תאגיד השידור הישראלי, שאוטוטו חוגג תשע שנים להיווסדו, הוא דוגמא נדירה יחסית שבה גוף ממשלתי עושה את העבודה שלשמה הוא נדרש. אבל כמו שכתב יהלי סובול – לכל אחד יש רגעים של שפל. ואתמול נפלה שלהבת אדירה בארז שנקרא חטיבת החדשות של הערוץ הממלכתי. זה קרה במהדורת השבת, אותה מגישה איילה חסון, בכתבה של כתבת המשפטים והתחקירים שלי טפיירו. בכתבה בת כמעט 18 דקות (!), סוזי ממדוב גללה את סיפורה האישי – זה שמתחיל בגילוי בגידה, ובסיומו היא הרימה נשק חם על בעלה שבגד בה.
>>

זה סיפור נורא. לא הייתי רוצה להיות בנעליו של אדם שנבגד ע"י אדם אחר, בטח אם האדם הזה הוא בן זוגה במשך שנים, והשניים התחתנו והביאו ילדים לעולם. מצד שני, זה גם סיפור פלילי די חד משמעי – אישה שחוטפת את הנשק של בן זוגה, מאיימת איתו עליו ואז יורה לכיוון רכבו. מה שמעלה את השאלה המתבקשת – מה הסיבה שתאגיד השידור הישראלי מספק לה במה נרחבת ונכבדה כל כך לשטוח את בקשת הרחמים שלה? ועוד תחת הכותרת הצהובה "הרומן שהסתבך"?

לסיפור של ממדוב, לפחות כפי שטפיירו הביאה אותו למסך, היה נראטיב ברור – מדובר באישה נורמטיבית (מילה שחזרה שוב ושוב, כאילו מצביעה שזה אירוע שיכול לקרות לכל אדם) שקיימה בית מלא, עם בעל אוהב, ילדים, עד ש"לקחו אותה לקצה". עד שמישהו עשה משהו שגרם לה "לראות הכל שחור", כדבריה, ולעשות מעשה נורא. היא כמובן מצטערת על מעשיה, ומתנצלת בפני כל העולם ואחותו, אבל המניפולציה ברורה ומובהקת מציבה את צופי התאגיד מנקודת המבט של היורה, שבמסגור האמפתי של טפיירו הפכה לקורבן המסכן, האישה הנבגדת שבסך הכל איבדה עשתונות. אופסי, הרמתי אקדח לא שלי ויריתי, אבל הייתי עצבנית אז אפשר להבין אותי.

שני המרואיינים היחידים בכתבה היו ממדוב עצמה, ופרקליטה עו"ד רותם כהן, שוודאי היה יוזם הכתבה. הם, כמובן, רק הגיעו לכתבה כדי להגן על התיק שלהם. זו זכותם, כמובן, אבל השאלה העיתונאית היא איך הסיפור ממוסגר – ובמקרה דנן, הובא רק צד אחד כמעט מבלי להפריע לו, והגרסה שלו לא זכתה לשום עימות, אתגר או סתירה. הצד של האדם על חייו איימו כלל לא הופיעה. מבחינת טפיירו, כך עולה מהכתבה, בגידה היא אקט חמור יותר מניסיון רצח או איום עם נשק חם, כאילו אנחנו חיים בטלנובלה. זו סך הכל איזה נורמטיבית ש"עשתה טעות אחת".

מה תפקיד התקשורת במקרים מהסוג הזה? האם כל צד צריך לקבל במה שווה בפני המיקרופון? ובכן, אני אפילו לא צריך להיכנס לשאלה הזו, כי בתאגיד עצמו כבר פתרו אותה בעבר. יש כבר תקדים, ולא במקרה הוא מערב את טפיירו עצמו, שלפני חמש שנים ראיינה במהלך מהדורת הערב ב"כאן 11" את אביעד משה, הגבר שניסה לרצוח את זוגתו שיה איסקוב, ובאותו הזמן היה במעצר לקראת משפט. חומרת המעשים שלו כמובן גדולה מזו של ממדוב, אבל מעמדו המשפטי היה זהה.

גם שם, כמו בכתבה שראינו אתמול, משה ופרקליטו קיבלו פיתחון פה מוחלט לשטוח את גרסתם מבלי שלקורבן ניתנה זכות התגובה, וגם אז זה הרגיש בעיקר כמו קמפיין יח"צ פומבי לבסס את גרסת התוקף. הדבר המדהים הוא שוועדת האתיקה הפנימית של תאגיד השידור בדקה את המקרה, ומצאה שהיה שם "כשל ערכי": "הוועדה ממליצה לפיכך לערוך השתלמות לעובדי התאגיד על שידור ראיונות עם נאשמים ומורשעים בעבירות חמורות", נכתב ב"עין השביעית ב-31.1.2021, "ולנקוט להבא משנה זהירות בטרם שידור ראיונות שכאלה".

איזה זהירות ואיזה נעליים. אותה כתבת, אותו ערוץ, אותו פאול עיתונאי ברוטלי שנותן במה נרחבת לנאשם לגלול את סיפורו ולקבל יחס מלטף והזדמנות לנגן על מיתרי הרגש של הצופים. האם גם הנאשמים בירי פצצות התאורה לעבר בית ראש הממשלה או הפצ"רית – אירועים בהם עסקה איילה חסון בפאנל שלה אינסוף פעמים – גם זכאים לאותו טיפול? האם גם הם יכולים לפרוש את משנתם בערוץ הציבורי, לספר שהם אנשים נורמטיבים שעשו מעשה, עוד לפני הגעתם בפני שופט? אולי בתאגיד ראוי שיפנו להציץ בקוד האתי שהם עצמם יצרו, ואף תיקנו בגלל טפיירו.

• ביקורת טלוויזיה
• חדשות
• כאן 11
• המסך

זה הסיפור החדשותי הגדול בישראל של הימים האלה, והוא מסחרר, אז ננסה לתמצת:
1. בעוד 24 חטופים עדיין מעונים במנהרות החמאס, קואליציית נתניהו שאחראית למחדל חטיפתם חופרת מנהרות מתחת לדמוקרטיה הישראלית הרעועה.
2. קואליציית העבריינים מציפה בשבועות האחרונים את אולפני האקטואליה והרשתות החברתיות בשקרים, הסתה ותיאוריות קונספירציה מונפצות.
3. זה מתרחש תוך כדי שיועציו הקרובים של נתניהו חשודים ששירתו את קטאר, המממנת הגדולה של חמאס, וקשריו שלו עם קטאר טרם נחקרו.
4. בזמן שכל זה קורה, נתניהו עושה כל שביכולתו כדי למרוח, למתוח ולטרפד את עסקת החטופים שתביא לסיום המלחמה.
5. תוך כדי כך, נתניהו משטה בשופטיו ועושה כל שביכולתו כדי למרוח, למתוח ולטרפד את המשפט שבו הוא נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים.
6. ברקע הדברים ממשיך נתניהו את ההפיכה המשטרית על ספידים באמצעות המריונטה יריב לוין, בובת הפיתום שלמה קרעי ושאר אידיוטים שימושיים.

>> אל תראו את "אין ארץ אחרת". אל תראו אותו בשום אופן. פשוט אל
>> הכל מנורמל: הנה, גם "ארץ נהדרת" יודעת לקרוץ לימין כשהיא רוצה

את הסיפור הדרמטי הזה על הסתעפויותיו לא תשמעו כמעט בשום מקום בתקשורת הישראלית. כל אחת מהנקודות שהוזכרו מסוקרת כמובן, אך במנותק מרעותה ובהתאם לניוז-סייקל היומי. את התפקיד הכי חשוב של העיתונות המשודרת – לחבר את הנקודות בתמציתיות לסיפור קוהורנטי אחד – אין מי שרוצה ומסוגל לעשות. הסיבה לכך היא שהניסיון של נתניהו להשתלט על התקשורת לא נבלם עם הבשלת תיקי האלפים לאישומים. אלה רק המקרים שבהם הוא או מקורביו התנהלו בחובבנות ונתפסו. אלה המקומות שבהם הדיל נכשל. במקומות אחרים הוא הצליח.

אנחנו מתפעלים כשמדי פעם, בתוך זירת התקשורת הצייתנית, נעמד מישהו מהכתבים על רגליו האחוריות ומסרב להמשיך לשחק את המשחק. אנחנו מריעים לעיתונאים האלה, שבתוך כל הריקבון והשחיתות מצליחים להרים את הראש, שומרים על חוקי היסוד של המקצוע, ולא מפחדים לומר אמת לכוח. עכשיו תורו של גיא פלג לקבל את התשואות, אחרי שנטש בזעם את אולפן "חדשות היום עם עופר חדד" כשלא יכול היה עוד לשאת את זירמת ההסתה והשקרים המצווחת שפרצה מתוך ח"כ משה סעדה. "אתה איש שפל ואני לא אשב ליד אנשים שפלים", אמר פלג, קם מכיסאו ועזב את השידור. מחיאות כפיים. מסך.

הבעיה היא שהשידור המשיך. והאיש השפל המשיך. וקשת 12 בחסות קוקה קולה המשיכה לאפשר לח"כ הזוטר ממפלגת השלטון להפיץ תיאוריית קונספירציה לפיה הסרטונים משדה תימן שמתעדים את התעללות החיילים במחבלי חמאס, אותם הביא גיא פלג עצמו באותו ערוץ, הם סרטונים תפורים ומבושלים (הם לא) כחלק ממזימת ענק (אין כזאת) של הפצ"רית והיועמ"שית לפגוע בגיבורי ישראל (כן, אה) ולסייע לאויב (ד"ש מקטאר). כל גוף תקשורת חצי-מתפקד בדמוקרטיה צולעת היה מעיף מהאולפן סוכן כאוס כזה, ולא מעניק לו זמן מסך כדי שיסית וירעיל נגד אחד מטובי כתביו ופרשניו.

אתם צריכים להיכנס לטוויטר/X כדי לראות מה קרה מיד אחר כך: אלפי ציוצים של ברגים קטנים וגדולים במכונת הרעל הביביסטית חגגו את נטישתו של פלג והציעו בהמוניהם לאשפז אותו, לכלוא אותו ולתלות אותו, והמשיכו להפיץ בהתלהבות אחידה ובנוסחים כמעט זהים את תיאוריית הקונספירציה השקרית על ההתעללויות בשדה תימן. הנטישה הזועמת בשידור חי, זאת שהתלהבנו ממנה על הצבת קו אדום באולפן, מוסגרה בידי מפעילי המכונה כהודאה של פלג בנכונות הדברים וחוסר יכולת להתמודד איתם. והנה, עכשיו אנחנו לא מדברים על מחדל שבעה באוקטובר, לא מדברים על היועמ"שית והפצ"רית ואפילו לא על מה שבאמת קרה בשדה תימן. אנחנו מדברים על גיא פלג.

זה לא מקרי שפלג הפך למטרה מרכזית עבור נתניהו וכת מאמיניו. הוא מהעיתונאים הבודדים שעדיין מתעקשים לחבר את הנקודות ולשרטט את הקווים שבין ההפיכה המשטרית, מחדל שבעה באוקטובר, הפקרת החטופים והשחיתות חסרת הגבולות של נתניהו, ולספר אותם כסיפור אחד ולא כרצף של אנקדוטות אקטואליות. חיסולו המוחלט של הנרטיב הזה, שגם כך כבר בקושי קיים בתקשורת המיינסטרים, הוא אחת ממטרות העל של המלחמה מבחינת כנופיית השלטון העבריינית. גיא פלג עומד בדרכה. במקום לשמור עליו מכל משמר, בחרו בקשת 12 לאפשר את התנאים שיתדלקו את מסע ההסתה נגדו.

היה זה דווקא אלמוג בוקר, שבדרך כלל עסוק ב"למחוק את עזה" ובטשטוש האחריות של נתניהו למלחמה הכושלת, שהצטרף בסולידריות אל פלג ונכנס בח"כ-בובת-גרב בכל הכוח: "תסתכלו מה זה עושה הטירוף הזה של להחליף את היועמ"שית, זה קורע את העם, במקום לשחרר את החטופים, שהממשלה שאתה חלק ממנה הייתם אחראים למחדל הכי גדול שהיה כאן, אז אתם עוסקים בהדחת היועמ"שית. תתעסקו במהות – יש 59 חטופים שם!", אמר בוקר ואמר יפה. אלא שאת אותם דברים נכוחים ממש אפשר וצריך היה להפנות גם אל עורכי המהדורות בחדשות 12.

מדי ערב מנרמלים בקשת 12 את הטירוף הזה, את העיסוק בפיטורי היועמ"שית, בפיטורי ראש השב"כ, בכל ספין שקרקס השקרים של נתניהו מסחרר לעברם. מדי ערב מנרמלים שם את הפקרת החטופים, מנרמלים את המשך כהונתה של ממשלת המחדל והחורבן שאיבדה את הלגיטימיות שלה לפני 518 ימים, מנרמלים את סוכני הכאוס שנשלחים לאולפנים כדי לשבש את תודעת הציבור, מנרמלים את אי הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית. את הסיפור החדשותי הגדול, את התמונה הגדולה שמיליוני ישראלים רואים במו עיניהם, הם בוחרים לא לספר. אין מעילה גדולה מזו בתפקידם ובאמון הציבור. ולא תהיה ממנה תקומה.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• קשת
• חדשות
• אקטואליה
• מחדל נתניהו

קשה לתאר את המציאות מאז ה-7.10, אבל אם יש דימוי לדבוק בו – הוא הערפל. התחושה היא שהיום הזה, וכל מה שהוא הביא אחריו, הטיל צל כבד על כל אספקט בחיים שלנו; ונדמה שהערפל הזה לא יתפוגג כל עוד הקרבות נמשכים, כל עוד החטופים לא חוזרים, כל עוד אין קלוז'ר לתהליך המטורף שהחל ביום הארוך ביותר בשנה.מוזר לנסות ולמצוא שם דברים חיוביים – אין באמת משהו חיובי בכזו קטסטרופה. אבל אם יש תקווה שנולדה מהיום הזה ואותה כולנו מחפש בנרות – זה הרצון בהתחלה חדשה. משהו שיבטל לחלוטין את הבולשיט שהיה פה קודם – את האשליה שחיינו בה, את תרבות השקר שהתוצאות שלה היו כל כך הרסניות. הגענו ל-7.10 כי חיינו בתוך אשליה, והלקח המיידי ממנה היה שהיא תתפוגג סוף סוף.

>> מלבים את הגחלת: 10 השירים הכי גדולים של ארץ נהדרת
>> כל האמת על התל אביבים: סטרייטים, סחים ולא שותים אספרסו

אבל המציאות היא שלבולשיט יש עדיין לא מעט מוכרים, ולצערנו – גם הרבה אנשים שמוכנים לקנות. חלקם עובדים בתקשורת, ממשיכים לשווק את הספינים של הפוליטיקאים, הולכים בתלם שהתוו להם ומנסים להפוך שקר לאמת. פה ושם נותרו גם עיתונאים שמבינים את התפקיד שלהם בתקופה הזאת: לפוגג את הבולשיט, לנסות ולחצוב את האמת מתוך ים השקר שמתחולל מסביב.עדי זריפי היא כזאת. תקשורתית, מדובר כנראה בתגלית הגדולה של המלחמה בטלוויזיה שלנו. מישהי שלפני ה-7.10 היתה מבזקנית אלמונית למדי, ויותר משנה אחרי עומדת על משבצת ברורה – לא רק מבחינת שעות השידור והמקום על המסך, אלא גם בתפקידה כמראיינת באולפן אקטואליה שמבינה את המשימה שהוטלה עליה.

זריפי מככבת לאחרונה לא מעט ברשתות החברתיות ומעוררת התרגשות כמותה מזמן לא ראינו מאשת חדשות, בעקבות הראיונות שלה עם עמיחי אליהו, צבי סוכות ולאחרונה גם עם בועז ביסמוט וחנוך מילביצקי. הפוליטיקאים רגילים לראיונות האלה במשדרי הרצף – למראיינים שמשתדלים להיות מנומסים, לא להקשות יותר מדי, לשחק את המשחק שבו הפוליטיקאי נואם את נאומו רווי השקרים וממשיך לתחנה הבאה. זריפי לא נותנת למשחק הזה להימשך. היא מסמת קו אדום ומזכירה שבכל זאת, גם האמת היא אופציה.

לא סתם זריפי עצבנה כל כך את השר עמיחי אליהו; הוא פשוט לא רגיל לזה. לא רגיל שמישהו מנסה למקד אותו, לסתור אותו ולשאול אותו שאלות מאתגרות, ובטח לא רגיל שמישהי מפוצצת, עם סיכה קטנה, את הבלון הגדול שהוא והממשלה שלו אוהבים לנפח על חשבון כולנו. היא קטעה אותך, אדוני השר, כי היא זיהתה שאתה פשוט – סליחה על הצרפתית – מזיין את המוח וממציא שקרים. והיא לא היתה מוכנה לשתף עם זה פעולה. זה הכל.

כמובן שמיד, כמו תמיד עם מכונת הרעל, הם ינסו לתייג אותה על המגרש הפוליטי – לנסות ולהגדיר אותה כ"שמאלנית" או כ"מתנגדת לשלטון". זריפי חכמה מכדי ליפול לשם: לצאת להגנתה של האמת זו לא עמדה פוליטית. זו עמדה מתבקשת של עיתונאי. להיות לעומתי למרואיין שלך, אין פירושו שאתה שמאל או ימין – זה צריך להיות התפקיד הטבעי של המראיין, בוודאי כשכל כך הרבה מונח על הכף. בוודאי כשהשקר חוגג ולא רק שיש לו רגליים – הוא התפתח להיות מפלצת של ממש.

לא מעט פעמים יצאתי גם כאן, באתר הזה, נגד תופעת "הגלים הפתוחים" – אותם משדרים בלתי נגמרים, שמנסים ומצליחם לייצר התמכרות לחדשות. אחת הסיבות שאני כל כך נגד הטרנד, היא שבדרך כלל קשה למצוא שם משמעות. הרצף החדשותי מתקיים מכוח האינרציה; משדרים כדי לשדר. זריפי, שפרצה בזכות המשדרים הבלתי נגמרים האלה (בדרך כלל אל תוך הלילה), מצליחה בתוך ים החדשות הזה – שאין בו תמיד חדשות – למצוא ערך.

אחת הסיבות שהתנתקתי מהלופ החדשותי ומהמשדרים הארוכים, כמו הרבה ישראלים טובים, היא התחושה שהם לא גורמים לנו לדעת יותר, ובמקרים רבים המהדורות שלא נגמרות רק מעצימות את השקר ולא נלחמות בו, מהדהדות את המסרים הפשוטים והקליטים, ולא מנסות לרדת לעומק או לייצר עניין. זריפי מציגה אפשרות של מגמה שנוגדת את הטרנד הזה: להקשיב למרואיין, לעמת אותו עם שאלות המשך, לספק לצופה קונטקסט לדבריו של המרואיין ואם צריך – גם לחשוף אותו כמי שמבלשט ללא הכרה.

בתקופה כל כך קריטית, כשהגורל המילולי של כולנו על הפרק, חשוב שעיתונאים יבינו את התפקיד שלהם: לייצג את הציבור, את הרוב הגדול שאין לו קול, שאינו מתלהם או פופוליסט, אלא בעיקר נבוך מול המציאות. לרובנו אין גישה לפוליטיקאים, ואין יכולת לפורר את הבולשיט שהם מציעים לנו לארוחת בוקר, צהריים וערב. למי שיש את המיקרופון, יש את היכולת לעשות את זה. האהבה שעדי זריפי מקבלת ברשתות היא מסר ברור מהציבור לאנשים שעל המסך: תהיו זריפים. וכמה שיותר. זה אשכרה בנפשנו.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• קשת
• חדשות

חברת החדשות של רשת 13, כמו הערוץ כולו, נמצאת במשבר לא פשוט. על כך יכול להעיד צירופו של אייל ברקוביץ' לערוץ ושילובו באולפן המרכזי של ערב שבת, שליפה שמעידה על אובדן עשתונות מסוים בדרגי הניהול והעריכה. ארבעה מנכ"לים התחלפו בחברת החדשות של רשת תוך ארבע שנים, וזה לא סוד שחדשות 13 נמצאת בבעיה מאוד גדולה. כבר תקופה ארוכה, באופן עקבי לגמרי, המהדורה שבימי ערוץ 10 היתה השנייה הכי נצפית בישראל היא כיום השלישית. מהדורת החדשות של ערוץ 14 עקפה אותה לחלוטין, פותחת ממנה פער, והקרב שהיא מנהלת הוא בעיקר מול כאן 11 על הבריחה מהמקום האחרון בטבלת הרייטינג.

>> אקספרס של החמצות: עוד כישלון ריאליטי עגום של רשת 13
>> מצעד הבושה: תוכניות הריאליטי הגרועות ביותר בתולדות ישראל

למה זה קורה? אפשר לדבר על ההקלות האינסופיות שזכה להן ערוץ 14, שאינו מתקרב אפילו לדרגת ההשקעה בתוכן שנדרשת מ-13 ו-12, ואולי גם על העמדות הפוליטיות המקצינות של צופיו. אבל זה פתרון קל מדי. כי כשמביטים על המהדורה של חדשות 13 יש דבר דבר אחד בולט, והוא דלות. קחו את מהדורת אמש (שני) כדוגמא: בעוד ירון אברהם ודנה וייס הביאו שני סיפורים גדולים במהדורה של 12 (התפרצות הרמטכ"ל כלפי השרים, דחיית הדיון על הר הבית בגלל מחלתו של נתניהו), ב-13 הלכו על סיפור אחד מרכזי: "הקשחת העמדות של חמאס במשא ומתן" עד כדי קיפאון של ממש.

מה שהיה מוזר במקרה הזה הוא מחלוקת שהשתקפה על המסך בין כתבי הערוץ – מוריה אסרף-וולברג, הכתבת המדינית שהוצנחה לערוץ לפני כשנתיים כשניסה לחתוך ימינה, ורביב דרוקר, הפרשן הפוליטי הבכיר של הערוץ. בעוד וולברג מביאה את הסיפור שלה לפיו חמאס מקשיח עמדות והעסקה שדובר עליה הולכת ומתרחקת, דרוקר הגיע לכבות את הידיעה שלה והציע פרשנות אחרת, לפיה חמאס ויתר על הדרישה המקורית שלו, אותו אולטימטום להפסקת המלחמה (ניצחון ישראלי ענק, לדבריו ולא רק לדעתו) והקשיח עמדות בתחומים אחרים.

מה שמעלה את השאלה: למה בחרו עורכי המהדורה דווקא במסגור הפסימי של אסרף-וולברג? הרי אם דרוקר צודק, ייתכן שדווקא הייתה כאן התקדמות במשא ומתן. וכמו בסיפור של חדשות 13, גם לזה אפשר לתת שתי פרשנויות: האחת, שהצגה קודרת של הדברים מעודדת צפייה ומרתקת את הצופים למסך; השנייה, שאליה גם דרוקר רמז במהלך הפרשנות שלו, היא שהצגת העסקה ככזו שמתרחקת היא כלי טוב בידי מי ששוללים עסקה (ע"ע נתניהו, בן גביר וסמוטריץ'), ורוצים לחזור ומהר למלחמה בעצימות גבוהה. אולי גם זו דרך להיאבק בערוץ 14.

אם נשים את הפיצול הפנימי הזה בצד, כמעט ולא ראית שום דבר חדש במהדורה של 13. מה שהיה למתחרים של 13 ביד היה גם להם (ההקלטות שקושרות את אונר"א לחמאס + הצהרת דובר צה"ל, ההתפרצות של משפחות החטופים בכנסת) היה גם להם, ואחרי חצי שעה ברוטו של מהדורת חדשות פרופר – הגענו לשלב הדוקומנטרי. הכתבה של יוסי אלי, שהחזירה את דניאלה לכביש 232 הסמוך לקיבוץ רעים (בתוספת ההקלטות המצמררות מאותו יום ארור), היא אולי מאוד אמוציונלית ומחברת אותנו שוב לטרגדיה העצומה שמלווה אותנו מאז ה-7.10, אבל קשה להגיד שמהדורת חדשות היא האכסניה הטבעית שלה.

מיד אחריה, ואחרי עוד כתבה של שלומי אלדר על הטייסים שמנעו טבח בכפר מימון, הורדנו הילוך ועברנו לכתבות קלילות יותר: מסיפור פיל גוד קלאסי על מפקדת הבסיס הראשונה בחיל האוויר, דרך פרשת שתלי הסיליקון ועד לשאלה האם ימכרו נפצים בפורים. על הנייר, המהדורה עצמה לקחה כמעט שעה ועשרים דקות; בפועל היא לקחה הרבה פחות מזה. חצי שעה מינוס של הארדקור ניוז, ומשם הרבה מאוד רגש וסיפורים אנושיים, ופחות מדי דברים ששווה בשבילם לפתוח דווקא את המהדורה של 13.

וזו כנראה הסיבה לשקיעה המתמשכת של חדשות 13; אם חדשות 10, האמא הרוחנית והביולוגית, הייתה עמוסה בכתבים עם רוח קרב ועם גישה מאוד ביקורתית – הרי שבחדשות 13 נותר מזה רק הד עמום. בחדשות 13 מזגזגים כבר המון זמן בין הדי.אן.איי הביקורתי של הערוץ וחלק מכתביו הבכירים ובין הניסיון לתת לערוץ 14 פייט מימין עם דמויות גבוליות כמו צביקה יחזקאלי ואבישי בן חיים. המצב הזה הותיר אותם חסרי יכולת לספק מהדורה שרלוונטית למציאות.

אם חדשות 12 היא "המהדורה של המדינה", סוג של מדורת שבט ובעיקר האופציה הראשונה בהרגלי הצפייה הישראלים, "חדשות 14" באים עם האג'נדה הפוליטית שלהם וכאן 11 משדרים יושר ואינטגריטי ממלכתי, חדשות 13 קצת אבודה ביניהן. יש בחברת החדשות הזאת עיתונאים טובים, אנשים שיודעים להביא סיפורים, אבל איכשהו במהדורה זה כמעט לא בא לידי ביטוי. במקום זה מנסים שם לנגן על הרגש הישן והטוב – וגם את זה, מה לעשות, ב-12 יודעים לעשות יותר טוב.

עם מה נשארנו? בעיקר עם התחושה שבתקופה הנוכחית מהדורות צריכות להתבלט ולאפיין את עצמן כדי להצליח. ובחדשות 13 לא מביאים כבר המון המון זמן שום דבר שמצליח להתבלט מעל היתר. במצב כזה, עם כל הכבוד ליכולות של אודי סגל, לא ברור אם נותרה סיבה לצפות במהדורה הזאת.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• רשת 13
• חדשות

צריך להגיד משהו ברור מאוד לכל מי שישב אתמול בערב באולפן החדשות של קשת 12: אתם בדיחה. דנה ויס – את בדיחה. ירון אברהם – אתה בדיחה. יאיר שרקי – אתה בדיחה. עמית סגל – טוב, כבר ידענו. והבדיחה היא על חשבון עיתונות חופשית בדמוקרטיה, על חשבון אזרחי המדינה שמחוברים למסך באינפוזיה, על חשבון האמת והחיבור למציאות. וכמנהגן של בדיחות גרועות, לא היה שום דבר מצחיק במופע הניתוק המגוחך והגרוטסקי באולפן.

בדקות שאחרי נאומו הריקני והחלול של בנימין נתניהו, עוד "הצהרה לתקשורת" של האחראי הראשי למחדל, אדם מושחת מן היסוד וחסר כל שמץ של אחריות שמפחד משאלות עיתונאים כמו שילדים מפחדים מהמפלצת שמתחת למיטה, התנהלו הפרשנים הבכירים ביותר של הערוץ הפופולרי ביותר בישראל כאילו לקו בעיוורון וחירשות פתאומית או לחילופין עברו למציאות מקבילה למשך מספר דקות וצפו בה בנאום אחר לחלוטין. היו לחברת החדשות של קשת רגעי שפל רבים במהלך מסע החנופה והשפרור המתמשך שלה לשלטון נתניהו, אבל אתמול זה כבר נראה כאילו הפכו כל פרשניו לדניאל רוט אבנרי ואף חלקו ביניהם שווה בשווה את מנת המשכל שלה.

https://twitter.com/amirtibon/status/1717244877530956050

"הכי קרוב למה שציפו ממנו", התלהב עמית סגל מכלום ושום דבר; "הוא עשה את הדבר הנכון, עדיף מאוחר, הוא היה חייב את זה לציבור וטוב שעשה את זה", הוסיף ירון אברהם בהתרגשות; "הצהרה טובה של ראש הממשלה, חשובה במיוחד, לפני הכניסה הקרקעית מנקים את השולחן", צהל יאיר שרקי; "הוא הרכין ראש על האבידות", ציינה בסיפוק דנה ויס את החידוש בארסנל הרגשי של נתניהו, כאילו לא כולנו מרכינים ראש כבר 20 ימים ולילות ולא יודעים מתי נרים אותו.

יונית לוי עוד ניסתה לרסן את החגיגות שפרצו באולפן ואמרה "בואו לא נטעה: הוא לא לקח אחריות. קרוב לזה, אבל הוא אמר 'אני אחראי להוביל את ישראל לניצחון'", אבל האמת שהלכה לאיבוד היא שזה גם בכלל לא היה קרוב לזה. כי אין דבר כזה "קרוב ללקחת אחריות". אין סקאלה מנהיגותית בין לקיחת אחריות ובין בריחה מבועתת ממנה. אדם חסר אחריות אינו יכול לקחת אחריות גם אם יצליח, אחרי 20 יום, להוציא את שלושת המילים "אני לוקח אחריות". בשלב הזה של מחדל הדמים המתגלגל אין שום משמעות למילים האלה אם לא מגיעות אחריהן המילים "ומתפטר מתפקידי מיד בסיום המלחמה".

באולפני האקטואליה הפכו את אחריותו של נתניהו למעיין תחרות ריאליטי שבה אפשר למדוד מדי ערב כמה קרוב הגיע הפעם ראש ממשלת המחדל אל מחוז הכיסופים של האחריות. זה מחזיק את הצופים במתח ומייצר אופרת סבון קטנה בתוך הניוז סייקל. בזה אחר זה לוקחים אחריות בכירי הצבא והשלטון ויוצאים מן המשחק, ורק האיש שראה בחמאס נכס אסטרטגי והוביל את קונספציית ניהול הסכסוך ב-15 השנים האחרונות עדיין עומד בעיקשותו להיוותר חסר אחריות. השורד האחרון. אולי הערב זה יקרה? הצטרפו אלינו אחרי ברייק הזהב.

עליבותם המביכה של הפרשנים בזמן אמת אתמול בערב, חוסר יכולת מקצועי מביש למסגר בגבולות המציאות את מה שראו ושמעו זה עתה, רק התחדדה כשבהמשך הערב מיהרו חלקם אל הרשתות החברתיות כדי לתקן את הרושם העגום, ובאתר של N12 העלו באחת בלילה ידיעה תחת הכותרת "פרשנינו מגיבים לנאום נתניהו" עם ציטוטים שלא נאמרו על המסך אלא נכתבו במיוחד עבור האתר. בחדשות 12 למדו מנתניהו לא לקחת אחריות על הטעויות שלהם, פשוט לשכתב בקטנה את ההיסטוריה ולהמשיך להתנהל כאילו הן כלל לא נעשו.

"בשמיעה ראשונית היה נדמה שאולי נתניהו לוקח אחריות", גמגם אחר כך ירון אברהם בטוויטר, אבל הקולגה שלו דפנה ליאל, שלא נכחה באולפן ומעניין לתהות אם הייתה לוקה באותה חירשות פתאומית לו הייתה שם, כתבה מיד עם סיום הנאום ש"שלא יודעת מה איתכם, אני לא שמעתי הערב שום לקיחת אחריות". כך שאין כאן עניין של "שמיעה ראשונית". יש כאן סיפור של מסגור פרשני שגוי וחובבני על המסך מול מאות אלפי צופים, ואז תיקון שלו ברשתות החברתיות מול כמה אלפים במקרה הטוב. זה בטח לא קשור לפגישות הבהולות בקריה (!) בין נתניהו לבין ראשי מערכת החדשות של קשת, אבי וייס וגיא סודרי, שהתקיימו כבר פעמיים מאז תחילת המלחמה. מה פתאום קשור.

מה שבחדשות 12 לא מבינים זה שמדינת ישראל חצתה את נקודת האל-חזור של לקיחת האחריות, ולא רק בכל הקשור לנתניהו. השאלה העיתונאית החשובה של העת הזאת אינה מי מהאחראים למחדל יקחו אחריות, אלא האם מדינת ישראל תשרוד את המשך מחדליהם הנראים לכל עין שאינה נמצאת באולפן בנווה אילן. זה נכון גם לאנשים שאחראים על מחדלי התקשורת. באולפנים, כמו שאמרה הילה קורח בערוץ המתחרה, ויתרו כבר מזמן על האפשרות לשאול שאלות את ראש הממשלה ונכנעים לתכתיביו לחלוטין. יהיה להם הרבה על מה לדבר עם נתניהו בפגישה הבאה.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• קשת
• ערוץ 12
• חדשות