדל דזים

באוסקר הקודם העניק ג'ון טרבולטה לזמרת עדינה מנזל את השם אדל דזים, כשהזמין אותה לבצע את להיט הענק "Let It Go". הפעם הגישו השניים פרס יחד, כולל סולחה מביכה שכללה חדירה ברורה למרחב האישי של עדינה המסכנה. היא בתגובה קראה לו גלום גזינו.מה זה?! קישתא!

נאומים

זו הייתה שנה של נאומים רציניים וחשובים. ג'וליאן מור דיברה על העלאת המודעות לאלצהיימר ואדי רדמיין הקדיש את הפרס לחולי ALS ולסטיבן הוקינג ומשפחתו. התסריטאי גרהאם מור ביקש מבני נוער שמרגיש חריגים To Stay Wierd. פטרישיה ארקט ניצלה את זכייתה שלה כדי לדבר על שיוויון בשכר לנשים. זוכי פרס השיר, הראפר Common וג'ון לג'נד, לא השאירו עין יבשה בקהל עם זכייה יחידה בטקס לסרט "סלמה" (מהמקופחים הגדולים של הטקס השנה) ונאום נוקב בהתאם. והיה גם ג'יי.קיי סימונס ששלח את כולם להתקשר להורים שלהם, או אחד מארבעת תסריטאי "בירדמן" שלא שכח להודות גם לכלב שלו, לארי. במאי אותו סרט, אלחנדרו גונזלס איניאריטו, ניצל את הגיחה האחרונה לבמה כדי להביע תפילה לעליית שלטון הוגן יותר במקסיקו, ובינתיים גם ליחס הוגן כלפי המהגרים ממקסיקו. כולל ד"ש לחברים גיירמו דל טורו ואלפונסו קוארון, ברור.

גם זה קרה

מחווה למלון גרנד בודפשט בדמות לובי-בויז על הבמה

קריצה מהירה לוויפלאש

אדי רדמיין, אתה כה חמוד

גם אתה, מייקל קיטון

מחיאות הכפיים המוזרות של ווס אנדרסון

רגע אינטימי בין אמה סטון וג'ניפר אניסטון

ואם כבר ג'ניפר

Photo bombed by my favorite couple Jennifer and Justin #Oscars

A photo posted by Jennifer Lopez (@jlo) onFeb 22, 2015 at 7:43pm PST

ואם כבר אמה

• פטרישיה ארקט
• ג'וליאן מור
• אדי רדמיין
• אמה סטון
• ליידי גאגא
• סרטים
• אוסקר
• תרבות