פיפי ובמבה: העיר של שקד פררה

1. קפה עלית, תחנת סבידור מרכז

אווירה בינלאומית, להרגיש בדיוטי-פרי בלב העיר. כאדם שמפחד מטיסות ורוצה לטעום אווירת חו"ל, אני נהנה לשבת בקפה באולם הנתיבות ולתהות מאיפה האנשים באים ולאן הם הולכים.תחנת סבידור מרכז אומרים לכם

2. החתול והנזם

שי-טל הוא המקעקע הכי טוב בעיר, האיש שהביא לארץ בשנות ה-90' את השדון שיושב על פטריה ולא הרבה נותנים לו קרדיט על זה. אני בא לשי-טל סתם כדי לשבת ולייעץ לאנשים על קעקועים.רחוב הדרדס 71

3. קניון TLV

השירותים הציבוריים הכי יפים בעיר.קרליבך 4 (לא להתבלבל עם הקניון ברחוב החשמונאים)

4. הפסטה במבה, סניף השוק

עוד בתקופת התלמוד תורה שלי בירושלים הייתי פוקד את הסניף הירושלמי. פסטה שלא מהעולם הזה ובמבה שאי אפשר למצוא גם באיטליה.רחוב השוק מאחורי הבסטה של טדי הדופק

5. חניון רדינג חנה וסע

חלק מרשת חניוני "חנה וסע", חניון קונספט שהביא את רעיון ה"חתונה ההפוכה" לעולם החנייה – זה חניון שבו אתה קודם חונה ואז נוסע באוטו.רדינג ליד הנמל

דגים וטמטומים: העיר של לידוי

1. הנילוס

בר הבית שלנו. אני עוד לא זכיתי אבל יש שמועות שביום טוב אפשר לראות שם את נאווה בוקר.אלנבי 33

2. שבתאי היפה

מסעדת דגים אגדית, פנינה יוונית ביפו. מנה מומלצת: הדג הזה עם הטעים בפנים.הצורפים 38

3. רדיו תל אביב

נקודת תצפית מהממת על כל רמת החייל, שם אנחנו מבקרים מעת לעת את טייכר וזרחוביץ׳ כדי לייצר טמטומים ורמטומים.ראול ולנברג 8

4. אמורה מיו

לפעמים כשאני עצוב או סתם מבסוט עד הגג, אני אוהב לאכול קילו אפוגטו וללכת לישון. הקינוח הכי טוב שאכלתי בעולם, ואומר לך את זה הבנאדם שהמציא את הקראק פאי.אבן גבירול 100

5. קריית ספל

האחות הקטנה של קריית ספר, מקום סודי שמתחבא איפשהו בין סמטה אלמונית לפלורנטין. כדי להיכנס לשם צריך לעבור בתוך מספרה של כלבים, לעלות לקומה 9 ושלושה רבעים ולהגיד שמיכל אנסקי שלחה אותך.מבוא הדודאים 3

עוף וחוף: העיר של אסטמה

1. גולדה

רק בתל אביב אפשר למצוא גלידה כזו, ומי שלא מהעיר לא יבין זאת. במשך שנתיים התנדבתי בסניפים השונים שלהם בהוצאת כפיות מהכוס של הטיפים, וזו תחושת סיפוק שאין שניה לה.גולדה, כל הסניפים

2. האפרוח (ברווז) של דודו גבע

אני מאוד אוהב עופות – פרגיות, חזה עוף, כבדים. זו זכות לגור בעיר שעושה כבוד לחיה כל כך טעימה, ועוד יותר זכות שאמן גדול כמו דודו גבע בחר להנציח את האפרוח בכיכר הזו. כמה פעמים ניסיתי לקחת את הפסל הזה הביתה, אבל חיברו אותו טוב. שאפו.כיכר מסריק

3. החוף הסודי

בסוף רחוב פרישמן יש את החוף שכולם מכירים, אבל 50 מטר צפונה יש חוף מדהים וסודי. אני אוהב בשבתות להחנות את הרכב על הטיילת ולרדת להתרחץ. המים מלוחים רוב השנה והחול הכי צפוף בארץ.החוף הסודי, סודי אומרים לכם

4. שער 5

לא של בלומפילד, של הסנטר. איזו כניסה מפוארת – מימין החנות של האיירובוט, משמאל יאנגה, 20 מטר משם אתה כבר בסלקום. הכי קרוב שיש בישראל לטיילת המלכים באילת.

5. הנילוס

כל פעם שבא לי ללכת למקום שלא מכירים אותי אני הולך לשם. רק שם אפשר לראות צייר מדבר עם שיננית, ולקרוא הודעות שלא הספקת לעבור עליהן ולמרות שיש שם מוזיקה בערבית אני חושב שהם אנשים טובים בסך הכל.אלנבי 33

>> "עולה לראש", סרטם של שלישיית ערוץ הכיבוד, עכשיו בכל מיני בתי קולנוע

• העיר שלי
• ערוץ הכיבוד
• דור מוסקל
• אוכלים שותים
• ❤ תל אביב
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 904 // העיר הטובה

הקולנוע הישראלי אינו משופע בקומדיות טובות. כידוע, לא חסרים כאן אנשים מצחיקים שכותבים ומופיעים בטלוויזיה ועל במות למיניהן, אבל יצירת קומדיה באורך מלא דורשת פיתוח עלילתי ועיצוב דמויות שיחזיקו קשת דרמתית שלמה. רותם קפלינסקי, עומר ריבק ודור מוסקל, חברי ההרכב שנודע כ"ערוץ הכיבוד", העשירו את עולם הקומדיה הישראלי בשירים פארודיים סוחפים ובמערכונים שכתבו ל"ארץ נהדרת" ולתוכניות נוספות. עכשיו הם מנסים את כוחם בסרט קולנוע באורך מלא (קפלינסקי וריבק למדו קולנוע בסם שפיגל, כך שזאת היתה כוונתם מלכתחילה). רוצה לומר, חברי "ערוץ הכיבוד" כתבו תסריט שהוא בעיקרו רצף של מערכונים פרועים בסגנונות שונים – חלקם מצחיקים מאוד – אבל לצידם יש גם אפיונים מנוגדים של שניים מהגיבורים לצורך יצירת קונפליקט וסוג של קשת דרמתית (חוסר האפיון של הגיבור השלישי הוא חלק מהבדיחה).

לרגל המעבר מיוטיוב למסך הגדול, השלושה החליטו לשלוח את האלטר אגואים הבימתיים שלהם לצבא. למה? כי אם יש בארץ מסורת של קומדיות קולנועיות (פרט לסרטי הבורקס המוכתמים בשלל בעיות) אלה הקומדיות הצה"ליות. אלא שכוכבי הפופ שקד פררה, אסטמה דה לוקו ולידוי הם ילדים מפונקים בני שלושים שניכר שלא שירתו יום מימיהם, ולכן היה צריך למצוא דרך לגייס אותם.

נקודת המוצא השנונה של "עולה לראש" היא שהשלושה הם חלק ממנגנון ממסדי של "תלמידים לשימור" – כלומר סלבריטיז שתורמים כספים למערכת החינוך כדי להמשיך להיות רשומים כתלמידים ולהימנע משירות צבאי. המורה אבי דנגור עושה הכל לרצות אותם (לא רק שבית הספר נקרא על שמם, הם גם סידרו שאחרי המסע לפולין התלמידים ימשיכו לארבעה ימים באיביזה), והשיטה עובדת עד שהם מגלים שהטעות הנוראה ביותר שיכול לעשות סלבריטאי בישראל היא לדבר בגנות צה"ל.

אסטמה לא באמת מתכוון למה שהוא אומר, הרי אין לו דעות פוליטיות. הוא שיכור ומקנא בבחור במדים שרוקד עם המשפיענית שהוא נדלק עליה (עדן סבן), ולכן הוא מקשקש ("צבא זה מצביעות"). אבל דבריו הונצחו בטלפון נייד והועלו לרשת, והכל קורס בבת אחת. כך הסרט מחווה חיווי סאטירי קולע על החברה הישראלית והפרה הכי קדושה שלה, בלי להסתכן בחיווי פוליטי שיפגע בסיכוייו להגיע לקהל רחב. ולזה קוראים לאכול את העוגה ולהשאיר אותה רווחית.

סוכנת הלהקה (תום יער) מבהירה לשלושה שהאופציה היחידה לשחזור הקריירה היא גיוס ללהקת היח"צ של הצבא (לצד הופעות בבתי חולים הם מצופים להעלות פוסטים יומיים שיחמיאו לצה"ל), והם אורזים מזוודות ונוסעים. את פניהם מקבלים המפקדת הקשוחה של הלהקה (רותם סלע בתוספת פיאה ושיניים בולטות) והמנהל האמנותי התולעתי (ערן זרחוביץ׳) שגאוותו על כך שפעם כתב את שיר האירוויזיון של מלטה. הפנייה של הסרט למסלול הצה"לי מסומנת באמצעות מחווה מגלגלת מצחוק לסדרה של סרטי צבא כמו "ספיחס", "אפס ביחסי אנוש", "יוסי וג'אגר", וכמובן הקומדיה הצה"לית של השלישיה הגדולה מכולן (כבר אמרתי שהם למדו קולנוע בסם שפיגל?).

הגיוס מקצין את הבדלי האופי בין שלושת חברי הילדות ומייצר מתחים ביניהם, ובשלב מסוים הם מתפצלים – לידוי ממשיך לשיר בעוד ש אסטמה ושקד נשלחים לבסיס מדברי לעבור חינוך מחדש. חוסר ההתאמה לדרישות הנוקשות של הצבא האמיתי הוא אסטרטגיה קומית מוכרת, אבל אני חייבת לציין שהחלק הזה פחות קולע בעיני, אולי משום שהוא מתכתב דווקא עם סרטים זרים כמו "הטוראית בנימין" ו"אפוקליפסה עכשיו", וקצת מאבד את טעמו הפיקנטי. ואיך אנחנו אמורים לקבל את הסוויץ' הפטריוטי של אסטמה? האימהות (אורלי זילברשץ ועלמה זק) שלו אולי מתנגדות, אבל הן לא מייצגות את החיק החמים של הישראליוּת.

זה סרט שטותניקי במסורת הנונסנס, עם המון בדיחות ויזואליות ומילוליות, שחלקן ניחנות בעוקץ סאטירי (כמו העיסוק במסחור של האבל על הנופלים), ויש בו מקבץ הופעות אורח מוצלחות (מירי מסיקה קיבלה את אחד המשפטים הכי טובים). שלושת הסטארים הם שחקנים פחות מיומנים, אך ביחד יש להם קטע. ויש להם שירים טובים – עם מילים מגוחכות כראוי – שהופכים את הסרט למיני מחזמר.

"עולה לראש" מבוים באופן מהוקצע על ידי דניאל אדר, איש "ארץ נהדרת", והצילום של בועז יהונתן יעקב ("עג'מי") מעניק לו מראה של סרט אמיתי, עם משחקי תאורה תומכי אווירה. אבל בגלל שצחקתי המון בחלק הראשון של הסרט, בסופו של דבר הרגשתי תחושת פספוס מסוימת. כי כשהוא נעשה פחות מצחיק, הוא לא נעשה יותר מגובש דרמתית או רעיונית. הפירוד אולי נועד לגרום לגיבורים להבין שיותר טוב ביחד, אבל במהלכו הסרט נחלש, וגם הצופים מבינים שיותר טוב ביחד.

3.5 כוכבים
בימוי: דניאל אדר. עם רותם קפלינסקי, עומר ריבק, דור מוסקל, תום יער, רותם סלע, ערן זרחוביץ', נאיה בינשטוק. ישראל 2022, 90 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• דור מוסקל
• ערוץ הכיבוד
• פארודיה
• סאטירה ישראלית
• קולנוע ישראלי
• קומדיה ישראלית

• Facebook
• Twitter
• Email

זמנים רדיקליים דורשים בידור רדיקלי. זה מסביר את מחלת הריאליטי הגלובלית, אבל גם דברים כמו "ריק ומורטי", "משחקי הכס" ואפילו "הומלנד". למעשה סבירות גבוהה שהתפריט הבידורי שלכם כולו מהיר או קיצוני או אגרסיבי מאוד ולפחות מעט חולה בראש בואכה מצריך הסתכלות פסיכיאטרית דחופה (לא, באמת, אנשים שרואים "חדשות", תבדקו את עצמכם).

במציאות כה רדיקלית, הדבר הכי רדיקלי שיכול אדם מצדו השני של המסך לעשות זה פשוט לשבת בכיסא שלו ולדבר אל הצופים בבית במשך עשר דקות רצופות. או לשדר מערכון נטול תפאורה ופאנץ'. או לתת לחבורת כותבים צעירים משכורת כדי שישתוללו על המסך כאילו אין יוטיוב בעולם. לעשות את מה שאסור לעשות, את מה שמנוגד לכל חוקי המדיום, את מה שגורם למנהלי הזכיינית לחטוף שבץ.

זה לא מקרי שכל זה קורה כאן ועכשיו בתוכניות הסאטירה והלייט נייט. "המופע של לארי סנדרס", אחד מהמחוללים החלוציים והמשפיעים ביותר של האנרכיה הבידורית, השתמש בפורמט הלייט נייט כדי לפרק לגורמים את אשליית השלמות הבריאה של הבידור הטלוויזיוני. 20 שנים אחריו, צאצאי אותה מהפכה ממציאים מחדש את הלייט נייט הישראלי וממשיכים במלאכת הפירוק והריסוק של הקונבנציה.

ליאור שליין, חמוש בכותבים המושחזים ביותר בארץ, זנח את חלומו להיות דיוויד לטרמן והחליט שהוא מעדיף להיות ג'ון אוליבר. מונולוג הסיום שלו מדי תוכנית הוא פצצה לא קונבנציונלית של סאטירה פוליטית חריפה ודליקה, וכמו במקור בקומדי סנטרל וב־HBO, מדובר באנטי טלוויזיה (וזו מחמאה). זה לא אמור לעבוד. הרי כל מה שאומרים לנו שוב ושוב, הוא שלצופים אין סבלנות למונולוגים ארוכים. בהפרת הקשב הקולקטיבית ובטווח תשומת הלב המתקצר לא אמור להיות מקום לחפירה כזאת. אבל יש. וזה עובד.

זה עובד גם ב"לילה טוב" של אסף הראל: לא מנסה להצחיק, פוליטי במובהק, טור פובליציסטי קצר במסווה של פתיח לתוכנית בידור. כל מנהל פיתוח במשרד ממוזג יגיד לכם שאין דבר כזה, לא עושים דברים כאלה, אסור. הוא יגיד לכם גם שאי אפשר להסתפק בתפאורת לואו־טק ובכותבים צעירים וחסרי ניסיון ובטח שאסור לתת לכותבים כאלה זמן מסך. השתגעתם לגמרי. אסור. אפשר לשבור פה ושם איזו מוסכמה, אבל את כולן ביחד? הגזמתם. אי אפשר. עד שמתברר שאפשר.

סאטירה היא מפלטו של הפטריוט בזמן משבר מוסרי־ערכי, והזמנים הקשים קוראים לאמצעים קשים. שליין והראל מובילים את המגמה, אבל גם בתוכניות מיינסטרימיות ובפורמטים שמרניים יותר, כמו אלה של גורי אלפי וטל פרידמן, מורגש החיפוש אחר האומץ להקצין, לסמן את האיסורים ולנפץ אותם בזה אחר זה (ולשבור את הז'אנר מאמצע הפופיק של הז'אנר). אסור לראיין סלב יותר מחמש דקות? קחו 12 דקות עם שלמה בראבא. סטנדאפיסטים צעירים מבריחים צופים? הנה כמה, נראה אם אתם בורחים. בלי פחד. בלי להתנצל. בלי גבולות מוכרזים מראש.

הנס הטלוויזיוני הרדיקלי של הראל, שליין ושות' (ואפשר לצרף גם את העונה האחרונה של "ארץ נהדרת" הוותיקה אל הכוחות התומכים בו) הוא תגובת נגד לכל מה שרקוב, דלוח ושמרני בתעשיית הבידור המקומית. כלומר, לכל. הבונוס הגדול וארוך הטווח של התגובה הזאת הוא טיפוח דור שלם של קומיקאים צעירים וחדשים (שם קוד: תם אהרון, גלית חוגי, דור מוסקל, אביתר חלימי) שעתידים לשנות את הבידור הישראלי מקצה לקצה. אתם רואים עכשיו רק את ניצני המהפכה. אם זה נראה לכם קיצוני, עוד לא ראיתם כלום. רדיקליזם, כידוע, הוא השמרנות של מחר מוזרקת אל השיח של היום.

"גב האומה", ערוץ 10 , שבת 21:15

"לילה טוב עם אסף הראל", ערוץ 10 , ראשון־חמישי 24:00

"היום בלילה עם גורי אלפי", ערוץ 2, רביעי־חמישי, שבת 22:50

"ארץ נהדרת", ערוץ 2, שבת 21:10

• אביתר חלימי
• ליאור שליין
• אסף הראל
• לילה טוב
• דור מוסקל
• גב האומה
• גלית חוגי
• תם אהרון
• גורי אלפי
• המסך
• תרבות
• איל קיציס