"חזרתי אלייך. אבל הייתי אחר", כתב יהודה עמיחי. שמונה שנים וחצי לאחר שעזב את ה"דיילי שואו" בספיישל סיום מרגש, ג'ון סטיוארט שב להגיש אותה – אם כי במתכונת אחרת. השוני המובהק הוא שסטיוארט מגיש את התכנית רק יום אחד בשבוע (בכל יום שני), אבל השוני הגדול יותר, כפי שהתבטא בתוכנית החזרה שלו, היה ברמת המהות – ולא רק בזקן הלבן שעוטה את פניו של המגיש האהוב.

>>בכאן 11 עוד מנסים להבין איך עושים טלוויזיה שפויה בעת מלחמה

הרבה עבר על שניהם, על סטיוארט ועל התכנית, בכמעט-תשע השנים הללו. סטיוארט התרחק מהמסך, עשה כמה סרטים, חתם על חוזה ב-HBO שלא התממש, ולבסוף הגיש תכנית ב"אפל טי.וי" ("הבעיה עם ג'ון סטיוארט"), שהיתה אמורה להיות מעיין גרסה בוגרת ומעמיקה של "הדיילי שואו" – אבל לא שחזרה את הצלחתה. וגם התכנית, שג'ון סטיוארט אמנם לא הקים אבל בהחלט הגדיר, עברה טלטלות – טרבור נואה נכנס לנעליו, ועזב אחרי שבע שנים בתפקיד. מאז "הדיילי שואו" שקעה לפורמט די מוזר שמסתמך על מגישים מתחלפים (בין היתר ביקרו שם שרה סילברמן, צ'לסי הנדלר, חסאן מינאז', וגם הסנאטור לשעבר אל פרנקן), אבל לא מצאה מישהו שיצליח לעשות את מה שעשה סטיוארט – קצת סדר בתוך הכאוס שבו מצויה ארצות הברית, ואם אפשר, שיהיה מצחיק.

לא רע עליו ועליה עברו השנים, אלא גם על העולם. כשסטיוארט לעג לטראמפ בסיבוב האחרון, זה עוד היה נראה כמו משהו שאפשר לצחוק ממנו. היום זה פשוט פחות מצחיק. ג'ון נשאר קומיקאי מצוין, אבל אפשר להרגיש – בקטנות – את התחושה שהמצב כבר לא ממש מצחיק גם אותו, וגם הוא כמנחה היה פחות משועשע, והרבה יותר עצבני. ובצדק.

באופן אירוני (כולל, כמובן, הומור עצמי אופייני) הנושא שאותו תקף סטיוארט במונולוג הראשון עסק באנשים זקנים שלא מוכנים לדפדף הלאה. זה היה כמובן בהקשר של הבחירות לנשיאות ארה"ב בין ביידן לטראמפ, אבל כלל כמה קריצות (מצידו או מצד הכתבים) גם לשובו של המנחה המזדקן. הטכניקה נשארה זהה לטכניקה הקלאסית, שאומצה בכל העולם – מונולוג בישיבה, קטעי VTR מתחלפים על המסך, תגובות מהירות של המגיש וחיוך אירוני לסיום. ועד כמה שהפרק החדש היה מצחיק, והוא היה, תחושת הכיף נעלמה ללא היכר.

מה שעוד השתנה הוא גם הזיהוי הפוליטי. בגלגול הקודם שלו היה ברור איפה סטיוארט נמצא על המפה – הוא היה חוד החנית בהתנגדות ובלעג לפוקס ניוז, הנשיא ג'ורג' בוש והרטוריקה הרפובליקנית, ואחר כך סייע במידה לניצחון ההיסטורי של ברק אובמה. היום, קצת כמו כל הצופים שרואים אותו, סטיוארט הרבה פחות משוכנע בעצמו. המונולוג שלו כמובן לא יכול להימנע מהירידות על טראמפ (האיש בדיחה שכותבת את עצמה), אבל באותה המידה נכנס גם בדמוקרטים על הדבקות שלהם בג'ו ביידן, על אף בעיות הגיל הדי ברורות שלו.

התחושה הכוללת של סטיוארט התבטאה היטב בכותרת שהוא נתן למונולוג – "מה לעזאזל אנחנו עושים". אנחנו, במובן של כולנו. אם פעם סטיוארט ביטא את הלעג לרפובליקנים, היום התחושה היא של ציניות כלפי המערכת כולה. חוסר אמון מובהק בפוליטיקאים באשר הם, ותחושה שאמריקה כולה הולכת על מסלול ברור לשום מקום. בעצם, סטיוארט עבר את התהליך שגם הצופים שלו עברו – ההבנה שהסיטואציה הכאוטית שבה אמריקה, ואולי גם העולם החופשי כולו, נמצאים בה – לא תיפתר במערכת בחירות אחת, אלא בתהליך ארוך שבו האנשים יצטרכו לבנות את העולם שהם רוצים לחיות בו, בכוחות עצמם.

חזרתו של ג'ון סטיוארט למסך, הגם שהיא אירוע משמח למעריצים (כמוני), בעיקר מעידה על כך שכבר אין מי שידבר לכולם. סטיבן קולבר גלש כבר מזמן לבידור הקל בתכנית הלייט נייט של CBS; ג'ון אוליבר, עוד אחד מבניו, נשאר בסאטירה שנושכת בעיקר את זנב של עצמה, ומשכנעת את המשוכנעים. לא סתם "הדיילי שואו" החליפה כל הזמן את המגישים שלה – כנראה שאין בנמצא מישהו שמסוגל להחליף את האמירה החדה והשפויה שהמגיש המיתולוגי סיפק. סטיוארט הוא כנראה הבנאדם האחרון, בקומדיה ובכלל, שמסוגל לאסוף אליו אנשים משני הצדדים של השיח המקוטב. עד כמה המסרים שלו מחלחלים? זהו, שכנראה שלא ממש.

נראה לי שגם סטיוארט עצמו כבר לא מאמין בכוח ההשפעה שלו, כמו זה היה לו בעבר. אם פעם הוא ארגן עצרת למען השפיות, היום כבר אין טעם לארגן אותה, כי היא הפסידה. המפולת שאמריקה עוברת, בדרך לעוד קמפיין בחירות שעלול להיגמר בכאוס, היא כבר חזקה מדי – אפילו עבור איש מוכשר כמוהו. אז למה הוא שם? אולי מתוך הרצון לא להיכנע לייאוש. להמשיך ולהאיר בפנס, בדרך הייחודית שלו, עד שמתישהו – משהו באמת ישתנה.
פרקים חדשים של הדיילי שואו משודרים מדי יום חול בקומדי סנטרל

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• הדיילי שואו
• ג'ון סטיוארט
• חדשות מצחיק

• Facebook
• Twitter
• Email

טרבור נואה יודע טוב יותר מכולם עד כמה מוזרה הייתה הבחירה בו בתור יורש העצר לכס המלכות של ה"דיילי שואו". "אני רק יכול להניח שזה מוזר עבורכם כמו שזה מוזר עבורי", אמר נואה בפתיחת תוכנית הבכורה שלו. "ג'ון סטיוארט היה יותר מסתם מנחה לייט נייט. הוא היה הקול שלנו, המקלט שלנו ובמידה רבה – האב הפוליטי שלנו. וזה מוזר, כי עכשיו אבא עזב". ואז גייס את הקול המנחם ביותר שלו והוסיף, "ועכשיו זה מרגיש כאילו יש למשפחה אב חורג חדש. והוא שחור, שזה לא אידיאלי".

הדימוי המדויק להפליא הזה, בצד ההתייחסות הישירה שלו לשאלה הבוערת 'מדוע לא נבחרו אישה או אמריקאי לתפקיד' אפשרו לנואה לפתוח ברגל ימין את תוכניתו הראשונה בתור מנחה הלייט נייט הפופולרי של "קומדי סנטרל". זו הייתה הדרך היחידה להיכנס לנעליו של לוחם האנטי בולשיט הגדול ביותר ב־20 השנים האחרונות – בלי זיבולי שכל או צביעות. בלי בולשיט.

אלו נעליים ענקיות, אין ספק. עוד מרגע הבחירה בקומיקאי האנונימי מדרום אפריקה – שהופיע בסך הכל שלוש פעמים ככתב בתוכנית ולמעט סיפור חיים מעניין לא מחזיק בשום כישרון בולט – דובר בפירוט ארוך ומעייף על כך שאין סיכוי שיצליח להחליף את סטיוארט, שהיה במידה רבה הקול הליברלי הבולט ביותר בתקשורת ואפיק החדשות העיקרי עבור צעירים. גם נואה מבין זאת, ובתום השבוע הראשון במושב הנחשק אפשר לראות שאין לו שום כוונה לנסות להחליף את סטיוארט, אבל הוא כן שואף להמשיך את המורשת.

ארבע התוכניות הראשונות היו, כצפוי, מגומגמות מעט. קשה להתכחש לכריזמה של נואה ואפשר אפילו לקרוא לו חינני, אבל הראיונות (עם הקומיקאי קווין הארט ועם מושל ניו ג'רזי כריס כריסטי) היו חסרי שיניים ובעיקר תפלים. מאכזב, אבל לא משהו שאי אפשר לשפר עם הזמן. הרגע המביך ביותר היה הניסיון של נואה להתייחס לירי שהתרחש במכללת אורגון, מה שהוביל למלמול נבוך בסגנון "אין לי מילים ולכן אפנה להצחיק אנשים". מספיק להיזכר בהופעה האיקונית ביותר של סטיוארט, המונולוג שלו לאחר פיגועי 11 בספטמבר, בשביל להבין שדווקא אלו היו רגעים שקנו לקודמו בתפקיד את שמו ואת מעמדו. למזלו של נואה, מיד לאחר המעידה הזאת הגיע החלק המצחיק והמוצלח ביותר בשבוע, שבו השווה באופן מדויק להחריד בין דונלד טראמפ לנשיאים אפריקאים כגון אידי אמין ומועמר קדפי.

בארצות הברית יודעים לייצר ולתחזק מסורות טלוויזיוניות. "טונייט שואו" לא התמוססה כשהמנחה האגדי ג'וני קרסון עזב אחרי 30 שנה. קצת קשה לזכור שלפני סטיוארט היה זה קרייג קילבורן שניווט במשך שנתיים את ספינת ה"דיילי שואו". זה שאבא עוזב לא אומר שהמשפחה מתפרקת. נכון לעכשיו, ה"דיילי שואו" החדשה עדיין קצת מביכה ומוזרה, אבל נראה שעם הזמן נצליח להשתחרר טיפה. בסוף עוד נוכל להפסיק לקרוא לו טרבור ונתחיל לקרוא לו "אבא".

שורה תחתונה:אבא סטיוארט מסתכל מלמעלה

ציון

• ביקורות
• לייט נייט
• ג'ון סטיוארט
• הדיילי שואו
• ביקורת טלוויזיה
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

"למה אני נודניק? מה אני אמור להבין ממופע מחול מודרני? אני באמת הופך לאבא שלי? מי האידיוט שהכריז על הליכה כספורט אולימפי? איך אני יכול לסנן את אימא שלי כשהיא מתקשרת ממספר חסום? ואיך החיים התנהלו לפני המצאת המזגן?". אלו רק כמה מהשאלות ששואל הקומיקאי, וכעת גם הסופר, גורי אלפי, בספרו החדש ״בושות״, שיצא לאור בשבוע שעבר בהוצאת כתר.

אלפי (38), נשוי ואב לארבע בנות, בוגר התוכניות "שידורי המהפכה", "משחק מכור" ו"מצב האומה", שלאחרונה עברה לערוץ 10 ושינתה את שמה ל״גב האומה״. הוא אחד הקומיקאים האהובים בישראל, כפי שכותב בהקדמה עורך הספר אסף גברון: ״כולם אוהבים את החרא הזה. הנהג מונית. והשמאלני מהמכולת. והמתנחל. והגננת בגן של הילדה. והילדה עצמה! אנשים יכולים לשנוא ערוץ 2, לשנוא תרבות ישראלית, לשנוא הכול. אבל כשזה מגיע לגורי – דווקא אחלה! חולה עליו!״.

״בושות״, ספרו הראשון של אלפי, הוא לא ספר סטנדרטי, ודאי לא בנוף המקומי. אפשר למצוא בו הרבה בדיחות, דיאלוגים משונים, סיפורים אישיים, שירים פורנוגרפיים, תמונות מהאלבום המשפחתי – כולם מלווים בעיצוב המרהיב ובאיורים הנהדרים של המאיירת, המעצבת והאמנית מירב שחם. והתוצאה, כפי שמספרת שחם, היא ״כאילו גורי יושב איתך בבית קפה ומספר לך סיפורים מצחיקים״.

בניגוד לעיסוק של אלפי בחומרים פוליטיים ואקטואליים מעל גבי מסך הטלוויזיה – ושונה מ״זו ארץ זו״ למשל, שהייתה לצד מונטי פייטון ממקורות ההשראה הראשונים לספר – ״בושות״ עוסק בעיקר בחומרים אישיים או כאלו שאפשר לקרוא להם אוניברסליים. בין היתר אלפי עוסק באינטליגנציה רגשית (״בתחת שלי״), נחירות, עירום, אוננות, דימוי גוף, חוסר חוש כיוון, ומספר ״איך יום אחד הייתי כל כך שיכור שחזרתי הביתה עם האסי הלא נכון״.

לאלפי יש הסבר לכך, והוא לא קשור לניסיון שלו לברוח מאמירה פוליטית. ״בשנים האחרונות גם סטיבן קולבר וגם ג׳ון סטיוארט הוציאו ספרים סאטיריים, פוליטיים", הוא אומר. "אבל בארץ הפוליטיקה היא כל כך בת חלוף. היא לא נשארת במקום אפילו דקה, ולא רציתי שאורך החיים של הספר יהיה דקה. לא רציתי שזה יהיה כמו ׳זו ארץ זו׳ – שאנשים מנסים להבין למה מופיעה שם קריקטורה של ישראל קיסר על חמור. לכן השתדלתי שרוב החומרים לא יהיו תלויים בזמן. חוץ מזה, כבר בתחילת העבודה על הספר הבנתי שכמעט כולו צריך להיות כתוב בגוף ראשון. זה סיכם את העניין של הבושות – המקום פרטי, המקום שרוב הסטנד־אפ מורכב ממנו. אלה הדברים שאתה מכסה ומסתיר, והסטנד־אפיסט על הבמה פתאום מביע בקול רם, את מה שחשבת שהוא בעיה רק אצלך, וזה משחרר חרדה גדולה בצחוק גדול ״.

אז אלה בושות שאתה עושה? בושות שלנו? של המין האנושי?

״זו בושה באופן כללי. בושה גורמת לנו לעשות הרבה דברים איומים. במקרה הטוב לעצמנו, במקרה הרע לאנשים אחרים. בשם הבושה אתה הולך ומפגין ומוחה ולפעמים מגיע לאלימות, ולא חסרות דוגמאות קיצוניות. הזכויות של אנשים על עצמם, על הגוף שלהם, יחסים בין נשים וגברים, העניין של הלכה מול דמוקרטיה, כל המקומות האלה כפו עלינו המון טאבואים במהלך השנים. אנחנו עבדים של הטאבואים האלה, וסליחה על המניפסט הפסיכולוגי־סוציולוגי־פילוסופי״.

זה בסדר, אחרי שקראתי את הספר.

״אתה מבין שאין לי אחד כזה גם ככה״, הוא משלים וצוחק.

בדיוק.

"זה המנדט של הקומיקאי ושל ליצן החצר – לשחרר אותנו מהמסגרות, מהחומות ומהכבלים האלה. לא היה דבר אחד בחיים שלי שהתחיל כטראומה איומה ולא הפך בסוף לקטע מצחיק. מהדברים הכי כואבים, דרך הפרידות והלוויות ועד הדברים הכי קטנים שקשורים בגוף שלי ובפגמים שלי. אני משתדל לשחרר כל דבר בהומור״.

למה הרגשת צורך להוסיף פן ויזואלי כל כך דומיננטי לספר?

״אם הייתי יכול, הייתי מצייר את כל מה שיש לי בראש. אבל אני צייר איום ונורא. העובדה שמירב שחם עבדה לצדי שנה וחצי, כמעט שנתיים, תרגמה כל מחשבה שלי לוויזואליה פסיכדלית, הייתה פשוט נפלאה. אני חושב שכל אחד צריך מאייר לצדו, שיצייר לו את כל מה שהוא מרגיש. לא סתם מנתחים את האישיות שלנו באמצעות מבחן כתמי הדיו של רורשאך. המבע הוויזואלי הוא אחד הכלים הכי חשובים שלנו כבני אדם – וכקומיקאים בכלל – ואני מקנא קנאה גדולה במי שיכול לעשות את החיבור בין המילולי לוויזואלי. יש בארץ תרבות קומיקס, אמנות רחוב וגרפיטי מפותחות מאוד, וגם מירב היא חלק ממנה. זאת סצנה אסתטית מאוד, אבל גם ליברלית מאוד בתכנים שלה. רציתי ליצור ספר שיהיו בו ציצי וזין. זה מה שמשך אותי לספרים האלה כילד, הפריצוּת הזאת, שאתה מדפדף בספרים ואתה לא מבין איך אנשים מבוגרים לא מתביישים להראות ככה כל מיני איברים אינטימיים. בספר יש לזה מקום של טעם: הנה, שחור על גבי לבן, עשינו מאמץ לשים כאן כיפות של זין במקום ראשים של אנשים שיוצאים לטיול. במצב שבו אנחנו נמצאים עם כל הטאבואים על הגוף שלנו, הדת המתחזקת והאורתודוקסיה הכפייתית החזקה מאוד שיש לנו בארץ, זה המקום לשחרר. לשחרר, לשחרר, לשחרר. זה התפקיד של קומדיה, ואני חייב להיות אמון על התפקיד הזה״.

כשחקן אתה ידוע בוויזואליות שלך – חלק גדול מההומור שלך עובר באמצעות המראה שלך, הדיבור, תנועות הידיים, ובספר הכלי החשוב הזה נעדר. מה היה ההבדל העיקרי בין כתיבה ל"גב האומה" לבין כתיבת משהו שאמור לעבוד גם כשקוראים את הספר בשירותים או בכל מקום אחר?

״קודם כל לקרוא בשירותים זה מצוין. כקומיקאי אתה כל הזמן מפחד שאתה מבוסס על טריק אחד, זה כל הזמן מלחיץ אותך. אולי זו גם הסיבה שהעבודות שלי נפרשות לרוחב ושאני מנסה בכל פעם תחום אחר. כי אני מפחד. כשהרשתות החברתיות נכנסו לחיים שלי בסערה התחלתי לכתוב פוסטים, וכבר שם נבחנתי בעיקר על הטקסט. זה היה תהליך ששחרר אותי ככותב. לאט לאט הרגשתי שאני משתפר ונהיה יותר טוב, יותר חד וממוקד״.

יש לך ארבע בנות, אשתך הילה מוזכרת בכל עמוד שלישי בערך. היו דברים שהיא לא הסכימה שתכניס לספר?

״לא, אני חושב שהיא הייתה עסוקה עם הבנות רוב הזמן״, הוא צוחק. ״לחיות עם קומיקאי זה דבר שאולי נשמע לאנשים קסום אבל יש בו המון המון בושות. בגלל הפה שלי, ובגלל שאני לא מרסן אותו, זה די מטריד. אני משתדל להיות פוליטיקלי קורקט בסביבת הילדות שלי, אבל זה לא תמיד מצליח. הן עלו עליי מזמן. הן כל הזמן אומרות לי ׳רגע, מה אמרת עכשיו? זה ציני? אתה אומר באמת? לא אמרת באמת. באמת?׳. הן לגמרי עלו עליי״.

בנות כמה הן?

״10 חודשים, שש, שמונה ו־12״.

אז הגדולה לגמרי מבינה.

״היא קראה את הספר ואמרה לי ׳אבא, מצחיק מאוד. יש כמה דברים שלפי דעתי הם סוטים, אבל הכל מאוד מאוד מצחיק׳״.

בושות הוצאת כתר

• בושות
• אסי וגורי
• גב האומה
• ג'ון סטיוארט
• סטיבן קולבר
• גורי אלפי
• מירב שחם
• ספרים
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

9/11

אחד הרגעים המשמעותיים הראשונים של סטיוארט הוא דווקא אחד מהקטעים הכי לא מצחיקים בתולדות התכנית. 9 ימים בלבד לאחר המתקפה הטרוריסטית הגדולה ביותר שארה"ב חוותה, עולה סטוארט הרועד לשידור ראשון לאחר האסון של תכנית הקומדיה הכי מזוהה עם ניו יורק. עם רכבת רגשות בת 8 דקות נואם בקצרה סטיוארט לא רק על הסיבה שבגינה הוא חוזר לאוויר, אלא גם על האג'נדה הקומית שלו, על החשיבות של קומדיה ועל הרוח האמריקאית כולה. ברגע שהקול שלו נשבר בכנות נדירה, אמריקה התאהבה.

הביקור ב"אש צולבת"

אחד הקטעים המבריקים, והיותר ג'ון סטיוארטיים של הקריירה שלו דווקא לא התרחש מאחורי השולחן הנינוח של הדיילי שואו, אלא התקיים במהלך עימות מול שני מנחי תכנית העימותים של CNN – "קרוספייר". התכנית, שכללה מנחה דמוקרטי ומנחה רפובליקני, היתה אמורה להציג עימות בין שני המנחים ובהשתתפות פוליטיקאי אחר בכל פרק. כשסטיוארט הוזמן, הוא הגיע טעון על הפורמט המפלג של התכנית, כולל אמירות חדות כמו "להגיד שהתכנית הזו היא על עימות זה כמו להגיד שהיאבקות מקצועית (דוגמת הWWF) היא תכנית על אתלטים". חודשיים אחר כך, התכנית בוטלה לאחר 23 שנים. אולי צירוף מקרים, אבל בהחלט תזמון מושלם, ועוד נדבך באג'נדה חסרת הפשרות של סטיוארט.

הפארודיה על גלן בק

שדרן Fox הותיק שתוקף ליברליזם כמכלול זוכה לביקורת היסטרית מידיו של סטיוארט שמפרק את הרטוריקה והסגנון של הפבליציסט השמרן. כן, סטיבן קולבר עושה זאת באופן תדיר בהרבה, אבל כשסטיוארט קופץ לעומק הקלחת השמרנית של פוקס, הוא תמיד יוצא עם זהב קומי

בחירות 2000

אחד מהרגעים שהשיקו את החיבה האמריקאית לפארודיה החדשותית שלהם היו הבחירות המגוחכות של שנת 2000, בהן הפסיד אל גור לג'ורג' וו. בוש על חוד השערה של פלורידה. בדיווח של סטיב קארל (זוכרים? שם הוא התחיל) מהחלטת בית המשפט העיליון בנושא, הופך סטיוארט את הבחירה הגם כך מוזרה, למופע ביזארי של ספירת ניורונים.

• המסך
• ג'ון סטיוארט
• הדיילי שואו
• תרבות