היום השלישי של "שאגת הארי" תפס את הטלוויזיה הישראלית במצב רוח דונלד טראמפי, כלומר מבולבל וסותר את עצמו. מצד אחד, לראשונה מאז תחילת המלחמה הפריים טיים חזר: "משחקי השף" שודרה ב-רשת13 ובקשת12 החזירו את הפריים טיים עם פרק מיוחד של "מועדון לילה".זה מייצג משהו מהשינוי שעברנו תוך כדי הגלים האחרונים. אחרי 7.10, במשך תקופה ארוכה מאוד לא היה פריים טיים, אפילו לא פרסומות (הפעם הפרסומות היו איתנו מהיום הראשון). גם בימים הראשונים של "עם כלביא" ראינו אך ורק חדשות. כאן הספיקו יומיים בלבד עד שהמכונה חזרה לעבוד.

>> שידורי החדשות צעקו "ניצחנו את המשטר האיראני", הפעם עם הקובץ
>> נשמע מלחמה: 13 שירים שצריכים להחליף את התראת פיקוד העורף
>> ככה עושים את זה: מבצע בזק לשיקום אזור פגיעת הטיל בתל אביב

הסיבה לכך היא אולי שקצב השיגורים ירד, אולי העובדה שנהרגו עד כה "רק" 12 ישראלים בסבב הזה, אולי כי לא קמנו לתוך טרגדיה כמו בשבת השחורה, ואולי העובדה שכבר אין חטופים ומקלה יותר על המצפון של הזכיינים (אפרופו "האח הגדול", שכנראה חוזרת בשבת).אבל בניגוד מוחלט לתחושת השגרה שמתחילה לבצבץ מלוחות המשדרים, המהדורות שידרו טון אחר לגמרי. כמו בשם של אלבום גיבור ילדות שהפך לקונספירטור בזוי: בדיוק כשחשבתם שהכל נגמר, תנחשו מי נשאר.

אחרי הטון האופורי משהו שליווה את המהדורות בעקבות חיסולו של חמנאי ביום הראשון והדיבור על "ימים", נראה שבסיכום הכללי אפשר לציין שהמהדורות משדרות – יש זמן.למעשה, כמעט היתה תחרות בין המהדורות מי יציב טווח זמן יותר ממושך לאירוע שבו אנחנו נמצאים. אור הלר מ-13, למשל, הלך על שבוע. ברק רביד (המצוין), שאחרי חיסול חמנאי ציטט את טראמפ שדיבר על 72 שעות – התיישר הפעם עם הגרסה שמדברת על ארבעה וחמישה שבועות.סולימן מסוודה, הכתב המדיני של "כאן 11" דיבר על מערכה שתימשך עד פסח (זה אומר קצת פחות מחודש). במילים אחרות: עברנו מהאופטימיות הזחוחה של היום הראשון, למה שמחזיק את ה-DNA במהדורות כעת: פחד. אנחנו בתוך אירוע שלא הולך להיגמר בקרוב, תהדקו חגורות, תסדרו את הממ"דים, שנו עם נעליים – וכמובן, הישארו עימנו.

אבל נדמה לי שהציטוט המשמעותי ביותר הגיע מדיווח שקצת נבלע במהדורת 12 של הכתב המדיני ירון אברהם. הוא ציטט גורם בטחוני (רק אני פחות סומך על הגורמים האלה מאז פרשת קטארגייט?) שטען שגם אחרי המלחמה הזאת (שכזכור לכם, באה אחרי "עם כלביא" ביוני שנגמר ב"ניצחון היסטורי ומזהיר"), כנראה שתישאר לאיראן יכולת בליסטית. אם לפשט, גם אחרי שהמלחמה המזעזעת הזאת תהיה מאחורינו, עדיין איראן תוכל לשגר עלינו טילים ולהחריב רחובות שלמים.

כלומר, מילא מתקני הגרעין, שאף אחד לא חושב שיחוסלו כליל גם הפעם; ומילא המשטר באיראן, שאף אחד לא חושב שאפשר להפיל בכוח (גם הפעם), אפילו את הטילים שלכאורה מנסים להשמיד, כנראה לא ישמידו. אנחנו נלחמים, בגדול, כדי להמשיך להילחם בעתיד – רק בתנאים יותר טובים. מה נאמר? אכן תקופה היסטורית.

אגב, זו גם הזדמנות טובה לציין ציטוט אחר שעלה מהדיווח של אברהם, הפעם של מפקד חיל האוויר, תומר בר, שהסביר ש"האמריקאים זה אחד, ואנחנו זה אחד, וביחד זה 11". אני אישית חשבתי לתומי שאחד ועוד אחד זה שתיים, אבל מצד שני אני לא עברתי קורס טייס וזה יכול להסביר גם מדוע מתקשים אצלנו להחליט מהו מספר הטילים שיש בידי איראן.

כמעט כרגיל, מה שהיה חסר במהדורות זו המהות – המהדורות הקפידו להדגיש כמה טהרן בוערת (זה לא שבאר שבע או בית שמש בפיקניק, כן?), כמה יש סדקים במשטר, כמה צה"ל תוקף משמעותית ויגדיל את התקיפות המשמעותיות שיעלו משמעותית מעבר למשמעות שמשתמעת – אבל סיבת הלחימה, ה"למה" שמאחורי כל זה, נעלמה. אנחנו תוקפים כי יש אנשים רעים בעולם (ומעולה שהם מתו), אבל לא כי זה מקדם אותנו לאנשהו באמת.

האזרחים שצפו במהדורות וחיפשו תשובות לאן הולכים ומה האופק, לא קיבלו תשובה אמיתית. הם קיבלו פריימים יפים וגרפיים של פטריות עשן, הם קיבלו ציטוטים מלאי רהב של ישראל כץ ("מי שיתחיל כמו חמנאי, יגמור כמו חמנאי", אדוני השר? אתה לא זוכר את השם עמיר פרץ?), הם קיבלו תיפוף חזק על תופי המלחמה.וזה הדבק של המהדורות עכשיו – לא יום זוהר שעומד בפתח, לא מהפכה איראנית עממית, לא שום דבר שרומז על עתיד טוב יותר. דם, יזע, דמעות ורייטינג. אף אחד לא שואל את השאלות הגדולות, וממילא גם אף אחד לא מחפש תשובות או מפת דרכים להמשך הדרך. שקט, עושים היסטוריה. לפחות עד שהדונלד יחליט שוב לסגור את השאלטר.

• ביקורת טלוויזיה
• מלחמת איראן
• המסך
• החדשות

במופע "מיומנו של ישראלי שפוי", שכתב דורון רוזנבלום וביצע יוסי בנאי ז"ל, יש משפט שאומר "בעולם הגדול, קודם כל מוציאים יצירת מופת, ורק אחר כך נחשבים לגאונים. אצלנו הסדר הוא הפוך: אתה קודם כל גאון, ורק אז מנסים לחשוב באיזה תחום בעצם". 24 שנה אחרי שהמופע הזה יצא, ובהשאלה על הציטוט ההוא – גם המלחמות הישראליות, לפחות בעין התקשורתית, עוברות את אותו התהליך: במקומות נורמליים נהוג לחשוב שמלחמות מתחילות בערפל כבד סמיך, ורק כשהוא שוקע אפשר לשפוט את התוצאות, אבל ישראל, כאמור, אינה מקום נורמלי – ואצלנו כל מלחמה שיזמנו מתחילה כהצלחה מסחררת.
>>

שיא כל הזמנים, אירוע טקטוני ומשנה מציאות, העולם כבר לא יהיה אותו דבר. אבל עובר שבוע, ושבועיים, וחודש, וחודשיים – ורק אז מנסים להבין איפה ניצחנו, והאם בכלל ניצחנו. היית מצפה שאחרי כל כך הרבה מלחמות שהחלו כניצחון היסטורי, ונגמרו בתיקו מאכזב (במקרה הטוב) – יהיה איזשהו קו למידה. אבל אצלנו, כמו שפעם אמר לארי דייויד על סיינפלד, לא לומדים לקחים. וגם הפעם התקשורת – כבר ביום הראשון – התמסרה לרגש הלאומי: ניצחנו את המשטר האיראני. הפעם, עם הקובץ.

השאלה הבסיסית שעמדה בפניי כשראיתי את המהדורות (כרגיל, כדי שאתם לא תצטרכו) היתה "שוב?". האם זה לא מרגיש לכם קצת ריטואל ל-13 ביוני, היום בו שוב מדינת ישראל יצאה למלחמה מול המשטר האיראני הנורא והאיום, כשחרבה שלופה בידה ועול ההיסטוריה על כתפיה, כדי סוף סוף להסיר את המשטר המרושע מן העולם? אם מבצע "עם כלביא" אכן נגמר בהצלחה שטראמפ ונתניהו שיווקו בסיומה ("השגנו ניצחון היסטורי, ניצחון לדורות") – איך זה שאחרי שמונה חודשים אנחנו צריכים שוב להיכנס איתם למלחמה? איך אנחנו שוב בבוץ הזה, שכבר סיפרו לכולנו שלא יחזור לעולם?

נפתח במהדורה המרכזית – תרתי משמע – של חדשות 12. שם לא שמעת מילה אחת של ספק במטרה. העיסוק התקשורתי הגדול היה בשאלת חיסול חמנאי, ובשאלה כמה זמן זה עוד יימשך, מבלי לחזור אל שאלת השורש שהייתה חשובה מאוד כדי להבין את המציאות בהווה. זו הייתה התמסרות מובהקת לכוונות נתניהו: כולם הניחו שהכוונות הן כנות, ושעכשיו – כמו שאמרה דנה וייס – זה באמת "הסיבוב האחרון מול איראן". בטוחה דנה? כי זה מה שאמרו לנו בפעם הקודמת. ואנחנו שוב בחרא הזה.

מבחינה צורנית המהדורה חזרה למתכונת החירום הרגילה שלה: יונית לוי באולפן (בחולצת תכלת סמלית) עד קץ האנושות, ודני קושמרו עם המעיל הקשוח על הגג בתל אביב. וכאן נשאר לשאול: מה לעזאזל הקטע הזה עם הגג? למה אנחנו צריכים את הכתבים בפאנלים מיוחדים על גג? האם זו לא התגרות מיותרת במלחמה שבה אשכרה נזרקים עלינו חפצים מהשמיים? חוץ מזה שקו הרקיע של תל אביב מאוד יפה, מה זה משדר חוץ מאשליית "אנחנו בשטח" מבלי באמת להיות בו? במה הנוכחות על הגג משפרת או מעצימה את הדיווח?

בכל מקרה, בעוד יונית לוי היתה קצת יותר קורקטית – קושמרו שוב לא למד לקח, וכבר התפייט על מותו הסמלי של עלי חמינאי, 2,500 שנה אחרי פורים. "המן המודרני חוסל". בלי לזכור את היום שבו אותו קושמרו הספיד את שורת ראשי חמאס שחוסלו (ואז התברר שלא חוסלו) באותו מגדל בדובאי. אבל למה להתערב לצופים ברגש. זה מה שהם רוצים, אז תן להם את הפאתוס. וכמה שיותר. בתוך כל אלה – ולצד עמית סגל, ששוב העתיר שבחים וקשר כתרים למבצע ש"ישנה את פני האיזור" – שני עיתונאים התבלטו בעיניי לטובה. אחד הוא אהוד יערי – שכרגיל, הוסיף מניסיונו ומחריצותו לאולפן יחד עם עיתונאים הרבה פחות ותיקים, והשני הוא ברק רביד – שהקשר שלו עם הנשיא טראמפ הביא את הכותרת הטובה ביותר במהדורה, והיא ההערכות לגבי איך לעזאזל היא תסתיים. רביד סיפק מידע אמיתי, בתוך מהדורה שרוב הזמן התמסרה לקיטש הלאומי – כיאה לערוץ הבידורי והרייטינגי שהוא 12.

ב"כאן 11", לעומת זאת, נלקחה בחירה מעוררת מחלוקת להובלת מהדורת המלחמה – איילה חסון, שתפסה את מושב המנה על חשבון טל ברמן וטלי מורנו, מגישי המהדורה המרכזית בד"כ, שידועים יותר בספקנותם. חסון, לעומתם, מזוהה מאוד עם המחנה הביביסטי. האם הבחירה היא מקרית? קשה להאמין. כי בניגוד למגישי המהדורות האחרים – שפתחו במידע אובייקטיבי – חסון פרצה במונולוג נמלץ, כמעט תעמולתי, שהתיישר כמעט לחלוטין עם דף המסרים הלאומי. בלה בלה העורף הישראלי ידע קשיים, בלה בלה לחרוק שינייים, בלה בלה, גודל השעה ההיסטורית. זה בסדר שאת חושבת ככה, אבל למה בראש מהדורה זה המידע שאנחנו צריכים לקבל? ממתי מהדורת חדשות צריכה לשדר לנו נאומי מוטיבציה, משל היינו צפרירים חולון והמאמן הוא שייע פייגנבוים לפני קרב תחתית?

ונשארנו עם ערוץ 13. שם דווקא קיבלנו את מנת הספק הראויה. פתיחת המהדורה אמנם היתה מיושרת וממלכתית, אבל מצאנו את קורטוב המלח הראוי – בשני אופנים. הראשון הוא אלון בן דוד, שבניגוד לערוצים האחרים שכבר דיברו על היום שאחרי חמנאי, סייג ואמר ש"אנחנו עוד לא יודעים". הוא למד את הלקח מהחיסול בדובאי, מסתבר. והשני הוא הדיאלוג (על הגג בת"א, כמובן) בין אודי סגל ורביב דרוקר. יש משהו משותף בין שני העיתונאים האלה – והוא הניסיון שלהם מול פוליטיקאים בכלל, וראשי ממשלות בפרט. בניגוד לעיתונאים אחרים שאכלו משולחנם, דרוקר וסגל תמיד שמרו על ניקיון מסוים ועל ציניות בריאה. וסוף סוף, בדיאלוג ביניהם, מצאתי את מה שחיפשתי – את סימן השאלה. סגל שאל את דרוקר על העובדה שנתניהו וטראמפ מכרו לנו ניצחון מהיר ואלגנטי בפעם הקודמת, ומה קרה עכשיו?

דרוקר, מצידו, הסביר לו שהם בהחלט יוכלו למכור שוב ניצחון מהיר ואלגנטי – גם אם זה לא יקרה באמת. ובכך, שני העיתונאים הללו חשפו קצת את הבלוף של המהדורות האחרות: בסוף, בנימין נתניהו ודונלד טראמפ, שמובילים את המלחמה הזאת, לא נתנו שום סיבה להאמין להם. נתניהו הוא זה שהבטיח ניצחון מוחלט וגמר כשחמאס עדיין שולט בעזה, חיזבאללה עדיין שולט בלבנון ואיראן עדיין איראן. טראמפ הוא זה שסיפר לעולם שתכנית הגרעין חוסלה לחלוטין, ועכשיו שוב תוקף מארה"ב, כדי לחסל את אותה תכנית גרעין שלא היתה קיימת. ואם זה הרקורד שלהם עד היום, וכבר הוכחה כמה מחויבותם לאמת, איך נתנסח בעדינות? היא לא התכונה הבולטת שלהם – על סמך מה רוב המהדורות מאמינות להם הפעם? למה אנחנו סומכים שוב על שני אנשים ששיקרו כל כך הרבה פעמים בעבר?

האמת הפשוטה היא ששוב, התקשורת חוזרת על מנהגי העבר שלה – לא רק בארץ, אלא בכלל. היא יכולה להיות ביקורתית ונשכנית לפעמים, היא יכולה אפילו לאתגר כמה שאלות יסוד פה ושם. אבל כשהתותחים רועמים, שוב המהדורות יתמסרו אל הקסם של לובשי המדים. אל הניצחון המפואר. אל הקונצנזוס החמים והמחבק. כמו התקשורת האמריקאית בעיראק, וכמו התקשורת שלנו בכל מלחמה כמעט. כן, הנה סוף סוף מתרחשת המלחמה שחיכינו לה, זו שאחריה יבוא הזבנג וגמרנו, וסוף הסופים, והגאולה. הוא צדק, יוסי בנאי ז"ל: בישראל לא מטפסים אל הניצחון המוחלט, אלא צוללים ממנו למטה.

• המסך
• ביקורת טלוויזיה
• איראן
• החדשות

נתחיל מהסוף: נכון לשעה שבה נכתבות שורות אלה, עדיין לא ברור מה יהיו התוצאות של החיסול הגדול – אותה תקיפה אתמול אחר הצהריים של כוחות צה"ל על אדמת קטאר, שכוונה נגד בכירי חמאס שיושבים שם. יכול מאוד להיות שכשתקראו את הטקסט הזה, הפעולה הוכתרה בהצלחה – ושורת הרוצחים השפלים (אין לי שם אחר כלפיהם) אכן נאספה אל הגיהנום שמגיע לה. אבל כשמסתכלים על החדשות בישראל ואיך שהן הגיבו לאירוע הזה – נראה שזה כמעט לא משנה.

ליממה הזאת היה קונטקסט ברור – שנטוע עמוק ביממה של שלשום. יום שני ה-8.9, שהחל עם רצח ששת הישראלים בפיגוע בירושלים ונמשך עם היוודע מותם של ארבעה חיילי צה"ל בג'באליה, היה בפשטות יום מדכא. יום חסר אופק, יום שבו רבים מאיתנו שקעו בייאוש טוטאלי – שמתחבר לתחושת חוסר התוחלת שמלווה את המלחמה כבר חודשים ארוכים.אז איך ממשיכים לקיים את הריטואל? הרי לכם הטוויסט בעלילה. הפורקן. הנקמה שחיכיתם לה, סרט ההמשך שבו הגיבור סוגר חשבון עם הנבל. "החתונה האדומה". חיסול חסמב"אי, גדול מהחיים, בשושו מוחלט, שבו בבת אחת מחסלים את כל צמרת חמאס בקטאר. ניצחון מוחלט מול כאב מוחלט. ה"זבנג" שאולי אחריו גמרנו. סוף הסופים.

אחר הצהריים, נדמה היה שהטוויסט הזה מגיע. זה התחיל כמו כל "ימי החיסולים" שהכרנו בעבר מהמקרים של יחיא סינוואר וחסן נסראללה. זה תמיד מתחיל באיזשהו "פיצוץ מסתורי", אחר כך מגיעים המקורות הישראליים וממקדים, הגרפיקות נשלפות מהארכיונים ומעל הכל – הנראטיב. "האם X חוסל?", נשאלת השאלה וסביב נזרקים הדיווחים הסותרים, עד שמגיעה ההודעה הרשמית – שנותנת את האות לאופוריה. חיסלנו. סגרנו את החשבון הישן.

וכשמסתכלים על השידורים אתמול – נדמה שלפחות ב-12 וב-13 רצו מאוד ללכת בלי ולהרגיש עם (או להפך). הם חגגו את האירוע משל היה חיסול (כולל התמונות של כל אותם בכירי חמאס חוגגים ב-7.10), רק בלי החיסול עצמו. לא היתה אף עובדה ממשית שהעידה שאכן קרה הדבר – אבל כל המסביב כבר היה שם. הפרשנויות ליום שאחרי, הטקסטים הדרמטיים של קושמרו ("חאלד משעל לא היה שם", הוא אמר בפתיח למהדורה, "אבל גם אליו עוד נגיע"), פרומואים שמבטיחים את "כל הפרטים על החיסול בקטאר" – וכמובן מוריה וברקו, שקפצו את הכריש עם קליפ קופצני על רקע השיר "חרבו דרבו" של נס וסטילה וההבטחה "כל מי שחיסל, כל מי שתמך – כל כאלב ביג'י יומו".

אלא שבמציאות, הבסיס שעליו נוצרה אווירת ה"חיסלנו" היה די רעוע. אישור רשמי לא היה לכך שמישהו מצמרת חמאס חוסל – כאמור, עד שעת כתיבת שורות אלה. מה כן היה? אלון בן דוד שדיבר על "ביטחון בצה"ל שהפעולה הסתיימה בהצלחה", אוהד חמו שסיפר על "ארבע גופות שהגיעו לבית החולים המרכזי בדוחא" (כן, כששולחים פצצות כל כך חזקות, כנראה שמישהו ימות מזה), עמית סגל שכבר חילק את הכתרים על הפעולה בין המוסד לשב"כ, שברי אינפורמציה מפה ומשם – אבל שום דבר החלטי, כפי שהיה בחיסולים המוצלחים הקודמים.

זאת שוב הוכחה לעד כמה החדשות עובדות בתחום הרגש – ופחות בתחום היבשושי והמרובע של העברת מידע. כי גם החדשות, כמו הנפש הישראלית הממוצעת, שיוועו לחדשות טובות כלשהן. מאחר ואין אפשרות להביא את הקליימקס הרגשי בנושא החטופים (והסיכוי לשחרר אותם, כנראה, לא התחזק כתוצאה מהפעולה הזאת – בין אם היא מוצלחת או לא), קיבלנו את התחליף שהוא הנקמה – הראש המשופד של חליל אל חיה, או מוסא אבו מרזוק. התחושה שהצלחנו לסגור את המעגל – ואולי גם לעשות צדק רגשי עם הטראומה הנוראית ההיא מה-7.10, לפני כמעט שנתיים.

אבל האמת הפשוטה היא שאת הטראומה ההיא – הדבר היחיד שירפא הוא חזרת החטופים. ואחרי כל ה"ח'רבו דרבו" בסוף זו השאלה שרטטה – לפחות אצלי בלב: מה איתם? האם אחרי המהלך הזה יהיה סיכוי שמשהו משם יתקדם? גם בקטע הזה, היו המון רגשות ומעט מאוד עובדות. גם המהדורות התמסרו לפרטים החשאיים מאחורי הפעולה, ופחות בשאלה איך זה לוקח אותנו הלאה – איך זה פותר את הפצע האמיתי בלב של רוב הצופים? איך האירוע המאז'ורי הזה – בין אם קרה או לא קרה – פותר את הבעיה הכי גדולה שמונחת לפתחנו?

זאת היתה המשימה האמיתית של החדשות, בעולם נורמלי. לנסות ולסדר לנו את הראש – להסביר לנו מה קרה, ולנסות לבאר מה הולך לקרות. אבל אנחנו לא חיים בעולם נורמלי, אנחנו חיים בישראל של 2025 – ובעולם הזה, המהדורות בעיקר היו שם כדי לנסות ולחבר אותנו לחוויה רגשית. לא היה כאן אמוציות של חזרת חטופים, ולא היה כאן פיתרון או איזושהי דרך לעתיד טוב יותר. החיבור היה לכעס ההוא – הגולמי, שיצא מכולנו ב-7.10. לתחושת הבגידה והעלבון האמיתיים ששררו בתוכנו ביממה ההיא, וברצון לראות את "עצרת הדין" – כמאמר המבצע – מתרחשת.

שני אנשים בכל זאת בלטו לטובה, לפחות בעיניי. אחד היה אהוד יערי – שממשיך לעשות עבודה טובה ביכולת לברור את המוץ מהתבן, לספר מה חשוב ובעיקר להביא את האמינות למסך (בניגוד לכל מי שמסתמך על קומוניקטים – בין אם זה מלשכת רוה"מ, דובר צה"ל או דיווחים סותרים ערביים, אף אחד מהם לא גורם יותר מדי אמין); והשנייה הגיעה דווקא בסוף היום.

רעות ענבר, הפעילה האינטרנטית שמוכרת לכם בעיקר אם אתם שמאלנים, התארחה אצל "אברי ושרקי" – ונדמה לי שמכל הקקפוניה שרצה חצי יממה בערוצים השונים, היא זו ששמה את האצבע על הנקודה הנכונה. היא דיברה על כך שאין באמת על מי לסמוך. שבכל התיאטרון הגדול הזה שחיינו בתוכו, בין קטאר לארה"ב לישראל לעולם הערבי לאיראן, אין גורם אחד שאפשר להסתכל עליו ולנסות להבין מה לעזאזל קורה במציאות. התחושה היא שאף אחד מהגורמים הללו לא מספיק אמין, ולא מספיק בצד שלנו, כדי שנוכל לדעת ממנו איפה אנחנו לעזאזל חיים. מה אמיתי, ומה פייק.

הדבר העצוב הוא שזה מה שבדיוק אני מצפה מהמהדורות. כולנו חיים כבר כמעט שנתיים בתוך ערפל די סמיך – ומחפשים לנסות ולהבין את המצב. לראות אופק – לאו דווקא חיובי, אלא סתם לדעת לאן הכל הולך. והתחושה היא שאף אחד לא עושה מאמץ להפיג את הערפל הזה – לא הממשלה, שעסוקה בספינים ובהשמצות; לא הצבא, שעד שהיה בו גורם אמין שתיווך לנו את המציאות, הוא הוחלף בדו"צ קצת יותר נוח לשלטון; ולמרבה הצער, גם לא התקשורת – שעסוקה בקליפים וגרפיקות ופחות בניסיון להגיד לנו לאן הולכים.

יכול להיות שבכירי החמאס הארורים אכן חוסלו. יכול להיות שלרגע אחד, גם בלב שלי יהיה פורקן מסוים מהרצון הברור לראות קצת צדק בתוך המציאות המזעזעת הזאת. אבל אחרי האבל של ה-8.9, והכמעט אופוריה של ה-9.9, ב-10.9 אנחנו ממשיכים לגשש את דרכנו קדימה. ועדיין מחכים לאיזה שובל של אור שיבקע מתוך הערפל בחושך.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• החדשות
• אקטואליה
• מלחמת שבעה באוקטובר

בואו נודה באמת: כולנו מרגישים היטב את תחושת הלופ. התחושה המוזרה הזו שהכל חוזר על עצמו. חמש השנים האחרונות לבדן – שנעו בין בחירות, מגפה עולמית, בושה ענקית בנבחרים שלנו או סתם תחושה שהדברים לא הולכים למקום יותר טוב – מלוות בהרגשה התמידית שהכל נמצא במעגלים. שאפילו בחדשות, שאם נאמין לשם שלהן אמורות להגיד לנו מה חדש, קצת סובבות סביב עצמן. אמש שודרה הכתבה השנתית של "אוי גוועלד, הצעירים המופקרים לוקחים סמים ושותים אלכוהול באילת!", ונזכרנו בעוד כמה כתבות שבחדשות אוהבים למחזר.
>>אלון אבוטבול ז"ל: פרידה מכוכב הקולנוע האמיתי הראשון בישראל
>>מה חדש בדיסני: 8 סדרות וסרטים שכנראה תרצו לראות בחודש אוגוסט

הצעירים המופקרים

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא בן נוער מופקר ומושחת, שעוד מעז לשתות אלכוהול בעיר הקדושה והחסודה אילת. בתפריט תמצאו משפטים ברוח "אני לא מבינה איפה ההורים שלהם?", "עצוב לראות לאן הנוער מידרדר", וכמובן – האשמות כלפי התרבות החילונית/מערבית הרדודה, או לחלופין הממשלה הפושעת של ביבי. נראה שהכתבים שכחו את צעירותם, כי בני נוער בכל העולם נוטים לברוח ולעשות שטויות (כמובן בגבולות מסוימים), ובכל דור ודור חייב המבוגר לצקצק ש"הנוער של היום", ובכן, "הוא לא הנוער של הלילה". קיו להטיית ראש של יונית.

הזמר הוותיק

כולם מכירים את הזמר הוותיק. הוא כתב "נכסי צאן ברזל" (עוד קלישאה), השירים שריגשו מדינה שלמה (עוד קלישאה), אבל עכשיו – הפלא ופלא – הוא צריך לקדם משהו (דיסק או הופעה גדולה בהיכל התרבות), ולכן הוא מתראיין. הוא יספר איזה אנקדוטה חמודה על שיר שהלך לאיבוד, או לחן שקרה במקרה; יספר קצת על האלבום החדש (בכל זאת, לא בשביל זה באנו?) – ואז מגיע רגע השיא של הראיון: הרגע שבו המראיין חמור הסבר שולף את השאלה הקבועה של "אז מה דעתך על <הרכב/זמר פופ עכשווי>?". וכאן התשובה מתחלקת לשניים – אם הזמר יבאס את המראיין, הוא יגיד שהם דווקא סבבה והוא זורם עם הזמן. אבל אם הוא ירצה לרצות – הו הו! אז חרצובות הלשון ייפתחו, והזמר הוותיק ועז המבט יספר כמה המוזיקה הזאת לא אמיתית, ומזויפת, ומהונדסת משיקולים מסחריים. כל זה לעומת הפופ המתוק שהוא עשה בסבנטיז, שלא נעשה בכלל כדי למכור תקליטים – אלא בשביל הנשמה. טוב אחי.

הליכודניקים המצקצקים

כולנו מכירים את זה: הכתבה הנוסטלגית, שבה נהוג להביא את "ותיקי הליכוד" (כולל כאלה שהיו חברי כנסת מהליכוד לפני חמש דקות ממש), שאוהבים להתנשא ולהרים את האף על הסבב הנוכחי של הליכודניקים, חסרי ה"הדר הבית"רי". זה נשמע נורא משכנע, עד שאתה נזכר מה היה היחס בזמן אמת לשרת החינוך לשעבר לימור לבנת, מה כולם חשבו על בני בגין ועוזי לנדאו כשהם ממש היו בכנסת, וגם -כן ידעתם שאני אגיע לזה- כמה מפחיד היה אריק שרון כשהוא נבחר ב-2001. בקיצור, אל תתפלאו אם עוד כמה שנים תראו בכתבות האלה את טלי גוטליב וחנוך מילביצקי, מסבירים למה "הליכוד איבד את הדרך", עם טון מתגעגע לממלכתיות של פעם. להקיא כל פעם מחדש.

השיגעון התורן

כן, יש טרנד לוהט, הורים יקרים – והילדים שלכם כבר מכורים אליו. בין אם זה פוגים, פוקימון גו או בומברדילו קרוקודילו, כתבי החדשות תמיד יודעים להיות עם יד על הדופק, החל מחודש אחרי שהטרנד דועך. כל הלהיטים כבר כאן: הורים שמודאגים מזה שהילדים "כבר לא משחקים בחוץ" (גם אתם כבר לא מייבשים ביצות), פסיכולוגית שמספרת שהרבה יותר טוב "לא להיכנע לתכתיבים חברתיים" (ואז לקבל מכות ממי שכן), וכמובן – מחלקת היח"צ המאושרת של המוצר, שמרוויח המון זמן מסך בין הפרסומות, מכתבה במהדורת חדשות לכאורה רצינית. אבל אין לזה קשר, כמובן. אנחנו רק מדווחים.

הלשעבר

כולם מכירים את "הלשעבר". כל מה שאתם יודעים עליו זה שהוא היה בכיר באחת ממערכות הביטחון, לא שזה קל לפספס, כי תמונה שלו במדי חאקי נמצאת סנטימטר מהראש שלו בפריים המדוקדק שהכינו לו במשרד יחסי הציבור. "הלשעבר" בא להתראיין, והוא תמיד מודאג. מודאג לא חלילה מהאיומים החיצוניים שלנו (כי איתם זה קלי קלות להתמודד), אלא מהמצב בתוך החברה הישראלית. הו, השסע הקדוש. הוא יסביר בנחרצות אין קץ כמה המצב הנוכחי מוביל את ישראל לאבדון, וברמיזה הוא יקרוץ כמה פעמים ש"כמה חשוב שאנשים חדשים (אני) וכוחות רעננים (אני אני) ומפלגות חדשות (אני אני אני אני) יזרימו דם חדש למערכת הפוליטית". הוא כמובן לא מדבר על עצמו, חס וחלילה. רק על המצב שבוער מסביב. למען הסר ספק – יש בעיות אמיתיות, וחשוב שאנשים שאכפת להם מהמדינה ידברו תמיד. אבל רק כשהראיון ייגמר, תיזכרו שלא מזמן גם הוא היה חלק מהמערכת הזאת. לפעמים אפילו ממש באסון שעיצב את חיינו בשנים האחרונות.

יואב גלנט בריאיון ליונית לוי ועמית סגל. צילום מסך, קשת 12

מזג האוויר הקיצוני

איך ערוצי טלוויזיה אוהבים מזג אוויר קיצוני. איך הם אוהבים את הפריימים של עצים עפים בסופה, של שכונת הארגזים מוצפת במים בפעם המיליון, את המשאית שבקושי מצליחה לשרוד – או מהצד השני, את החום ש"לא ראינו כמותו" (כל שנה מחדש), שיאי הטמפרטורות שכל הזמן נשברים ואת נקודות הקיצון. יכול להיות שיש לזה סיבה? עזבו, תמשיכו להראות אנשים מזיעים בפריים. איך הם אוהבים לשלוח את החזאי התורן לאמצע כביש איילון, לעמוד שם בקור מקפיא ולהסביר לכולם ש"הסופה יחזקאל נכנסת כרגע לארץ ותחלוף בעוד מספר ימים", או ש"גל החום יהיה כאן ואז יעבור מתישהו". איך אמר טדי נגוסה? במזרח התיכון חם. כל כך חם. ולפעמים פחות חם. זה לא חדשות.

למה השמאל מפסיד

המועד: בדרך כלל אחרי מערכת בחירות שבה בנימין נתניהו מנצח (אתם יודעים, האירוע הנדיר הזה שקורה פעם בשנתיים). המשתתפים: בדרך כלל אותם פרצופים. חברי כנסת לשעבר ממרצ, סוציולוגים שונות, פעילים חברתיים – אפשר להרכיב רשימה כזאת בשלוף מהראש. וגם הטיעונים הם תמיד, מה לעשות, אותם טיעונים ישנים – כן, השמאל התנכר לפריפריה ולאוכלוסיות מוחלשות; כן, אחוזי ההצבעה בתל אביב נמוכים יותר מבעפרה ובני ברק (אחלה גרף, מרשים!); כן, החרמות ו"רק לא ביבי" הן אסון (לא, כי לשתף פעולה עם ראש ממשלה מושחת עם לשכה מלאה בסוכני קטאר זה פנטסטי). יאללה גם כן, שמענו אתכם. ואז עוברות שנתיים, ויש עוד בחירות, והכתבות נשלפות מהארכיונים – עם הצ'חצ'חים והגרבוזים וכל מה שביניהם. למה השמאל מפסיד? אולי כי אתם משעממים ת'תחת.

מחירי התיירות עולים

ז'אנר אהוב מאוד על עורכי חדשות. קודם כל, כי זה כסף ועיסוק בכסף בדרך כלל מושך אנשים. שנית, זה נוגע לתחושת ה"פראייריות" של האזרח הישראלי. הנה, החברות הרעות דופקות אותנו במחיר. בדרך כלל זה בא בתוספת ראיון עם משפחה (פריים אהוב – אבא עם ילדה על הירך) שמסבירה כמה "המחירים על חבילות נופש הם עושק", ו"כבר אי אפשר לבלות בחופשה". ואז אתה שואל את עצמך – מי קהל היעד? במדינת ישראל, גם צופי החדשות, יש רבים שלא מצליחים בכלל לחשוב על חופשה בחו"ל – כי הם עניים מדי, או סתם בני אדם שעסוקים הרבה יותר בהישרדות יומיומית (לפעמים פיזית) מאשר בשאלה "מתי סוף סוף ניסע לרודוס?". בסוף, זה קל מאוד לייצר את האייטמים האלה, כי הם עובדים בדיוק על סוג האנשים שמייצרים אותם – סחים ממעמד הביניים שמתמרמרים על טיסה ללרנקה. ואז אתה גם נזכר שמחירי החופשות תמיד עולים בקיץ, עד שהם נרגעים אחרי החגים. כל פאקינג שנה מחדש.

לאן נעלם…

בדרך כלל כתבות כאלה מגיעות באולפן שישי, רגע לפני שמקפלים את האולפן ומזמינים מונית לאמנון אברמוביץ'. כתבת "לאן נעלם…." – הזמר הגדול, השחקן הגדול, הדמות המיתית שכולנו הערצנו. בדרך כלל זה מתכתב עם סוגת "הראיון עם הזמר הוותיק" (ראו סעיף 3), אבל לפעמים זו נראית כתבה ממש מושקעת – עם חומרי ארכיון, וקטעים נדירים ושירים שאף אחד לא שמע! בשורה אמיתית, אתם חושבים? תחשבו שוב, כי בדרך כלל בסוף הכתבה (ולפעמים גם באמצע שלה) מבהירים שכל הכתבה הזאת בכלל נועדה לקדם את סדרת הדוקו החדשה על "לאן נעלם…." – שתשודר בקרוב בכבלים או בלוויין. כל מה שראיתם בכתבה, תוכלו לגלות בקצת יותר אריכות בסדרה האמיתית שעליה ממש עבדו אנשים ותשודר עוד מעט. מה הכתבות האלה נותנות? יח"צ לסדרה, אבל בעיקר פילר לאולפן שישי כדי למלא עוד כתבה רגע לפני שארז טל וקטורזה נכנסים לפריים. בפועל מדובר במפעל שסוחט מדוקומנטרים את כל המיץ שיש בהם, רק כדי שיקבלו את הבוסט של אולפן שישי. טכנית זה כשר, אבל המיחזור הזה כבר ממש מסריח.

• המסך
• החדשות
• טרנד
• כאן 11
• ערוץ 12
• חברת החדשות

אני טיפוס לא נוסטלגי מטבעי. כשאני שומע את צירוף המילים "פעם היה יותר טוב", בא לי בדרך כלל לתת אגרוף לדיסק של הנסון שיש לי בבית (לא, כי אתם שמעתם רוק מתקדם כשהייתם בני 12). נוסטלגיה היא תעלול שהמוח שלנו מבצע על עצמנו כדי לגרום לנו לחשוב כשהיינו צעירים יותר, העולם היה טוב יותר. זה בדרך כלל לא נכון ולפעמים זה מרגיז במיוחד.ובכל זאת, יש תחום אחד שבהחלט היה יותר טוב פעם: החדשות בטלוויזיה.

>> התקשורת הישראלית חצתה את נקודת האל חזור. לא תהיה לה תקומה
>> רק ככה נראה ניצחון. שמישהו יכריח את נתניהו לצפות בסרט הזה

זה לא שהמציאות בסוף שנות התשעים היתה איזה גן עדן – גם לנו היה את הפיגועים שלנו ואת הפחדים שלנו ואת הטראומות הלאומיות שעברו בסך כל כמה שנים (מרצח רבין ועד האינתיפאדה השנייה), אבל לפחות כשהגעת למהדורה של שמונה בערב, האמנת שהחדשות אמורות לשרת אותך. לספר לך מה קורה. לעשות סדר.אבל קרה משהו לחדשות בטלוויזיה מאז. אנחנו רואים יותר חדשות מבכל תקופה אחרת בהיסטוריה, ועדיין מרגישים שאנחנו יודעים פחות.

זו תקופה של מבוכה גדולה ושל ייאוש גדול. למרות שבחוץ יש שמש קיצית, כולנו חיים בתוך ערפל קרב כבר יותר משנה וחצי. אחרי הטראומה המכוננת של שבעה באוקטובר נכנסנו לתוך מלחמת הענק הזאת ששואבת הכל – החרדות מכל התפתחות ומכל שם חדש למבצע צבאי (הם נורא יצירתיים כשהם רוצים), החברים שהולכים למילואים מאות ימים, הירידה למקלטים פעם בכמה שבועות שכולנו התרגלנו אליה, ה"הותר לפרסום" שחובט לך בבטן כמו בוקס וכמובן הצל הכבד של החטופים שלא הוחזרו.

בניגוד למשוכנעים (שאיכשהו יותר משוכנעים ככל שהמציאות נהיית יותר מבולגנת), אני מאמין גדול במחנה הנבוכים. אלה שהבינו בשבעה באוקטובר שהם לא מבינים, שהורידו פרופיל ושבעיקר מחפשים את הדרך החוצה מהכאוס שיש מסביב. בדיוק במקום הזה אמורות להתייצב החדשות, לתווך לנו את המצב, לנסות ולהסביר, ובעיקר להיות הנציגים שלנו מול השלטון – להשתמש במנדט שניתן להם מהציבור (גם אם אתם ערוץ מסחרי) ולנסות להוציא מהם בדל של אמת שהם מנסים להסתיר בכל הכוח.

ולא, אני לא מדבר על ערוץ 14. הוא בצד של נתניהו ועובד למענו, והוא יסובב את העובדות בכל דרך שתתאים לנראטיב שנתניהו רוצה לשווק לציבור. לא סתם נתניהו מתראיין רק שם (או לאנשי הערוץ ברוחם שפשוט עובדים בערוצים אחרים). רק הם מסוגלים לבלוע את הקול-אייד שלו ולשתוק. אצלם הכל על השולחן. אני לא מצפה מהם לדבר וגם פחות צופה בהם. זה חסר טעם.החשבון שנפתח לי הוא עם הערוצים המסחריים וספציפית עם קשת 12, כי בפרפראזה על ספיידרמן, "עם רייטינג גדול – באה אחריות גדולה". קשת 12 הוא הערוץ הנצפה ביותר, בפערים שרק הולכים וגדלים עם פרוץ המלחמה. הוא המקום שאליו אנחנו הולכים כדי שיתווך לנו את המציאות. והתחושה היא שבמקום להתמקד במשימה הזאת בוחרים לנו לתווך שם משהו אחר.

אני לא חושב שיש שם אידיאולוגיה. רוב העיתונאים של קשת 12 (האמיצים שבהם מודים בזה בקול רם) כנראה לא מתים על השלטון הנוכחי. אבל כמי שמתבונן בהם, אי אפשר להתחמק מהעובדה שבחדשות 12 עובדים לא בשביל זכות הציבור לדעת – אלא בשביל אהבת הקהל. קצת כמו שנתניהו מחזיק בשלטון כדי להישאר בשלטון, בקשת 12 מחפשים רייטינג כדי להמשיך ולקבל עוד רייטינג. הם עסוקים בליטוף הציבור הדואב שצופה בהם בניסיונות לעודד אותו או לאלחש אותו, לא בניסיונות להסביר לו לאן אנחנו הולכים ולמה כל כך כואב לו.

לממשלה אין אינטרס להסביר לנו את הדרך. לזה כבר התרגלתי. התרגלתי שראש הממשלה לא מדבר עם האזרחים, שאין "מאסטרפלאן", שאין איזשהו חזון גדול מלבד צמד המילים הסתום "ניצחון מוחלט" (שמיום ליום מתברר כשקר עלוב). אבל שם אמורים להיות עיתונאים. כאלה שלא עסוקים ביחסי ציבור ופירוטכניקה, אלא חוצבים את המציאות בסלע ומנסים להסביר לנו – וסליחה על הפשטנות – וואט דה פליינג פאק איז גואינג און. ואין כאלה.

הדוגמא המובהקת היא הפתיח של "אולפן שישי", תוכנית הדגל של חדשות קשת 12. והתוכנית החשובה ביותר של השבוע נפתחת בהרצאה פטריוטית. המגיש, בדרך כלל דני קושמרו אבל לא תמיד, מגיע לא בתור איש החדשות שמנסה לספר לנו מה קורה – אלא בתור המאמן שלנו במחצית. או מרצה בגריי. או קואוצ'ר להעצמה.עשר דקות נטולות מידע שמסכמות את אירועי השבוע בקליפים מוזיקליים (למה זה בחדשות?), עם סיסמאות גדולות על המסכים מאחור, ולפעמים אפילו נאום קורע לב של אחד מבני משפחות החטופים. לדברים של משפחות החטופים תמיד יש מקום, אבל מה החשיבות של זה לשיח שלנו? איך זה עוזר לנו להבין יותר טוב את המצב? אנחנו מבינים שהמצב קשה, אנחנו קרועים מהסיטואציה, אבל כל זה לא החכים אותנו במילימטר יותר מהמקום שבו היינו.

התחושה היא שהחדשות בטלוויזיה, ובעיקר בחדשות 12, פשוט ויתרו על התפקיד שלהן. הן מבינות שאת החדשות בזמן אמת אנחנו מקבלים מהסלולרים (בדרך כלל מקבוצות טלגרם קיקיוניות ועמוסות פייק עם שמות כמו "חדשות בזמן אמת"), ומחפשות לחזור לתפקיד המסורתי של ערוץ 2 הישן מאז הקמתו – להיות הקונצנזוס. המקום שאליו האומה הולכת שטופת דמע וקסם להניח את הרגליים אחרי עוד יום קשה בישראל. לרגש אותנו, להפחיד אותנו, להצמיד אותנו למסך – רק שנישאר לצפות וכמה שיותר.

זו הסיבה שהם נתנו את המשבצות התקשורתיות המפנקות לאיתמר בן גביר ושיחזרו אחד לאחד את הטעות שהתקשורת האמריקנית עשתה עם דונלד טראמפ – עד שהפירומן הבזוי נבחר לראשות מכבי האש של המדינה. מאותו המקום, בתחילת המלחמה, נתנו את הפלטפורמה הזאת לאליהו יוסיאן המטורלל שחושב שהדרך לנצח את איראן היא להפוך לאיראן. ואחר כך הם שידרו פרסומות בכיכובו.

וכך הפכו החדשות לקרקס. מהפאנלים הבלתי נגמרים (כמה אנשים כבר אפשר להושיב ליד דסק?), הראשים המדברים שאיכשהו אף פעם לא מתקרבים לאמת, חברי כנסת זוטרים שלא יודעים כלום אבל מקבלים מסך זמן כי… ככה, שרים בכירים שכבר מתראיינים אבל למעט בודדים כבר לא שואלים אותם שאלות קשות על חוסר התפקוד של משרדם, כי גם הם חלק מה"חדשואו", המופע הבידורי שמתכנס באולפנים עם מסכים ודסק מאחורה.

תאגיד השידור הישראלי מבחינה זו את העבודה הכי סבירה. המהדורה שלהם לפחות מנסה לספק תמונת מצב ולא להשתתף בקרנבל הרגש הזה. אבל זו טיפה בים. והתחושה היא שברוב המהדורות ובתוכניות האקטואליה, רוב הזמן, אנחנו מופקרים לגורלנו.זו תקופה נוראית להיות בה ישראלי. מדינה שלמה הולכת בתוך חושך ענק שמקיף אותה ורק גובר, עם מנהיגות שעסוקה בעיקר בעצמה ותחושה עמוקה שאף אחד לא נמצא שם בשבילנו, במיוחד מי שהיה אמור. אולי כשזה ייגמר נוכל סוף סוף לאסוף את השברים ופשר יהיה להתחיל מחדש. בינתיים נשארות רק השורות שכתב אריק איינשטיין ז"ל: "והימים, ימים קורעים/ הלילות, לילות קרים/ הקירות, קירות חלקים/ ואנחנו לבד. לגמרי לבד".

• ביקורת טלוויזיה
• החדשות
• אקטואליה
• מלחמת שבעה באוקטובר