Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
גור בנטביץ' יצר ב־2013 את הקומדיה השנונה "לרדת מהעץ", שהייתה מסונכרנת עם המחאה החברתית שסחפה את הארץ. הסרט גרף שלל ביקורות טובות, אבל הקהל לא הגיע והוא נעלם מהמסכים בלי להשאיר חותם (אין לו אפילו ערך בוויקיפדיה). זה קרה יותר מעשר שנים אחרי ש"הכוכב הכחול" ו"משהו טוטאלי" של בנטביץ' הפכו לסרטי פולחן, והמכה הייתה קשה. הכשלון הצורב הזה הוא ככל הנראה נקודת המוצא של "קצפת ודובדבנים", סרטו החדש והאישי מאוד, שעוסק בתסכוליו של במאי בלילה שאחרי עליית סרטו למסכים.
הסצנה הזכורה ביותר ב"קצפת ודובדבנים" היא מעין סרט קצר בפני עצמו, שבו בנטביץ', המגלם גרסה של עצמו בשם צורי שוסטק, נתקל בשני תולי מודעות שמכסים את הפוסטר של הסרט שלו עם מודעה חדשה, ושוטח בפניהם את קשייו ותסכוליו של קולנוען ישראלי. השורה התחתונה – במאי עושה סרט בשביל המפגש עם הקהל. זאת סצנה מצחיקה באבסורדיות שלה ונוגעת ללב בכנות שלה. אלא שלא כל הסצנות בסרט קולעות כמותה, ונדמה שחלקן, כמו המפגש המקרי עם שחקנית (יובל שרף), נמצאות שם כדי למתוח אותו לסרט באורך מלא.
מערכת היחסים בין נהג המונית (דובר קוסאשווילי) לבין הבמאי (בנטביץ') היא המרכיב הכי מפותח ושובה לב בסרט
"קצפת ודובדבנים", המועמד ל־11 פרסי אופיר, הוא מעין סרט וידוי של במאי, המצטרף למסורת קולנועית עשירה של יצירות רפלקסיביות, מ"81/2" של פליני ועד "כאב ותהילה" של אלמודובר. מעצם הנושא, החיטוט העצמי הזה הוא נרקיסיסטי מאוד ולכן דורש העמקה. אף שיש כאן הומור עצמי (כולל לא מעט בדיחות על שם הסרט עצמו) וכמה סצנות יפות – בהן העימות עם המפיק (צחי גראד) על סט של קופרודוקציה מתוקצבת היטב – הסרט נותר על פני השטח, ונראה שהוא ידבר בעיקר אל הברנז'ה התל אביבית. על חוסר ההעמקה מחפה הצילום המרהיב של גיא רז, ששוטף את הסרט באורות צבעוניים מרצדים ומעניק לו טקסטורה ויזואלית עשירה. אלה מעניקים לו גוון חלומי ומדמים את תודעתו הלא בהירה של הגיבור שחווה התקף לב.
אחרי שנחרד ממיעוט הצופים בסרטו, שוסטק מעביר את הלילה במונית שנוסעת ברחבי העיר, והמסגרת הסיפורית הזאת מזכירה את "נהג מונית" ואת "שגעון של לילה" של סקורסזה. בתפקיד הנהג מפתיע הבמאי דובר קוסאשווילי, שמגיש הופעה סימפטית ביותר. הנהג מיכו נתקע עם הבמאי נטול המעות ומסיע אותו ממקום למקום בשל ההבטחה שמהפגישה הבאה הוא ייצא עם כסף. זה מסע בין דמויות בחייו, וגם קריצה למרדף הנואש של במאי אחר תקציב. במהלך הלילה מיכו מתחיל לפתח אמפתיה לנוסע המעצבן, ומערכת היחסים בין השניים היא המרכיב הכי מפותח ושובה לב בסרט. במאים נוספים משובצים בתפקידים קטנים – מרקו כרמל כתולה מודעות, דניאל וקסמן כאבי הבמאי וגם מאיה קניג, זוגתו של הבמאי ועורכת סרטיו (ובמאית בזכות עצמה) בתפקיד זוגתו של הבמאי ועורכת סרטו. הליהוק הזה קורץ כמובן לנושא הסרט.
במאית נוספת, הדס בן ארויה, מגלמת "קולנוענית מבטיחה" שמעריצה את "אביר הפרינג'" הכבר לא צעיר ומציעה לעזור לו לקדם את סרטו במדיה הדיגיטלית. דמותה המעודכנת מביאה לסרט את הפער הבין דורי ומעצימה את תחושת הניתוק של שוסטק שהזדקן בלי להתבגר – כפי שרומז הקפוצ'ון הצהוב ששאל מבן העשרה של זוגתו. חבל שבנטביץ' השתמש בה כדי לקנטר בגסות את תנועת #metoo. בילי הטיוברית מזמינה את שוסטק לדירתה, מפלרטטת איתו באינטנסיביות, וכשהוא מניח ידו על ברכה היא מאשימה אותו בתקיפה מינית על לא עוול בכפו. בהמשך הסרט היא לכאורה מכפרת על כך, אך דווקא ההסבר המוצע מייצר טריוויאליזציה של הנושא הכאוב.
בכלל, המפגשים עם הנשים פחות מעניינים מהמפגשים עם הגברים, ובכללם הסצנות ההזויות במטוס, המדמות את מסעו של הבמאי לגן העדן של הקולנוענים. גם בהזיות הארוטיות של הבמאי ב"81/2" צצה דיילת, אבל כאן לדיילת המדומיינת (אסתר רדא) יש המון זמן מסך – יותר מדי בשביל מה שהוא לא יותר מדימוי ארוטי. וכך, אף שהזרימה הסהרורית של "קצפת ודובדבנים" מהנה לאורך הדרך, היא אינה מצטברת לחוויה משמעותית.
ציון:3.5/5 סרט על:מסעו של במאי בליל הבכורה של סרטו האחרון ללכת?כן. סרט מיוחד בנוף הקולנוע הישראלי
בימוי: גור בנטביץ'. עם בנטביץ, דובר קוסאשווילי, הדס בן ארויה, אלון אבוטבול, מאיה קניג, צחי גראד, אסתר רדא, יובל שרף, טינקרבל. ישראל 2019, 92 דק'
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
איך זה לשחק את עצמך בסרט הכי אישי של במאי קאלט נחשב?
סרטו החדש של גור בנטביץ', "קצפת ודובדבנים", מטשטש את הגבול בין המציאות, היצירה ההווה והעבר. בריאיון מיוחד מספרים טינקרבל ועמית איצקר על העבודה בתווך ההזוי הזה
כנראה יש מעט מאוד שירותים ציבוריים בעיר שהצליחו להינצל מהסטיקר האדום־לבן עם הלוגו ״קצפת ודובדבנים״, סרטו החדש של גור בנטביץ׳ ("הכוכב הכחול", "משהו טוטאלי"). בתא השירותים הדחוק של המנזר, למשל, הסטיקר נועץ בך מבט בעודך משתינה בתנוחת כריעה, וקשה שלא לדמיין את בנטביץ׳ מדביק את המדבקה העגולה על כל פיסת קיר פנויה, כמו נאחז בפיסה אחרונה מהניינטיז, ממש כמו דמות הבמאי צורי שוסטק שאותו הוא מגלם בסרט שגם ביים וכתב.
עלילת הסרט מתרחשת במשך לילה אחד ועוקבת אחר הבמאי החרד בבכורה של סרטו החדש. ״קצפת ודובדבנים״ היא יצירה ארס פואטית, על קולנוע ועל אהבת הקולנוע, על תעשיית הקולנוע התל אביבית המצומצמת (אנשים מהתחום לבטח יזהו את כל הפרצופים בסרט), אבל בעיקר על פרידה של יוצר מהיצירה שלו ועל הפחד ממה שיגיע אחר כך, עם זאת בניגוד לאנטיקליימקס שחווה שוסטק בסרט, המציאות שאליו יצא ״קצפת ודובדבנים״ אוהדת יותר. הביקורות משבחות והסרט מועמד ל־11 פרסי אופיר, בטקס שיתקיים בשבועות הקרובים.
עמית איצקר. מתוך "דובדבנים וקצפת". (צילום: גיא רז)
בסרט מככבים דובר קוסשווילי (בתפקיד הנהג המלאך), אלון אבוטבול (בתפקיד החבר המדרדר) והדס בן ארויה (בתפקיד קולנוענית מבטיחה). בתפקידי משנה טעוני משמעות שמתייחסים הן למכלול יצירתו של בנטביץ' והן לתעשייה בעבר ובהווה מופיעים טינקרבל (רוית רוזן) – שחקנית ומנהלת תוכן ואמנות בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בערבה, שם היא מתגוררת עם משפחתה, ועמית איצקר – קולנוען המתגורר בגבעתיים. התפקידים שאיצקר וטינקרבל מגלמים קורצים לחייהם הפרטיים. ביומיום עובד איצקר (שמגלם זיו ב״משיח״) במשרדי הסינמטק בתל אביב, בסרט הוא משחק את המקרין הנרגן והמשופם שאין לו סבלנות לדרישותיו של הבמאי בעת הקרנת הבכורה בקולנוע.
טינקרבל מגלמת שחקנית עבר הנשואה למפיק המצליח מושון (צחי גראד) ושזנחה את הקריירה שלה לטובת חיי הנישואים. ״פגשתי את גור כשהייתי בת 19״, היא נזכרת. ״הגיעו אליי שמועות שייפנו אליי בקרוב לגבי אודישן לסרט שמצטלם בהודו. משום מה חשבתי שזה יהיה סרט על קומונה, ולא ידעתי אם כל הדבר הזה מתאים לי. גור התקשר ושכנע אותי בטלפון להגיע לאודישן ברחוב הארבעה. כל הרצפה הייתה מלאה בקליפות של פיצוחים, עם מצלמה ישנה כזאת. היה ממש מצחיק, הטקסט התגלגל על הלשון וישר הרגשתי שאני יכולה לעשות את זה, ושזאת בטח תהיה חוויה מיוחדת״. הסרט המדובר הוא ״משהו טוטאלי״, שהפך עם השנים לקאלט. את הסרט הפיק אייל שיראי, לימים בן זוגה ואבי ילדיה של טינקרבל – ומכאן הקריצה בין התפקיד שמגלמת בסרטו של בנטביץ׳ למציאות. ״אני משחקת מישהי שפרשה מחיי המשחק. אני לא מרגישה שפרשתי, אבל לא התעסקתי בכף בשנים האחרונות אף שבטח אמצא את עצמי בחזרה מתישהו״, היא אומרת. ״הדמות חיה בצהלה ואני בכלל בערבה, אבל זה יפה שגור החליף את התפאורה והצליח בכל זאת לשמר את תמצית הקשר בינינו״.
יש קטע בסרט שצורי שואל אותך אם את לא מתגעגעת. מה התשובה האותנטית שלך לשאלה? ״כן, זה גדול. רוב הזמן אני מרגישה סיפוק בחיי הנוכחיים. מצד שני, כשאני קוראת תסריט או כשאני מגיעה למקום עם מצלמה אני יכולה בשניות לאבד את עצמי ואולי לרצות להיכנס למצלמה, לשחק, להישאר שם שבוע, שבועיים, שלושה, להמשיך את התפקיד. זה משהו שבוער בי עדיין״.
לאורך הסרט שותל בנטביץ׳ את אנשי ההפקה בתפקידים קטנים. כך למשל מנהל הלוקיישנים הוא גם ״בחור ביציאה מהסרט של שון פן״ ומנהלת התסריט היא גם ״בחורינה ביציאה מהסרט״. מה שאמור להיות מחוץ לפריים נכנס פנימה, והגבול הדק גם ככה בין המציאות לסרט מתעמעם.
״נראה שהליהוק של רבות מהדמויות שם מתוכנן. גם הדמות של אלון אבוטבול, גם הדס בן ארויה שמשחקת את הדור הבא של הקולנוענים. הכל מכוון״, אומר איצקר.
אכן, היחסים המתוחים בין בילי (בן ארויה) לבין שוסטק מגלמים את אותו המתח בין הדור הקודם של הקולנוע שעסק ב״הפצה אנלוגית״, סיזיפית, מיוזעת, מפה לאוזן; לבין הדור היורש, שמבין שלעשות קולנוע זה לא רק לצלם סרט אלא גם ״לעשות לו סושיאל״. בסרט שוסטק בוחר להפיץ את סרטו באמצעים של העבר – פוסטרים וסטיקרים. ״התחושה ב׳משהו טוטאלי׳ הייתה שכולנו הוצאנו אותו יחד. היינו תולים פוסטרים בשינקין יחד ומחכים באולמות לשמוע מה אנשים אומרים ומדביקים מדבקות״, אומרת טינקרבל בפרץ של נוסטלגיות.״כל מיני דברים שרואים עכשיו בסרט הנוכחי של גור, שהוא עדיין עושה אבל לבד. הוא מתנהל כמו פעם, אבל העולם כבר השתנה״.
יכול להיות שזה סרט לאוהבי קולנוע, ורק הם יוכלו להזדהות אתו עד הסוף? ״אני לא חושב שזה סרט רק לאנשים שמתעסקים בקולנוע, כמו שלא כל סרט על רופאים הוא סרט למי שלמד רפואה״, אומר איצקר נחרצות. ״זה סרט נורא מצחיק ומרגש, ואני חושב שכולם יכולים להתחבר אליו, בייחוד כי זה סרט נורא אישי. ובאישי יש הרבה אמת. אני בטוח שזה הסרט הכי אישי של גור״.
״נכון, אני מסכימה עם כל מילה״, מצטרפת טינקרבל. ״יש בסרט הזה כנות אמנותית, כנות אישית. לפעמים גם עוברים כמה סרטים עד שאתה מגיע לסרט כזה״.
״אני חושב שחייבים לעשות כמה סרטים כדי להגיע לסרט כזה״, מסכים איצקר. ״צריך לעבור את כל הדרך הזאת. הייתי משווה את זה אפילו לסרט החדש של טרנטינו, שגם הוא סרט שמתרפק על העבר וגם מאוד מתרפק על קולנוע. וזה הסרט הכי אישי של טרנטינו נראה לי, אבל גם כל מי שלא מבין את כל הרפרנסים התרבותיים ולסרטים הקודמים שלו ייהנה מזה מאוד, וכך גם בסרט של גור״.
ואולי ״קצפת ודובדבנים״ הוא יותר מכל סרט על היחסים בין יוצר לקהל. עם תחילת הסרט נמצאים הצופים והדמות הראשית בנקודה דומה. הצופים מתחילים לצפות בסרטו של בנטביץ׳, בעוד שוסטק הבמאי יושב באולם הקולנוע ומתבונן בקהל צופה בסרט שלו.
מתוך "דובדבנים וקצפת". (צילום: גיא רז)
באחת הסצנות בסרט שם לב שוסטק כי ״השמנים״ – האחים שתולים בשעות לילה פוסטרים להופעות, סרטים והצגות ברחבי העיר – מכסים את הפוסטר של ״קצפת ודובדבנים״ בפוסטר להופעה אחרת. שוסטק פוצח במונולוג חוצב להבות על כך שבמאי יוצר בשביל הקהל שלו ושאף פלספן לא יגיד אחרת.
״אני חושב שעושים סרטים גם לקהל וגם לבמאי״, אומר איצקר שעובד כרגע על סרט דוקומנטרי מוזיקלי שאותו הפיק עצמאית, על ידי גיוס כספים בהדסטארט. ״לו הייתי עושה סרטים רק לקהל הייתי עושה כל מיני סקרים ובודק בדיוק מה יעבוד הכי טוב מול אנשים, אבל כל בן אדם רוצה שיראו את הסרט שלו הרבה אנשים. החוכמה היא לעשות את זה בלי להתפשר על מה שאתה רוצה להגיד״.
״החופש הוא יותר מדי יקר בשביל שנוותר עליו״, מסכימה טינקרבל. ״אני פועלת בשני מישורים נפרדים. אני מציירת בסטודיו, והמקום הזה הוא ללא קהל. לקחתי החלטה לפני שנים שאני נכנסת לתקופה שאני מציירת בלי להוציא את הדברים החוצה, כדי ליצור אצלי חופש יצירה בלתי מותנה״, היא אומרת. ״בקולנוע, כשאני משחקת וגם כשאני מלווה יוצרים בפסטיבל בערבה, יש אותנטיות לתהליך היצירה ואני בכלל לא חושבת על שום דבר אחר. כשאתה מביים סרט יש שיקולים, למשל כשאתה רוצה להגיד משהו וחושב אם הוא ייקלט על ידי הקהל וכיצד, אבל לפני כן צריך את הנשמה, את החדווה הזאת, את לעשות את מה שאתה מאמין בו ואחר כך אתה יכול לשייף את זה. כשהייתי על הסט של גור היה לי מאוד כיף וגם המחשבה היתה איך אני מדייקת כל מיני דברים שהוא רצה למרות שזה די טבעי אז לא הייתי צריכה לעשות איזשהו מאמץ, ולא הייתה שום מחשבה חיצונית איך זה יתקבל ואיך זה ייצא. ידעתי שיש לי קצת צל על הפנים ואהבתי את המחשבה שכשהייתי צעירה לא הייתי מסכימה, ועכשיו זה בסדר״.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
גור בנטביץ' מספר למה הוא לא עושה סרטים פוליטיים ומה אמר לו המהפנט
במאי "משהו טוטאלי" ו"הכוכב הכחול" שונה מאוד מהרושם הסטלני והפרוע שהוא משאיר. בריאיון שלא נכנס לספר "שיעורים בקולנוע" מתגלה בנטביץ' כבמאי שקול, מעמיק ורציני
בעת העבודה על הספר "שיעורים בקולנוע – שיחות עם יוצרות ויוצרים ישראלים", חיפשתי את יוצרי הקולנוע המעניינים ביותר היום בישראל. אחת הבעיות שנתקלתי בהן הייתה שמשנה לשנה נעשים פה יותר ויותר סרטים, וכך גדלה גם כמות היוצרים ששווה להיכנס אליהם לראש ולהבין את עולם היצירה שלהם. במהלך השיחות, דרך הכניסה אל תוך העולם הפנימי שלהם, אני נכנס גם אל תוך עולם הזהות הישראלית והדברים שמאפיינים אותנו כמדינה. הספר הלך ותפח והגיע לכ-400 עמודים, וכך הבנתי שלא כל מי שדיברתי איתו יוכל להיכנס אל תוך הספר.
אחד היוצרים היחודיים והמרתקים שדיברתי איתם ובכאב רב נשאר על רצפת חדר העריכה הוא גור בנטביץ', שעומד מאחורי סרטי פולחן כמו "הכוכב הכחול" ו"משהו טוטאלי". למרות שהוא מוכר בעיקר בזכות הסרטים האלה, עולמו הקולנועי של בנטביץ' מקבל ביטוי בפורמטים ואורכים שונים, ואחרי כ-22 שנות פעילות יש בידיו שלושה פיצ'רים ומספר לא מבוטל של סרטי אנימציה, קליפים, סרטים קצרים, סרטים המשלבים אנימציה ממוחשבת ולייב אקשן, סדרות טלוויזיה, דרמות, ואף קליפ שצילם באמצעות הטלפון הסלולרי. בשיחה מתגלה בנטביץ' כאדם שונה מהדמות שאיתה הוא מזוהה – סטלן מפוזר שכזה – וניכר כי הוא דווקא במאי מחושב ומסודר. הנה כמה טעימות מהשיחה הזאת:
האם יוצא לך לחשוב על האופן שבו אפשר לספר סיפורים בפורמטים השונים?
"אני בא מהגישה של לספר סיפור וזה מה שאני אוהב לעשות. עם זאת, כמובן שהטכנולוגיות השונות גורמות לך לחשוב אחרת. זה כיף, זה מאתגר למשל לנסות לעשות סרט של עד 3 דקות. אבל אני תמיד מחפש את הנרטיב הנמשך לאורך זמן. זה משהו שקשור לאופי. אז למשל כשעשיתי קליפ אמרו לי "איזה אנכרוניסטי אתה – מחפש סיפורים בתוך קליפ כמו בסבנטיז". יכול להיות שאני לא הכי הייפ או מעודכן, אבל אני אוהב שיש לדברים דרך יפה להיסגר".
חלק גדול מאוד מהסרטים שלך, אם לא כולם, עוסקים בין היתר בצורך בקשר אנושי, בניסיון למצוא חברות או אהבה. בסרטים שלך הקשר האנושי הזה נעזר לעיתים באלמנט מלאכותי. "סם האהבה" ב"משהו טוטאלי", הפלאפון, הווידאו-צ'ט – הכל טכנולוגיות שמנסות לאפשר את החיבור האנושי. מן פרדוקס.
"ב'פרילנד' המטרה של הטכנולוגיה היא לחבר בין אנשים. ב'משהו טוטאלי' ברור שהסם הוא לא הדבר. עם זאת, בסופו של דבר מה שנוצר בין הדמויות הוא לא באמת תקשורת. אם כבר, אתה יכול לנסח סוג של אמירה שהטכנולוגיה והסמים מספקים לנו אשליה של קשר כשלמעשה מה שחשוב זה האדם שאנחנו פוגשים ולא המכשיר. אבל אני לא חושב שזה מה שבאתי להגיד. אני נעזר בדברים האלה, אבל אין לי איזושהי אמירה אנטי-טכנולוגית, ובטח שלא אנטי-סמים. כמובן שכשאני מדבר עם אנשים והם תוך כדי שולחים אסמסים זה מאוד מעצבן אותי, אבל גם אני שולח אסמסים. להתבכיין על זה שהעולם משתנה והטכנולוגיה מתחזקת זה מאוד מפגר. אבל הטכנולוגיה, כמו הסמים, כן עוזרים לי לנסות להגיד משהו מעניין על היחסים בין בני אדם, על הקשר האנושי שנוצר בין הדמויות. אני לא מנסה לדבר על הטכנולוגיה, אלא לדבר בעזרתה על דברים אחרים".
"אני לא מנסה לדבר על הטכנולוגיה, אלא לדבר בעזרתה על דברים אחרים" (צילום: רן מנדלסון)
מסקרן אותך לעשות סרט מדע בדיוני?
"כן, זה משהו שאני הכי רוצה לעשות. במובן מסוים, הסמים בסרטים שלי הם סוג של תחליף 'דל תקציב' לסרט מדע בדיוני. אני חושב שבאיזשהו מקום אני מחפש כל מני דרכים לעבור למציאויות אחרות שהן קצת יותר דלות תקציב מסרט כמו 'אווטאר', למשל. אני חושב שאני גם שואף להגיע לעולמות רחוקים כאלה, רק שבעלויות של הסרטים שאני עושה השאלה היא לא איזו חללית מביאה אותך לשם, אלא איזה סם, או איזו תוכנת מחשב".
אתה יכול לשים את האצבע על מה מושך אותך לעיסוק במציאויות שונות ועולמות שונים?
"אני חושב שזה משתנה לאורך השנים. אני חושב שגם בתודעה שלנו אנחנו לא כל הזמן במציאות אחת. הקביעה שהחיים קורים באופן ליניארי זו קביעה לא נכונה. אם אני אשים כאן מצלמה ואצלם את הרחוב, היא תצלם את האירועים באופן ליניארי, אבל אם נחבר מצלמה לתוך הראש שלך, נראה שאתה כל הזמן מטייל בעולמות שונים: אתה נזכר אחורה, מדמיין קדימה, מפנטז דברים, חולם. לכן, לספר סיפור שכולו ליניארי מרגיש לי קצת מייבש".
כשחושבים על "הכוכב הכחול" מול "משהו טוטאלי" – נדמה שהראשון יותר מעגלי, פחות ליניארי, ודווקא "משהו טוטאלי" קלאסי יותר מבחינת המסגרת העלילתית, למרות שהוא נע קדימה ואחורה.
"אני ממש לא הייתי מודע בזמן העשייה לזה ש'הכוכב הכחול' הוא סרט מאוד הזוי. חשבתי שאני עושה סרט מאוד 'סחי' וברור. אני זוכר שבאמצע הצילומים של 'הכוכב הכחול' הסתכלתי על זוהר דינר שגם משחק וגם כתב איתי את התסריט ואמרתי לו 'וואי, איזה סרט סחי אנחנו עושים, הסרט הבא שנעשה יהיה ממש גנוב', והוא הסכים איתי".
"חשבתי שאני עושה סרט מאוד 'סחי' וברור". אלון אבוטבול וזוהר דינר ב"כוכב הכחול"
הסרטים שלך נתפסים כסרטים אישיים. עד כמה אתה נמשך לחשיפה עצמית? ללעשות סרטים בדיוק על הדברים שעוברים עליך?
"בסך הכול אין לי דמיון מפותח. אני לא טוב בלהמציא חיים של אחרים. אז זה משאיר אותי עם האפשרות היחידה שהיא לספר על החיים שלי. אבל זה רק בדיעבד. 'הכוכב הכחול', למשל, אני יודע שהוא עלי, ואמנם אני עברתי תקופה ארוכה ואינטנסיבית של בלבלה, אבל רק כשיצאתי מהתקופה הזאת יכולתי לעשות את הסרט. גם 'משהו טוטאלי' הוא כזה. הוא סיפור מאוד מרוחק מהמציאות, אבל כתבתי אותו אחרי שנפרדתי ממישהי שחשבתי שהיא אהבת חיי, וזה סרט על החוויה של הפרידה ממישהי שאתה חושב שהיא אהבת חייך. ההשלמה עם זה, הבלבול, הפחדים. סרט כזה אתה יכול לעשות רק בפרספקטיבה, כשאתה כבר במקום אחר מבחינה רגשית. עם זאת, יש משהו בפטנט הזה שצריך לקחת בעירבון מוגבל, כי אם אתה מאוד מודע לו, זה לא מצליח לך. אתה לא יכול לעבוד על עצמך. הכתיבה בדיעבד עובדת טוב רק אם אתה עושה את זה בלי לשים לב שאתה עושה את זה".
ובכל זאת אתה נוטה ללהק את עצמך בסרטים שלך לא מעט פעמים.
"ב'משהו טוטאלי' לא ידעתי שאני הולך לשחק, לא הייתי מעז לעשות את זה בכוונה. מה שקרה זה שכשעשיתי אודישנים לתפקידים של הבחור והבחורה, בחרתי לאודישנים שתי סצנות של הדמויות האלה מול הדמות של שושן, שאני שיחקתי בתור הבמאי. יצא שעשיתי עשרות פעמים את הסצנות האלה מול שחקנים שונים ותמיד צילמתי את עצמי לידם עושה את זה. אחרי כמה זמן הסתכלתי בווידאו והרגשתי שאמנם אני לא מוצא את התפקידים הראשיים אבל בינתיים, הבחור הזה שמגלם את שושן הולך ומשתפר. הראיתי את האודישנים לאנשי ההפקה ואז כבר הלך והסתנן שאני אגלם את שושן. אבל זה לא היה משהו מכוון מראש".
אתה גם עובד לא מעט פעמים עם חברים ומכרים. אתה מרגיש נוח יותר בליהוק חברים?
"לא כל השחקנים חברים שלי מלפני הסרט. לפעמים זה קורה, אבל אני כן מתיידד איתם כי לעשות סרט זו חוויה משותפת וכולנו צריכים להרגיש נוח אחד עם השני. אם אין כימיה ביניכם כבני אדם, מאיפה הכימיה הזאת תבוא? קרה לי פעם שהזמנתי שחקן לאודישן לאחד התפקידים ב'משהו טוטאלי'. הזמנתי אותו הביתה, הבאתי לו בירה, הכנתי לו שאכטה, ישבתי והסברתי לו קצת על מה הסרט ואז הוא עשה את הסצנה ואני מאוד התלהבתי, אבל הוא לא רצה להופיע בסרט. הוא אמר שאני ביזיון ושזה מאוד לא מקצועי להזמין שחקנים הביתה ולהביא להם בירה ושאכטה. זה אומר שהוא בן-אדם שלא רצה להיות בחבר'ה שלי וזה בסדר, כי גם אני צריך להתקבל על ידי השחקן. זה לא שכולם צריכים לשתות בירות ולעשן שאכטות, זו לא הפואנטה. אני פשוט מרגיש שאני לא יודע איך לעבוד כמו "מקצוען" – אין לי מה לתת במישור הזה. יותר קשה לי להעביר לשחקן איזושהי תחושה, או לגרום לו להאמין במה שקורה אם אני לא מחובר אליו גם ברמה האישית. הריחוק הזה מגביל את הביצועים שלי כבמאי. פעם הלכתי להיפנוזה למהפנט נורא נחמד, והוא אמר לי משהו מאוד מעניין: שהוא לא מהפנט, אלא עוזר לי להפנט את עצמי. כשהוא שמע שאני במאי, הוא אמר לי 'בעצם משחק זה הפנוט עצמי'. התפקיד שלי כבמאי זה לעזור לשחקן לשכנע את עצמו שהוא הדמות".
סרטיו של בנטביץ' משרים תחושה שהשחקנים הם חבר'ה שעשו סרט ביחד, וכולם חברים גם כשהמצלמה לא דולקת. בדומה לסרטיו של אורי זוהר, סרטיו מציגים סוג של תל-אביביות מסוימת, הוואי חברי ויומיומי של אנשים מעט הזויים, אולי בשולי החברה. בנוסף, נוצרת בסרטים של בנטביץ', כמו אצל זוהר, תחושת ספונטניות – כאילו השחקנים ממציאים את הדיאלוגים ואת ההתרחשויות תוך כדי צילום, באותו הרגע, כאשר למעשה מדובר בסיפור כתוב ומתוכנן היטב.
"זאת תרמית הרוקנרול הגדולה", הוא אומר, "אני מאוד גאה בזה. למעשה, אני מרגיש שאני מאוד 'קונטרול פריק', יקה כזה. בניגוד לדימוי שלי, שאנשים חושבים שאני כל הזמן לוקח סמים ונמצא על טריפים, אני מאוד סחי, דייקן כרוני, קפדן. אם תראה את הסטוריבורד של 'הכוכב הכחול' ו'משהו טוטאלי', תראה שכל פריים מתוכנן ומצויר מראש".
גור בנטביץ' וטינקרבל ב"משהו טוטאלי"
נושא הספונטניות מקבל ביטוי בשימוש בשפה המדוברת בסרטים שלך. שוב, בדומה לאורי זוהר, אחד האלמנטים הבולטים בסרטים שלך זה ההתענגות על השפה המדוברת, על הדיאלוגים, על שפת הרחוב. זה מרגיש כמו דיבור ריאליסטי, אבל למעשה הדיבור מאוד מסוגנן.
"אני מרגיש שאני כן מוגבל לסוג של ריאליזם, אבל אחד הדברים שאני מרגיש זה שכל הדמויות מדברות כמוני. זה לא שהגיבור מדבר בצורה מסוימת ודמות אחרת מדברת בצורה אחרת. אני לא מרגיש שאני יודע לעשות את זה. אני קצת מוגבל בעניין הזה. אז לא מדובר בבחירה מודעת או בהחלטה סגנונית. אני מניח שבסך הכול ככה אני מדמיין שמדברים כי ככה אני מדבר בעצמי. אני כן משתדל שהדיאלוגים יהיו יפים, אבל אני לא מחפש שכל משפט יהיה מתוחכם או יהפוך לסוג של פאנץ' ליין. פעם כשהייתי בצבא פנה אליי מישהו ואמר לי 'תגיד לי, איך שאתה מדבר זה באמת?' ואני עניתי לו 'מה זאת אומרת? איך אני מדבר?'".
בסרטים המוקדמים שלך בעיקר, הדמויות נעות במרחבים כל הזמן – למעשה מדובר לרוב בסרטי מסע. איך אתה בונה את הקשר בין חלל לבין דמות?
"ההתמקדות בנוף פחות מעניינת אותי. יש בהקשר הזה דוגמה קיצונית מ'משהו טוטאלי'. אמרתי בזמנו לאנשי הצוות ולצלם שממש לא בא לי להגיע להודו ולעשות סיקוונס של שוטים דוקומנטריים של ההווי שם. לא הלכתי לעשות סרט שמראה איזה מגניב בהודו, ואני לא בערוץ שמונה. אני רוצה לספר על הדמויות כשהודו ברקע. כשהגענו לים המלח ב'הכוכב הכחול' הגענו לשם כדי להיות בתוך הראש של מולי, הגיבור, בטריפ שלו".
במובן מסוים הסרטים שלך מזכירים לי משהו שאמר לי פעם רשף לוי – שהדור שלכם, שנולד בשנות ה-60'-70' וגדל בשנות ה-80', הוא דור שלא כבול לחלוטין לאידאולוגיה הציונית ומחפש את ההגשמה האינדיבידואלית שלו, שמקבלת ביטוי הרבה פעמים על ידי מסע חיפוש עצמי, כאילו יש איזושהי הקבלה בין חופש לבין מסע. הוא אמר לי שאחת הבעיות הגדולות של הישראלי הצעיר היא שהוא לא יכול לקחת מכונית או אופנוע ופשוט לצאת לטיול ארוך, לחצות את הגבולות כמו שעושים בארה"ב, דרום אמריקה או אירופה. בסרטים שלך אתה מתייחס לנוף הישראלי, אבל אתה לא מתייחס אף פעם למציאות הפוליטית או החברתית. זו שאלה שעולה אצלך?
"אני משתדל להימנע מלדבר על ישראל, לדבר על המצב וכאלה. לא עושה לי נעים בגוף להגיד 'המדינה ככה' או 'המדינה ככה'. זה מעורר בי רתיעה. זה לא שאני לא מכבד הרבה סרטים שנעשו על זה. לא חסרים סרטים מאוד יפים. וזה לא שאין לי דעות על הדברים, אני בסך הכול גר פה ולא יכול להתכחש לזה. אבל לא בא לי להגיד על זה משהו".
היה לך סרט קצר – "סטטוס קוו" – שהיה בו סוג של "אמירה" על המצב.
"כן, זה היה מוכתב, וגם שם ניסיתי לברוח ולעסוק במשחק מחשב. אבל זה הדבר היחידי הפוליטי שעשיתי בחיי, אני חושב. תראה, זה לא מעניין אותי. יש כל כך הרבה אנשים עם דעות, בעד ונגד, וצריך ככה וזה אסון, אבל זה נורא. מילא היה לי פתרון, אבל אין לי. זה בהחלט משהו שיותר מצפים מאיתנו בחו"ל – רוצים לראות משהו על ישראל, על האופן בו הם מכירים אותנו. אבל זה שזה מה שמצפים מאיתנו בחו"ל, זו לא סיבה מספיק טובה עבורי לעשות משהו כזה. עם זאת, זה לא אומר שבעתיד לא אעשה. זה לא משהו שאני מתנגד אליו מבחינה אידאולוגית. זה פשוט לא בא לי ומעורר בי רתיעה. אני אגיד לך מה הבעיה – אם אני עושה סרט על 'המצב', מרגיש לי כאילו אני עושה תפקיד במדים. אני, לדאבוני, הייתי בצבא ולא בא לי ללבוש מדים בסרט שלי. בנוסף, אם אני חושב על זה אני מרגיש שאין בזה נחמה ואין בזה גאולה. לא מרגיש שזה מביא גאולה לבוא ולהגיד איזה נורא מה שאנחנו עושים לפלסטינים, או לעשות סרט על הסבל שיש כאן, או להגיד 'זה נורא איך שהארץ הזאת הולכת ודועכת'.
הריאיון התקיים ב-2010. את הספר ניתן להשיג בחנויות הספרים וגםאונליין.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
מאז הופיעו לראשונה הכרזות המאולתרות של סרט הקאלט "הכוכב הכחול", גור בנטביץ' הפך לבמאי מוערך, להקת הבית התפרקה, התחנה המרכזית איבדה מקסמה ואלון אבוטבול הגיע להוליווד. עשרים שנה אחרי, הגיע הרגע לפגישת מחזור. אם לא תדעו, איך תבואו?
אגדה שהייתה באמת: לפני כעשרים שנה, סטודנט צעיר לקולנוע הפיץ יחד עם הג'מעה שלו כרזות, סטיקרים וקומיקסים בעלי אופי מחתרתי, כולם הזמנות לאירוע שכלל בירה בחינם, הופעה של להקת הרוק הפסיכדלית "המהפכה המיותרת" והקרנה של סרט חדש ומסתורי. השמועה פשטה כאש בשדה קוצים וגרמה לאותו סרט סטודנטים להפוך לקאלט, סוג של טקס פגאני עבור חובבי קולנוע וסטלנים.
הסאונד בסרט היה על הפנים והעלילה המעורפלת עד לא קיימת, אך המעריצים ממשיכים לייחס לה גאונות ששמורה לחסד נעורים. הסטודנט זכה בביקורות שליליות על סרט הגמר שהגיש ונדחה ע"י קרנות הקולנוע, אך כיום הסרט מופיע בתוכנית הלימודים של חוגים לקולנוע בארץ וקיבל בדיעבד מימון בסך 20 אלף דולר. בקיצור, הסטודנט בדימוס הזה, גור בנטביץ', הגשים בעזרת הסרט "הכוכב הכחול" את החלום הסטודנטיאלי.
מחר (שישי, 17.7) יציינו בסינמטק תל-אביב עשרים שנה לצאת הסרט, ולשם כך ישוחזר לערב חד-פעמי הטקס הפגאני שנערך סביבו בניינטיז, אז הוקרן בהקרנות חצות במשך שבע שנים ברציפות. "לפחות עשרים פעם צפיתי בסרט וזה לא כולל צפיות בזמן טיולים" מספר גיא פורר, מנאמני הסרט. "בפעם הראשונה לא באמת הבנתי אותו אבל התחברתי לתחושת הבלבול ולחולמניות. באיזשהו שלב הדמויות נהפכות לחבר'ה של הצופה, הוא מתחבר למה שהן מייצגות, למשפטים שנאמרים, זה שווה ערך לפגישה עם חבר".
ממצאים מהארכיון האינטרגלקטי של גור בנטביץ'
כמו פורר, ישנם רבים שמחכים בקוצר רוח להקרנה החגיגית. חלקם ניצולי דור ה-X וחלקם צעירים שלא צפו בסרט על המסך הגדול ורק שמעו על האגדה האורבנית. אך גם אם ישוחזר הטקס שלפני הסרט, זה יקרה במודל בוגר יותר: בנטביץ' וזוהר דינר לא יצטרכו למכור כרטיסים ולחלק בירות לקהל, זקני השבט הפכו לסחים של מדיטציות ולהקת המהפכה המיותרת התפרקה, כך שרק הגיטריסט שלה, ניר מטרסו, יופיע. ההקרנה תיערך בצל מותם של שלושה אנשים שתרמו בצורה זו או אחרת לעשיית הסרט: השחקן אילן פאתחי שמגלם את גנב האופניים, פרופ' אמירטוס אמיל (מילק) קנבל, המרצה של בנטביץ' שליווה את הפרויקט, ודיוויד אלן (סולן להקת גונג) שמופיע בפסקול הסרט ובפתיח האנימציה. "שלחתי לאוסטרליה קסטה של הכוכב הכחול", מספר בנטביץ', "אחר כך אלן הגיע להופיע בארץ. הוא אמר שהוא ממש אהב את הסרט ואפילו ציטט קטעים מתוכו. השנה, כששמעתי שהוא מת, זה גרם לי לרצות להקדיש לו משהו, ואני מקווה שלא אתבייש לשאת דברים בערב ההקרנה".
בנטביץ' כבר לא ילד פלא, אלא אבא בורגני ובעלה של הבמאית מאיה קניג. למרות זאת הוא לא מפסיק לשמר את הסימביוזה שבינו לבין קהלו האדוק, ויום לאחר הקרנת הכוכב הכחול יוקרן סרטו הדוקומנטרי החדש "סינדרום בנטביץ'", שעוקב אחר (לטענתו) הפסיכוזה הקולקטיבית של משפחתו, שאולי היא בעצם הפסיכוזה הקולקטיבית של כל המשפחות.
איפה אנחנו תופסים אותך, יא חקויאק?
"מפשפש בארגזים שהורדתי מהבוידעם. מצאתי תמונות ופליירים מימי הכוכב הכחול ולמרות שאני לא נוסטלגיסט אני מתמלא ריגשה. מה שידעתי והבנתי אז, זה שאין לנו גרוש, אבל זה היתרון הגדול שלנו כי ימי צילום לא עולים לנו כסף ולחץ. כל מי שעבדו בסרט היו אנשים מובטלים וחסרי ציפיות פיננסיות וזה גם מה שרואים בתמונות האלה. אלה לא אנשים שאומרים 'וואלאק על עוד שעה נוספת מגיע לי ארוחת צהריים', אלא כאלה שפשוט נוסעים לים המלח ומעבירים את היום. לא ספרנו ימי צילום או שעות וזאת תחושה שאני מאוד מתגעגע אליה. אני מאמין שככה צריך לעשות סרטים, עוד לא פיצחתי את זה כלכלית אבל אין ספק שזה יותר כיף ויצירתי. מצד שני אני לא יכול להגיד לך שהכול היה קצפת ודובדבנים, בסופו של דבר זאת הייתה הפקה שנפלה מבחינת הקומבינה בעיקר עלי. הייתי גם במאי ושחקן וגם כל הצוות שלי היה גנוב ומסטול מהתחת ככה שהייתי צריך להיות זה שמתקתק את כל העניינים. בפנים הייתי די בלחץ אבל כלפי חוץ אם היית רואה את הצוות זה היה נראה לך כמו שבט של היפים ממנאלי".
ממצאים מהארכיון האינטרגלקטי של גור בנטביץ'
איך כותבים תסריט לא-לינארי שכזה?
"לא היה לזוהר ולי מחשב וגם לא ידענו להדפיס, אז צירפנו את אורלי ליברמן שהופקדה על הקלדה. היינו מאוד כאוטיים, שלא לומר במצבים פסיכו-אקטיביים. האסטרטגיה בכתיבה הייתה שלא מחליטים מראש מה הולך להיות הסינופסיס של הסרט, כי הבעיה בסרטים זה שכופים עליהם נושא ותבנית. כתבנו כל מחשבה שעלתה לנו בראש: סצנה, דיאלוג, רעיון לדמות. כל יום היינו נפגשים, שותים כמה בירות, מעיפים איזה שאכטה וכותבים את כל אשר על ליבנו וככה בשנה הראשונה כתבנו מאות עמודים. מתוך עצמו קרה איזה תהליך שהתחלנו להבין מה אנחנו רוצים ולגבש אותו. זה גם התחיל להתקשר לדברים שקרו לנו בחיים. חבר שלישי שלנו קיבל פליפה כשחזר מתאילנד. הוא חזר עם סכיזופרניה רצינית ובעצם הביא את כל המושגים של הכוכב הכחול; גמדים, חקויאק ולהתחלף. זה בעצם דיבורים פסיכוטיים של סיכזופרן, אני לא אוהב להגיד את זה כי אלה לא דברי שטות. זה מתחבר לאיזה אידאולוגיה פרטית שהוא פיתח ומצאנו בה היגיון".
בוא נדבר על מה שקרה בתחנה המרכזית.
"מיהרנו לצלם את הסרט בגלל שבאותה שנה התחנה המרכזית עברה מהישנה אל החדשה. צילמנו את היום האחרון של התחנה המרכזית הישנה וזה הסצנה שבה זוהר פוגש את מולי וגונב לו את התיק. בעצם כששני הגיבורים מתחלפים ביניהם כך גם יש שינוי בלוקיישן. כשבאתי לצלם במרכזית החדשה הדוברת לקחה אותי במכונית קארטינג ועשתה לי סיור לפני שהמקום נפתח. היא אמרה שהם מאוד שמחים שמצלמים שם ולא היה לה מושג מי אנחנו, אבל זאת הייתה האווירה של אותה תקופה, ההתלהבות ש'הנה סוף סוף תפתח התחנה החדשה'. זה היה די טיפשי כי היא נפתחה באיזה שמונה מאות שנה איחור וזה באמת קטע הזוי שאנחנו אלה שסיפתחנו את התחנה המרכזית החדשה. עם סיפתח שכזה לא פלא שהיא גמרה ככה".
מי שלא יהיה נוכח בהקרנה החגיגית הוא דווקא השחקן הראשי בסרט, אלון אבוטבול, שנמצא כרגע באירופה ועומל על סרט חדש עליו הוא מסרב להרחיב דיבור. למרות זאת, הוא נתקף געגוע מרחוק. ועל זה נאמר: ידעתי שלא תבוא.
מה אתה זוכר מתקופת העבודה על הכוכב הכחול?
"אחרי עשרים שנה לא זוכרים כלום. רק זוכר שגור היה שכן שלי וראיתי את הסרט הקצר שלו, 'מצב חסה'. הוא היה גר דירה מעליי, ליד רח' ארלוזרוב. איכשהו נודע לי שהוא עושה פיצ'ר שכתב על מישהו אמיתי שחזר בתשובה והוא לא רוצה לשחק לו בסרט. קראו לו מולי כמו לדמות הראשית והוא נשר מהקאסט ממש רגע לפני. אז הצעתי לו שאשחק ומפה לשם גם הפכתי למפיק הסרט. הייתי כבר ידוע ומפורסם כששיחקתי שם אבל זה תרם לי יותר מבחינה אומנותית, כי זה משהו שבאמת אהבתי ורציתי להיות חלק ממנו.היו כאלה שכתבו בעיתון שזה התפקיד הכי גרוע שלי וכאלה שכתבו שזה סרט ילדותי ומטופש. ממש יצאו על ה'כוכב' באותה תקופה והוא לא קיבל הקרנות מסחריות רגילות. למרות זאת, תמיד היה לו מעריצים אדוקים. הקהל תמיד היה שם וגור בחזונו גם ראה את זה והלך על הכיוון הזה. הוא כיוון לשם והיה ברור לכל אורך הדרך שזה לא סרט רגיל. מראש היה ברור שזה סרט קאלט".
התפקיד של מולי די רחוק משאר דמויות שגילמת. איך התכוננת אליו?
"פגישות רבות עם גור, גידול ראסטות ופאות לחיים שמגיעות עד הכתפיים. גם הלכנו לפגוש את מולי האמיתי בבית שלו. רציתי לבדוק כשחקן כמה רחוק אני יכול לקחת דמות. לשנות את הגוף, לשנות את הקול ועדיין שתהיה אמינות קולנועית. ומולי הזה היה חתיכת טיפוס, אחד שמרים את הכתפיים תוך כדי דיבור, שהוא קצת ממלמל. הוא ממש הולך מצד לצד כמו צ'ארלי צ'פלין, איזשהו נווד מצחיק כזה שבמקום להיות בקומדיית סלספטיק הוא בקומדיית ניינטיז. תשלב את זה עם הליכת פינגווין, מסתובב בעולם ומחפש את עצמו".
מסר למי שרצה לראות אותך בהקרנה והתאכזב?
"שיבואו לבקר אותי, אני עדיין בכוכב הכחול. שלא יפסיקו לחפש ולעלות על הקו. אנחנו נפגש שם כולם. מאושרים ושמחים".
הקרנה חגיגית של "הכוכב הכחול",סינמטק תל אביב (שפרינצק 2),שישי (17.7), 21:30, ולמחרת ב-15:00 הקרנת "סינדרום בנטביץ'".
ממצאים מהארכיון האינטרגלקטי של גור בנטביץ'
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
![עמית איצקר. מתוך "דובדבנים וקצפת". (צילום: גיא רז)](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2019/09/איצקר-1-750x500.jpg "עמית איצקר. מתוך "דובדבנים וקצפת". (צילום: גיא רז)")
![מתוך "דובדבנים וקצפת". (צילום: גיא רז)](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2019/09/Tinker-Zuri.jpg "מתוך "דובדבנים וקצפת". (צילום: גיא רז)")
!["אני לא מנסה לדבר על הטכנולוגיה, אלא לדבר בעזרתה על דברים אחרים" (צילום: רן מנדלסון)](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2017/02/sizes/Gur2_wo_500_334.jpg ""אני לא מנסה לדבר על הטכנולוגיה, אלא לדבר בעזרתה על דברים אחרים" (צילום: רן מנדלסון)")
!["חשבתי שאני עושה סרט מאוד 'סחי' וברור". אלון אבוטבול וזוהר דינר ב"כוכב הכחול"](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2017/02/sizes/הכוכב-הכחולS_wo_500_233.jpg ""חשבתי שאני עושה סרט מאוד 'סחי' וברור". אלון אבוטבול וזוהר דינר ב"כוכב הכחול"")
![גור בנטביץ' וטינקרבל ב"משהו טוטאלי"](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2017/02/sizes/משהו-טוטאלי1_wo_500_334.jpg "גור בנטביץ' וטינקרבל ב"משהו טוטאלי"")
