פרידה מהאיש שעיצב את רוחה של תל אביב כפי שאנחנו מכירים היום
אורי אבנרי השאיר מאחוריו תארים רבים, אבל מעטים מודעים לחלקו בעיצוב הרוח התל אביבית כפי שאנו מכירים אותה היום. פרידה מבוהמיין ששרץ בכסית, לא סלד מבורגנות ואפילו הכניס אל השיח את המילה "בליין"
קודם כל תל אביבי:אורי אבנרי, העיתונאי, חבר הכנסת לשעבר ופעיל השלום, הלך לעולמו השבוע בגיל 94 כשהוא מותיר מאחוריו בין היתר עידן שלם של עיתונות שעיצב במו ידיו, שפה שהשתנתה בעקבותיו ותל אביב אחת שהפיח בה נשמה לאורך השנים. הוא הגיע לכאן כשהיה בן 10, לאחר שעזב את גרמניה עם עליית הנאצים לשלטון. את בית הספר הוא עזב בכיתה ז' כדי לעבוד, הצטרף לאצ"ל, ואחר כך להגנה, ונלחם במלחמת העצמאות בסיירת "שועלי שמשון". תוך כדי המלחמה העביר כתבות לעיתון "הארץ", עד שנפצע קשה בקרבות הנגב. אחרי שעזב את העיתון, רכש את "העולם הזה", ובאמצעותו שינה בפועל את רוחה של העיר תל אביב.
"אין תל אביב בלי 'העולם הזה'", קובע העיתונאי רינו צרור, שעבד תחת העורך אבנרי בתחילת דרכו. "העיר מתחילה לחיות במובן שאנחנו מדברים עליו – חיי לילה, בתי קפה ברים, תיאטראות – כשהיא משחקת פינג פונג עם 'העולם הזה'. כלומר, הוא הציג במסגרת ראיית המציאות הכוללת שלו את ההתרחשות הפוליטית־מדינית מצד אחד, ואת הרחוב באופן הכי מדויק בצד השני". צרור עבד בעיתון בשנות ה־70, תקופה בה תל אביב "פורחת ומשותללת באופן שלא יעלה על הדעת", לדבריו. ב"העולם הזה" ניתן מקום מכובד לפתיחות של בתי קפה, להצגות ולתרבות התל אביבית בכלל, עניין שהיה יקר ללבו של אבנרי, שהיה מיושביו הקבועים של קפה כסית הבוהמייני. "אבנרי ניסח את הישראליות. כמו שהוא ניסח אותה, כך הוא ניסח את התל אביביות".
!["אין תל אביב בלי 'העולם הזה'". אבנרי בצעירותו](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2013/08/sizes/034-2_wo_500_281.jpg ""אין תל אביב בלי 'העולם הזה'". אבנרי בצעירותו")
הוא לא היה עורך קל, כך מספרים. הוא היה טוטאלי, ריכוזי, כזה שכל פרט בעיתון היה עובר דרכו. "עורך 'פחד אלוהים'. הוא היה קורע אותך", אומר צרור עם חיוך של געגוע. "פעם נסעתי ב־24 שעות שלוש פעמים לצפת בשביל אייטם אחד, כי הוא התעקש על דברים מסוימים. קשה לי להאמין שדברים כאלה עדיין קיימים, הוא היה עורך שחונך אותך מההתחלה ועד הסוף. תוך כדי שהוא ערך כתבה שכתבתי לידי, הוא זמזם לי איזה מארש גרמני רשע וקצבי. הוא היה מדריך אמיתי. מסביר כל דבר שהוא היה עושה ועובדים יחד".
"עיתונאים מדברים היום אבנרי, מציגים אבנרי, מראים אבנרי, רק התכנים שונים", קובע צרור. "העיתונים שקמו אחרי 'העולם הזה' כמו 'העיר', 'חדשות' והמגזינים השונים, כולם היו באפיון העקרוני של השפה ושל המראה של 'העולם הזה'. בסופו של דבר זה גם מה שהביא לסגירה שלו". את אבנרי הכיר צרור קצת לפני מלחמת יום כיפור. "העיתונים האחרים היו שממה שאין מדבר דומה לשממה הזו. מלחמה בגודל הזה הפתיעה את התקשורת לגמרי, זה מדגים איזה נתק היה סביב התקשורת. זה הנתק שהוא שבר, בגלל זה הוא היה מבריק. הוא דיבר בשפה של הציבור".
"מדברים עליו הרבה כאיש פוליטי, אבל הייתה לו גם אמירה חברתית. הוא לא התבייש להגיד שהוא אוהב את החיים הבורגניים", אומר רוביק רוזנטל וקורץ בכך לתל אביביות המובהקת שלו. "הגישה שלו הייתה 'אתם יכולים לכתוב כמה שאתם רוצים על כמה קשה בחניתה או ברביבים, אני כותב על כמה כיף בתל אביב'". מלבד סגנון כתיבה ייחודי, אבנרי המציא ז'אנרים עיתונאיים שלא היו קיימים קודם, כמו מדור הרכילות. "הוא פשוט הבין שאנשים אוהבים לרכל, היום כמעט שאין עיתון שאין לו מדור רכילות. הרכילאית הראשונה הייתה חמדה בן יהודה, שהייתה כותבת על הנעשה בירושלים, אבל אבנרי הפך את זה לז'אנר עם המדור 'רחל המרחלת'".
הקשרים בין רוזנטל ובין אבנרי היו בעיקר עיתונאיים, אבל בשנים האחרונות התפתחה ביניהם חברות מיוחדת שמבוססת על חידושי הלשון שלו. "היינו מתכתבים, שואלים שאלות, היה לנו ממש שיח שבעיניי הוא עבודת קודש. תמיד הרגשתי שמישהו צריך לאגד את כל המילים שהוא חידש. פניתי אליו כמה פעמים בעניין והוא התחמק, אבל בסופו של דבר אספתי מילים והוא נתן את ההערות שלו".
בליין, חללית, יחצ"ן, ח"כ ובליקיני (טופלס)– בשנים בהן ערך אבנרי את "העולם הזה", הוא המציא עשרות מילים חדשות בעברית. "גם אליעזר בן יהודה עשה את זה דרך העיתונים שלו", אומר רוזנטל. "את המילה גברברים הוא הדביק לאלה שהולכים עם חולצה צמודה וחושפים שיערות חזה. מנגד הוא קרא לבחורות שמחפשות להתחבר לידוענים 'המזדנבות'. למרות שהייתי בטוח שלהזדנגף זו גם המצאה שלו, הוא טען שלא. את "Glamour Girls" הוא תירגם ל-"נערות זוהר", את השב"כ הוא כינה 'מנגנון החושך' וסיפר שהחבר'ה שם התחילו לקרוא לעצמם כך גם בתוך הגוף עצמו. חללית במקום ספינת חלל. 'כתבלב' הוא כינה כתבים שמתחנפים למושא הסיקור שלהם".
רוזנטל דואג להדגיש כי חשוב יותר מהחידושים עצמם, הסגנון העיתונאי הוא הכותרת. "הוא מי שהמציא את מה שאחר כך נקרא 'שפה רזה'; משפטים קצרים ומהודקים, שפה פשוטה, בלי שמות תואר ובלי הצטעצעות לשונית". ב"העולם הזה", בניגוד לעיתונים אחרים, היה סגנון כתיבה אחד שהוכתב מלמעלה. "היה את הסגנון של אורי אבנרי, וכולם היו צריכים להסתדר לפיו. מדובר בעורך ראשי, שהיה עובר על כל מילה ומשפט בעיתון ומשכתב מה שלא נראה לו".
