באופן מסורתי, חגיגת הלהט"ב הגדולה של השנה מתקיימת בקיץ סביב חודש הגאווה ואירועי מצעד הגאווה, אבל זה לא אומר שאי אפשר לחגוג גם באמצע החורף, בעיקר אם יש סיבה ממש טובה למסיבה. ובכן, הסיבה: 50 שנה לאגודה למען הלהט"ב; והמסיבה: פסטיבל "זן נדיר" מהמרכז הגאה של עיריית תל אביב-יפו, פסטיבל הצדעה לגאווה הישראלית בדגש על עולמות התרבות של הקהילה.

>> תל אביב באורות: שוק חנוכה בכיכר הבימה, שוק כריסמס בנמל יפו
>> גדולים בתחומם: 7 מתחמי התרבות והבילוי הכי חמים בתל אביב

ויש לא מעט מה לחגוג: האגודה למען הלהט"ב הוקמה ביולי 1975 והייתה ההתארגנות הראשונה של הקהילה הגאה בישראל למאבק על זכויותיה, ומי שברבות השנים הובילה לשורה ארוכה של שינויים חברתיים מהותיים וניצחונות דרמטיים בבג"ץ ובכנסת במסגרת המאבק המתמשך של הקהילה להכרה, קבלה ושוויון.

בלב אירועי הפסטיבל יעמוד מופע מחווה לקורין אלאל ז"ל, במלאת שנה לפטירתה, במסגרתו יתקיים מפגש בימתי של רבים מאמני הקהילה הצעירים, בהם אודי שניידר, אופק יפרח אזולאי, אלה לביא, אנוש, חן אהרוני, חן כהן, מירב הלינגר, ענת אסתר חיטמן, רון רווח, שי גבסו, שיר פופוביץ' ושקד מילר. במופע תתארח גם רותי אלאל (מפיק מוזיקלי: אסף אור).

מופע מסקרן נוסף בפסטיבל הוא "ערב סטנדאפ הומופובי" שבו יארח הקומיקאי אור ברגמן את מיטב אמני הסטנדאפ הגאים על במה שבה מותר לצחוק על הכל, ובעיקר על הקהילה. בין הסטנדאפיסטים שיעלו על הבמה: אבי דנגור, לאון בור, שחר קפלן, תאיר שויקה, הדס בודסקו ונעם גלעד. וגם: סרטי דוקו גאים, תערוכות מחווה, הקרנת פרק גנוז של סדרת הרשת "פאטוץ'" והרצאות על תרבות.

במעמד זה ייפתח לראשונה לציבור גם ארכיון הקהילה הגאה, שנאסף בעבודה יסודית של שנים בשיתוף אוניברסיטת תל אביב. פריטים מיוחדים מתוך הארכיון יוצגו במרכז הגאה לצד הסברים מיוחדים על האופן שבו נבנה ארכיון הקהילה. ברגע השיא של הפסטיבל תתקיים הדלקת נרות קהילתית בהובלת סגנית ראש עיריית תל אביב יפו ומחזיקת תיק הגאווה מיטל להבי ולצדה חמש דמויות שמייצגות חמישים שנה של גאווה ישראלית.

"חמישים שנה לאחר שקמה האגודה למען הלהט"ב מתוך שוליים מוחלטים, אנחנו עומדות ועומדים כאן, בלב תל-אביב, כקהילה משפיעה, חכמה ומובילה שינוי חברתי", אמרה להבי, "אבל ההיסטוריה שלנו לא רק מאחורינו – היא משימה לעתיד. כי שוויון לא קורה מעצמו, וזכות לחיות בלי פחד לא מובטחת לאף אחת ואחד. כשכוחות קיצוניים מנסים להחזיר אותנו לארון ולהוציא אותנו מהמרחב הציבורי, האחריות שלנו היא לא רק לחגוג את ההישגים, אלא גם להמשיך להיאבק בנחישות. לכן הפסטיבל הזה הוא מבט גאה לאחור וקריאה ברורה קדימה: אנחנו ממשיכות וממשיכים להיאבק על מדינת ישראל שהיא בית לכולנו".
>> פסטיבל זן נדיר, 18.12 19:30, המרכז הגאה בגן מאיר.עוד פרטים וכרטיסים למופעים

• הבועה
• האגודה למען הלהט"ב
• להטב"ק
• המרכז הגאה
• עיריית תל אביב
• קורין אלאל

כשהתחלתי את התהליך המגדרי שלי, באיחור לא אופנתי (גיל 40 וקצת), ידעתי שברגע שאהיה מוכנ.ה לזה יש לי כתובת ברורה: המרכז הטרנסי שהוקם לפני שלוש שנים ביד אליהו. זה לקח רגע, אולי אפילו שניים, אבל בסוף אזרתי אומץ, ולקחתי את עצמי אל המרכז. זה היה נורא מפחיד בהתחלה, אבל עם הזמן המקום הזה הפך עבורי לבית, למשענת ולמקום בטוח שבו אפשר להכיר, לחשוב, ללמוד ולבחון מה נכון לי.

אני זוכר את הפעם הראשונה שבה הגעתי למרכז, עם חברה טובה לתמיכה. פגשתי שם את לי, מנטורית שהקשיבה, הכילה, והסבירה לי על השירותים שהמקום מציע. דרכה הכרתי אנשים נוספים, ובתוך זמן קצר המקום הפך לבית. בהמשך, כשהחלה להתגבש הקבוצה של א-בינארימות בוגרים, מעל גיל 40, דרך קבוצת פייסבוק, ידענו שיהיה לנו שם בית. כבר כמעט שנתיים שאנחנו נפגשות שם ומקבלות תמיכה וסיוע בבנייה וחיזוק של הקהילה הקטנה שלנו.

זה לא רק מקום שבו אנחנו מקבלים שירותי רווחה או מגיעים לפעילות תומכת, מפגשי ייעוץ או קבוצות חברתיות. הלב הפועם של המרכז הטרנסי הוא הסלון – מרחב בטוח ומרפא, שאליו כל איש.ה על הקשת הטרנסית יכולים להגיע כדי לשאול, ללמוד ולפגוש עוד אנשות ואנשים מגוונים, כמונו. המקום הזה, שמשרת אלפי א.נשים מתל אביב-יפו ומחוץ לה, ייסגר בעוד כחודשיים. ההבנה, שהחל מעוד זמן קצר, לא יהיה לנו את המרחב הזה, שמנגיש בצורה כל כך חשובה מגוון של מענים קהילתיים משמעותיים, פשוט שוברת לי את הלב.

גם במרחבים גאים אנחנו לפעמים צריכים להסביר ולהוכיח כל פעם מחדש שיש לנו זכות קיום. המרכז הטרנסי היה המקום היחיד שבו לא היינו צריכים להסביר את עצמנו. פשוט היינו

>> וכעת למלחמה אחרת: תל אביב של פעם והיוצר שיצא לקרב על יצירתו
>> זה אחד הסרטים הגדולים של השנה. הוא עבר לכולם מתחת לרדאר

לשמחתי, עיריית תל אביב-יפו בחרה לקחת אחריות, לממן ולהפעיל את כלל הפעילויות של המרכז ולדאוג שהשירותים החשובים לקהילה ימשיכו לפעול. המרכז הגאה, שהעירייה השקיעה בו עשרות מיליוני שקלים (ובצדק!), ימשיך להפעיל את כל הפעילויות החברתיות והקהילתיות של המרכז הטרנסי; אגף הרווחה ימשיך להפעיל את תוכנית הליווי והמנטורינג וייתן מענה מקיף לטרנסים ולטרנסיות – לא רק תושבי העיר, אלא מכל הארץ.

אני גאה בעיר שלי, שגם בתקופה שבה הקהילה הטרנסית נמצאת תחת מתקפה גלובלית (שכבר מורגשת פה היטב), בוחרת העירייה להשקיע משאבים משמעותיים בקבוצה הכי פגיעה ורגישה בקהילה הגאה. אני גאה בה על כך שבאקלים הפוליטי הנוכחי, שבו בחסות המלחמה ומתוך קריצה לבוחרי הימין משרדי הממשלה מושכים את ידיהם מכל דבר שיש לו ניחוח להטב״קי, היא מבינה את התפקיד שיש לה במדינה, בתור הגוף היחיד שרוצה ומסוגל להמשיך את הפעילות החשובה הזו. מדובר במשאבים בהיקפים שאי אפשר היה בכלל לדמיין שיושקעו על ידי גוף ממסדי לפני 3 שנים, כשהחל פיילוט המרכז הטרנסי ביוזמת האגודה למען הלהט״ב ופרוייקט גילה להעצמה טרנסית.

כל זה באמת משמח ומעודד, אבל האמת היא שזה פשוט לא מספיק. כי השירותים הללו, כשהם מפוזרים בין מחלקות העירייה ולא מרוכזים במיקום פיזי ייעודי, עדיין לא עונים על הצורך המהותי של הקהילה הטרנסית: בית חם ומרחב בטוח שמספק את מגוון המענים שהיא זקוקה להם.

בעולם אידאלי, א.נשים מכל גווני המגדר היו מרגישים בנוח להיכנס למרכז הגאה המפואר בגן מאיר, אבל אנחנו לא חיות בעולם אידאלי. במקום ובזמן הנוכחי, הרבה מהטרנסים והטרנסיות עדיין לא מרגישות בטוח במרחבים משותפים עם שאר הקהילה הגאה. למה? כי גם בתוך הקהילה הגאה יש היררכיות, וגם בתוכה פנימה הקהילה הטרנסית סובלת מהדרה. בעוד הומואים ולסביות זכו בעשורים האחרונים לנראות ולכוח, אנחנו עדיין נאבקים על הזכות הבסיסית לביטחון ולשייכות. גם במרחבים גאים אנחנו לפעמים צריכים להסביר ולהוכיח כל פעם מחדש שיש לנו זכות קיום.

המרכז הטרנסי היה המקום היחיד שבו לא היינו צריכים להסביר את עצמנו. פשוט היינו. המהלך הזה של שילוב הפעילות הטרנסית במרכז הגאה יכול להביא איתו חיבור חשוב ומבורך, אבל לצידו – הקהילה הטרנסית צריכה, לפחות בעת הזו, את האינטימיות. מקום משלה.

אנחנו רואות שזה מה שעושות ערים אחרות בעולם. המודל של המרכז הטרנסי לא הומצא כאן. בניו יורק, סן-פרנסיסקו, לוס אנג׳לס, ברלין, אמסטרדם, לונדון, מונטריאול, בכל הערים האלה ובאחרות הוקמו ב-20 השנים האחרונות מרכזים קהילתיים ייעודיים לקהילה הטרנסית, המציעים תחת קורת גג אחת שילוב רחב של שירותים חברתיים, רפואיים וקהילתיים – ובהם ליווי בתהליכי שינוי מגדרי, ייעוץ משפטי, תמיכה נפשית, שירותי בריאות מותאמים, סיוע תעסוקתי וכלכלי, פעילות חברתית ועוד – והכול בסביבה בטוחה ומכילה עבור הקהילה.

אם עיריית תל אביב-יפו רוצה לחזור ולתפוס מקום של הובלה כעיר פלורליסטית וליברלית, ולא להמשיך להשתרך מאחורי רמת גן במדד הגאווה, היא חייבת לעדכן גרסה, ללמוד מהעולם ומהניסיון המקומי המוצלח, ולהקים מחדש את המרכז הטרנסי תחת הגג שלה.
>> כרמל אלוני אוחיון הוא ממובילי הקבוצה הא-בינארית במרכז הטרנסי ופעיל.ה בתנועת עיר סגולה

• טור דעה
• טרנסג'נדרים
• להטב"ק
• עיריית תל אביב
• המרכז הגאה

שביתת עובדי מוסדות חברת "מוסדות חינוך, תרבות ושיקום שכונות בתל אביב" יוצאת לדרך.כפי שפרסמנו לפני שבועיים, כ-3,500 עובדים המאוגדים בכוח לעובדים הכריזו כבר בחודש יוני על סכסוך עבודה במחאה על תנאי העסקתם, ביניהם עובדי הקאנטרים, הבריכות והמרכזים הקהילתיים בתל אביב-יפו. מחר (שישי, 8.8) הם ינקטו בצעדי השבתה ראשונים ולא יפעילו את קאנטרי ארלוזרוב וקאנטרי מגדלי תל אביב, וביום שבת תתרחב השביתה ותכלול קאנטרי נוסף.

לטענת אנשי הוועד, סכסוך העבודה הוכרז במחאה על התבצרות ההנהלה במו"מ המתנהל מולם מזה שנתיים וחצי לכינון הסכם קיבוצי ראשון בחברה, וכי חרף מאמצי התיווך של משרד העבודה לא חל שינוי משמעותי בעמדת ההנהלה. בתגובה ייחל הוועד בשורה של שביתות מתגלגלות בקאנטרים ובמרכזים הקהילתיים בעיר.

בין המרכזים העירוניים הבולטים שעשויים להיות מושבתים בימים ובשבועות הקרובים נמצאים כל מרכזי הספורט והבריכות העירוניות בתל אביב כולל בריכת גורדון, המרכזים הקהילתיים והספריות הקהילתיות, מוזיאוני העיר תל אביב, המרכז הגאה, המרכז הערבי יהודי ביפו, מרכז ביכורי העתים, בית דני ועוד. חברת "מוסדות חינוך תרבות ושיקום שכונות בתל אביב" הוקמה בראשית שנות ה-70' כחברת בת של הסוכנות היהודית והיא ספקית השירותים העירוניים של עיריית תל אביב-יפו. מנהלי המרכזים מועסקים כעובדי העירייה, אך אלפי העובדים מועסקים בתנאי ההעסקה מגוונים כקבלני משנה של העירייה הלכה למעשה.

לראשונה מאז הקמת החברה, מנהלים העובדים בשנתיים האחרונות מו"מ על הסכם קיבוצי במסגרת כוח לעובדים. הדרישות המרכזיות שמציב הוועד הן העלאת שכר המינימום בחברה, מניעת שחיקת שכר וצמצום הפערים בתנאי ההעסקה בין עובדים בשכר חודשי לבין עובדים שעתיים.

"העובדים הללו הם הלב הפועם של העיר תל אביב", אמרה ראומה שלזינגר, ראש מטה מרכז בכוח לעובדים, "גם בשגרה ובוודאי בחירום. 2,000 מעובדי החברה עבדו במהלך המלחמה, היו הראשונים להיכנס מתחת לאלונקה לפתוח את המקלטים, לתפעל את המרכז הקהילתי כנקודת ריכוז לאוכלוסיה בחירום, לנהל את מלונות המפונים וליצור פעילויות לילדים ולמבוגרים; כשראש העיר מתגאה בהתגייסות העירייה במצבי החירום – הוא בעצם מתגאה בעשיית העובדים. אנו קוראים להנהלה להתעשת ולראש העיר להתערב לטובת הסכם קיבוצי היסטורי ולא לשביתה דרמטית".

בעיריית תל אביב-יפו העדיפו שלא להתערב תקשורתית בסכסוך והשאירו את זכות התגובה ל"מוסדות חינוך", ומטעם החברה נמסר: "כלל הקאנטרים והמרכזים פתוחים מחר לקהל הרחב. בשנים האחרונות התקיים משא ומתן רציף עם נציגות העובדים, שבמהלכו הוצעו שיפורים ניכרים בתנאי ההעסקה ובשכר. החברה עשתה מאמצים ניכרים לשיפור תנאי העסקתם של העובדים והציעה הצעות מרחיקות לכת אשר נדחו על ידי ארגון העובדים. החברה תמשיך לפעול באחריות כלפי עובדותיה ועובדיה על מנת להבטיח את רווחתם לטובת השירות המקצועי והמסור לציבור".

• הבועה
• עירוני
• ❤ תל אביב
• בריכות בתל אביב
• המרכז הגאה
• מרכז קהילתי
• עיריית תל אביב

>> ישי בן משה הוא שחקן תיאטרון עם רזומה מפואר שכולל הצגות בהבימה, הקאמרי, החאן, האופרה הישראלית ועוד (אם אתם דבוקים לטלוויזיה אז אולי ראיתם אותו בעונה השנייה של "פמת"א" בכאן 11), ובימים אלה הוא מככב בתפקיד כפול בהצגה החדשה "פאקינג מן", עיבוד עכשווי לקלאסיקה "המעגל" מאת ארתור שניצלר שנכתב על ידי המחזאי האמריקאי זוכה פרס הטוני, ג'ו דיפייטרו, ועולה כעת בבכורה ישראלית בתיאטרון המשולש. דווקא עכשיו בתקופה פוליטית סוערת שבה מתגברות המגמות השמרניות בארץ ובעולם וההקצנה הדתית-פוליטית – המחזה מציג התבוננות מקורית, נועזת ועמוקה בחיי המין של גברים הומואים בעיר הגדולה בחיפושם אחר שייכות ועומק רגשי. הפרמיירה תתקיים בשבוע הבא במרכז הגאה (רביעי 23.7)וכל הפרטים כאן.

1. הפסל "יסוד" // שדרות רוטשילד

אני אוהב את הנסתרות שלו. אתה חולף על פניו בלי לשים לב, כאילו הוא שקוע בתוך האדמה, חבוי מעין. מי שמרשה לעצמו לעצור ולהתבונן מגלה תפיסה תלת-ממדית מורכבת שמאלצת אותך להסתכל פנימה והחוצה בו-זמנית. בעיניי, זה פסל שדורש ממך לא רק ראייה אלא מחשבה. בתוך היומיום הרועש של העיר, טוב שיש משהו שמזמין להתעכב, להטיל ספק, ולתהות מה נמצא מתחת לפני השטח. בתוך תל אביב שכל הזמן בונה, רצה קדימה, מתחדשת, יש משמעות עמוקה לנוכחות של פסל שמונח מתחת לפני האדמה. הוא מזכיר שהעיר לא מורכבת רק מקומות בילוי, מבנים גבוהים ורעש מתמיד, אלא גם מהיסודות הסמויים שלה.

2. הגן הבוטני

עוד מקום נסתר, פנינה ירוקה שלא הרבה מכירים בדרום תל אביב המפוייחת. אתה הולך בתוך הסביבה העירונית הכי לא ירוקה שיש, ואז פתאום נפתח שביל ואתה מוצא את עצמך בתוך טבע. יש שם אגמים קטנים, עצים ממינים שונים, פינות ישיבה שלא הרבה יודעים שהן שם, וסוגי ציפורים שמזכירים לך שהטבע לא נעלם, רק צריך לתת לו מקום. הגן הזה לא עושה רעש. הוא לא "טרנדי", אין בו שיווק או אירועים (הערת המערכת: אממממ…), ובדיוק בגלל זה הוא כל כך יחודי. הוא רגע של שקט. נשימה אמיתית. בתוך דרום תל אביב של היום, צפופה ומאובקת, הגן הבוטני הוא מעין תזכורת למה עוד אפשר לשמר, ואיך טבע יכול להתקיים גם בלב העיר.
לבון 6/הרצל 155 תל אביב

3. עלמה ביץ'

חוף שהוא גבול בין תל אביב ליפו, ובדיוק בגלל זה יש בו משהו אחר. הוא קצת פחות מסודר, קצת פחות מתוכנן וזה כל היופי. אני אוהב את הפראיות שבו. קהילה מעורבת של אנשים יפים שבאים לתפוס קצת שמש, רגע של שקט, להישטף מהחום או מהיום שהיה. הוא גובל ביפו ומשהו באופי שלו מרגיש גם יפואי וגם תל אביבי. מגוון, משוחרר, לא מתאמץ. אפשר להביא לשם כלבים וזה תמיד מוסיף לחוויה. כולם שם לאותה מטרה, לתפוס רגע שקט, לראות קצת ים, להתאוורר. זה מקום שהוא גם פונקציונלי וגם נעים לרבוץ, לשחות, לשבת עם חברים, או להיות רגע לבד.

4. קולנוע לב

אני מאוד אוהב ללכת לקולנוע, חוויה שקצת הולכת ונעלמת בעידן הסטרימינג. קולנוע לב הוא מהבודדים שנשארו, ושומר על חוויית צפייה איכותית וקרובה. אני אוהב שזה מקום שמתייחס לקולנוע כאל אמנות ולא רק כאל מוצר. האפשרות לתפוס הצגה יומית, לצלול לסרט באמצע היום, לצאת עם מבט אחר על המציאות, בלי רעש או גימיקים. פשוט מסך, חושך וקהל שבא באמת לראות.
דיזנגוף סנטר תל אביב

5. המרכז הגאה

המרכז הגאה המחודש הוא מרחב עירוני חשוב. לתרבות, ליצירה ולפעילות קהילתית. מעבר לזה שהוא משופץ ונעים הוא גם מתפקד כחלל עבודה, חזרות, מפגש, הצגות, ומשמש פלטפורמה חשובה לתוכן להט"בי בעיר. המיקום שלו בתוך גן מאיר יוצר שילוב מיוחד, ירוק, פתוח, עם בית קפה פעיל שמחבר בין קהילה לקהל מזדמן. בקרוב תעלה שם ההצגה שאני משתתף בה, "פאקינג מן", בבימוי רום רזניק וקאסט מוכשר בהפקת תיאטרון המשולש. מרגש אותי לחזור ולהציג במרכז אחרי שכבר הופעתי בו לא מעט כשעוד היה במבנה הישן.
טשרניחובסקי 22א' תל אביב (גן מאיר)

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

כל אתרי הבנייה שפזורים בתל אביב. הרגשה שכל העיר הפכה לאתר אחד גדול. לא משנה באיזו שכונה אתה, תמיד יש רעש של קידוחים, מדרכה שחסומה או כביש שנסגר פתאום בלי אזהרה. כל יום קם פרוייקט חדש והניווט בעיר הופך לבלתי אפשרי לפעמים. תמ"א, פינוי-בינוי, רכבת קלה, עבודות תשתית… אתר בנייה שלא נגמר. העומסים הופכים לבלתי נסבלים, התחבורה ציבורית נתקעת והולכי הרגל נדחקים לשוליים. ברור שצריך לפתח, לבנות ולחדש, אבל נדמה שתל אביב בולעת את עצמה, בלי מחשבה על הקצב שבו התושבים אמורים להמשיך לחיות כאן.

השאלון:

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
במהלך המלחמה סיימתי את"פלטפורמה" של מישל וולבק. אני מאוד אוהב לקרוא, אבל בגלל עומס החיים לא סיימתי אותו והנחתי אותו בצד. דווקא בזמן המלחמה, בזמן של חרדה, שיתוק ואי-ודאות, חזרתי לסיים אותו. וולבק כותב על עולם שמאבד קשר, בין בני אדם, בין עמים, בין תרבות למסחר, ובתוך כל זה מציע רגעים מפתיעים של אנושיות. הספר מתרחש בעולם שנע בין ציניות לאובדן ומתוך זה נולדים רגעים של קרבה, אינטימיות, ואפילו תקווה אנושית. נושאים כמו תיירות, מיניות, בדידות וגלובליזציה מעלים שאלות של זהות, משמעות ורצון בקשר. זה לא ספר אופטימי, אבל הוא כן מזכיר שיש יופי בלהתבונן עמוק, גם בעצמך וגם בעולם. זה ספר שלא מבקש לעודד או לנחם, אבל כן נותן תחושת בהירות מסוימת, כאילו יש מקום שבו מותר לראות את הדברים כמו שהם.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
למטה המאבק להשבת החטופים והחטופות. קשה לעכל שהזמן עובר והם עדיין שם, וזה לא אמור להיות מצב שאפשר להתרגל אליו. זה כבר לא רק מאבק פרטי של משפחות, זה מאבק מוסרי של מדינה שלמה. המטה לא מפסיק להזכיר לנו מה קורה, ואסור לנו לשכוח או להתרגל לעובדה שהם שם, גם כשיש תחושה שהמציאות מנסה לטשטש. הפורום עושה עבודה עקבית, ומעוררת הערכה. מול התקשורת, מול המערכת הפוליטית ומול הציבור. הם מזכירים לכולנו שהמאבק עוד לא נגמר. לא בשבילם, ולא בשבילנו. בעיניי זה אחד הגופים היחידים שמחזיקים בתוקף אנושי פשוט – דרישה ברורה וצודקת להחזיר את כולם הביתה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אריאל וולף.יוצר שפועל כבר שנים בתל אביב, עם שפה בימתית ייחודית, חזון ברור ואומץ לעבוד מחוץ למיינסטרים בלי להתפשר. הייתה לי הזכות לעבור איתו דרך ולעבוד איתו בכמה פרוייקטים ותמיד הרגשתי שהוא מזמין אותך לא רק לשחק אלא לחשוב, להתנסות ולקחת סיכונים. במהלך אחת ההפקות שעשינו, הכרתי את רום רזניק, שהיה אז עוזר במאי, והיום אני משחק בהצגה שהוא מביים, "פאקינג מן" בתיאטרון המשולש. ההיכרות ההיא הייתה התחלה של המשך טבעי. מישהו צעיר, מוכשר, שמביא איתו קול אמיץ וחזון משלו. רום, יחד עם יובל קורן ונמרוד דנישמן, מובילים את תיאטרון המשולש עם קול עצמאי חי, שנולד מתוך ההווה אבל יודע בדיוק מה הוא רוצה להגיד.

מה יהיה?
קודם כל, שהחטופים יחזרו. זו נקודת ההתחלה לפני כל שיחה על הלאה. ולסיים את המלחמה. מעבר לזה, קשה לדעת. וגם קשה להאמין למי שאומר שכן. אחרי זה לאט לאט אולי נוכל גם להתחיל לחשוב איך מחברים מחדש את מה שהתפרק כאן. אמון, תקווה… ובין לבין, להמשיך ליצור. לא מתוך בריחה, אלא מתוך עקשנות לחיות.

• העיר שלי
• תיאטרון המשולש
• המרכז הגאה
• קולנוע לב
• עלמה ביץ'
• הגן הבוטני
• מיכה אולמן
• שדרות רוטשילד

>>ירדן בר-אל, יוצר ושחקן, כתב יחד עם המחזאית והבמאית גילי נוימן את ההצגה "אין הומואיות רעות" שמשתתפת בפסטיבל דרמה קווין #4 – ארבעה ימים של תרבות להט"בית, שנפתח היום (4.6) ויימשך עד מוצ"ש (7.6) ומוציא לדרך את אירועי חודש הגאווה של עיריית תל אביב-יפו. ההצגה תעלה בתיאטרון המשולש במרכז הגאה, יצירה נוקבת ואינטימית, המתבוננת לעומק בקהילה הלהט"בית מבפנים ומעלה שאלות על שייכות, זהות, אינטימיות וגבולות. המחזה נולד מתוך חוויותיו האישיות של בר-אל כחבר בקאסט של הפקת הענק הנוצצת של תיאטרון הבימה "פריסילה מלכת המדבר". ההצגה תעלה במסגרת המופע "קוויקי", שכולל ארבע הצגות קצרות ומקוריות שנכתבו במיוחד לפסטיבל על ידי יוצרות ויוצרים מהקהילה הגאה בישראל.כרטיסים, אם תזדרזו, כאן.

>> עכשיו זה רשמי: מצעד הגאווה חוזר לפורמט האהוב שלו
>> אנדרטה מעוררת עצב ומגדל של זכרונות // העיר של עופר ספיר

כשהייתי קטן, לפני גן חובה, אהבתי להתחבא בארון הבגדים של אמא. מצחיק, זה נשמע סימבולי משהו. אבל אני לא חושב שבחיים שבחוץ זה אי פעם עבד לי יותר מדי, הקונספט הזה של ארון. אולי חוץ מכמה חברות טובות שהתאהבו בי בחטיבת הביניים והיו עיוורות לעובדה ש"הוא פשוט לא בקטע שלך". אני נוטה להאמין שזה כי הייתי הבן היחיד שראה בהן את האדם שמאחורי השדיים, ורוב הזמן גם התעלם מהשדיים לחלוטין מפאת חוסר עניין.

"ג'ונגל של מבטים. מבטים במסיבות ומבטים בים ומבטים ברחוב. ג'ונגל של מבטים מהסוג שרק הומואים מכירים. אותו מבט מקפיא ומחייה באותה עת. מבט של בא לי להקיא ותפסיקו להסתכל עליי כבר, אבל גם מבט של איזה כיף להרגיש בשר טרי וקחו אותי לשיחים"

בקיצור, לא היה צריך להיות מדען טילים כדי לראות שהילד הזה הומוסקסואל. אמא שלי מספרת שכשהייתי בן ארבע היא כתבה לי ולאחי מכתב שנפתח אותו כשנהיה בני שמונה עשרה, למקרה שהיא לא תהיה בסביבה (סיפור ארוך, היום היא בסדר, טפו חמסה). במכתב היא כתבה לי שלא משנה מה אני אבחר להיות, היא תאהב אותי כמו שאני. איזו מהממת, נכון? בכל אופן, כנראה שמעבר לאינטואיציה האימהית, משתמע שכבר בגיל ארבע לא היה קשה לנחש שהילד הביישן בארון הבגדים מתישהו גם ייצא ממנו. או כמו שחברה לסבית אמרה לי בכיתה י"א כשהגעתי למדורת ל"ג בעומר של איגי: "ירדן! סוף סוף!".

אבל זה לא סיפור על יציאה מהארון. זה סיפור על הארון עצמו. על ארון הבגדים. בארון ההוא לא היו לא מכשפה ולא אריה ולא שום דבר מאיים. רק בגדים. שורה צפופה, רכה ונעימה של שמלות ומעילים. והכל עוטף אותך במין בליל לא ברור של חושך ובדים אלמוניים. והכל עדין ורך, שקט ובטוח.

עדינות. זו המילה. מוזר שהזיכרון הראשון שעולה לי מעדינות מגיע דווקא מתוך ארון. ושדווקא היום כשאני מחוצה לו זה מרגיש לפעמים כמו ג'ונגל. כמו ג'ונגל של מסיבות. ג'ונגל של גריינדר. ג'ונגל של פורנו ואטרף וצ'אט רולט וספין צ'אט (למיטיבי לכת). ג'ונגל של דרעק וג'יז וקוקשוק ובלאקמילק. ג'ונגל של סמים וגופיות צמודות ופאוצ'ים. ג'ונגל של דיק פיקס וניידים וממוקמים ומה אוהב וכמה ס"מ ושלח כלי.

ג'ונגל של מבטים. מבטים במסיבות ומבטים בים ומבטים ברחוב. ג'ונגל של מבטים מהסוג שרק הומואים מכירים. אותו מבט מקפיא ומחייה באותה עת. מבט של בא לי להקיא ותפסיקו להסתכל עליי כבר, אבל גם מבט של איזה כיף להרגיש בשר טרי וקחו אותי לשיחים. ג'ונגל של מבטים שאומרים "אני יודע מי אתה ואתה יודע מי אני ואני יודעת שאתה יודע שאני יודעת שאנלא יודעת כלום". ג'ונגל של עולם שכולו בנים. רק בנים. בכל מקום – בנים.

ופתאום בלי לשים לב אני בן 17 באוויטה והחברות שלי לא שם. רק בנים. והכניסה היא מגיל 18, אבל אף אחד לא בודק לי תעודת זהות. ואני מזמין וודקה רדבול כי אני בן 17 ואנלא יודעת כלום. ואני יושב ליד בחורה ארגנטינאית שבחור סטרייט מתחיל איתה ואומר לה "איי הב א ביג דיק". עולם שכולו בנים. וחוצה אותי בחור. ואני מסתובב ואנחנו מחליפים את המבט. והוא חוזר והחברות שלי לא שם. והוא מתקרב ולוחש לי באוזן בקול של הומואית קשה "אתה חמוד". ואני לבד וסקרן רצח ונמאס לי מהצ'אטים והפורנו ואני רוצה להרגיש את הדבר האמיתי, ואנחנו מתנשקים את הנשיקה הראשונה והכי מגעילה שהייתה לי בחיים. איכס. נראה לי קראו לו ירון.

וואי סורי, מלא מושגים זרקתי שם למעלה. מושגים וקרעי זכרונות. אתם מוזמנים לקחת את הגיי התורן בקרבתכם שיעשה לכם סדר. סדר. כמה הייתי צריך שמישהו יעשה לי סדר. אבל במקום זה הכל בלאגן של שאלות. שאלות כמו "מי ידע שקוראים לזה כלי?" וכמו למה "זו בריטני, כלבה" ולא "זו בריטני, אחותי"? וכמו "אם כל החברות שלי בנות אז למה לעזאזל שאני אבחר בן זוג מהמין שאני לא מצליח לתקשר איתו?" וכמו "למה אני צריך להפוך את עצמי לחור תחת כדי להשתלב?" ו"מה הבעיה שלי בכלל עם להיות חור תחת?".

מעניין אם מותר בכלל להגיד חור תחת ב"טיים אאוט".
מעניין גם אם אפשר בכלל להישאר מחוץ לארון אבל להמשיך להיות עטוף במעילים רכים ועדינות של אמא.
אני מקווה שכן. על שני הדברים.

• יוצרים כותבים
• שבוע הגאווה
• תיאטרון המשולש
• תיאטרון
• להט"ב
• המרכז הגאה