אלון בן דוד אחד זה לא מספיק. בחדשות 13 מתגעגעים ל-2006

יש שני מועדים שהם המבחן העליון של רשת חדשותית: מלחמה ובחירות. בשגרה לחדשות אין ערך מאוד גדול בחיים שלנו, אבל בשני המומנטים הגדולים האלה, החדשות הן מקור החמצן. הן אלה שאמורות לבאר ולפשר את העולם כשהאקטואליה – לעתים מילולית – דופקות לך על הדלת. ואז גם אחוזי הצפייה עולים.

>> כל העיניים על גיא פלג: נתניהו נלחם בתקשורת במקום בחמאס
>> אחרי 30 שנה: ארז ואברי התאחדו על המסך כדי לתת לנו חיבוק

מערכת החדשות של ערוץ 10 (זצ"ל) הגיעה לשיאה במלחמה של 2006. שלוש שנים קודם היא קמה, אבל בקיץ הארור ההוא שבו לבנון והצפון בערו, התגבש שם צוות עיתונאי מרתק. מול הפטריוטיזם הגלוי של ערוץ 2, "חדשות 10" בנו את עצמם כעצמאיים – עם אנשים כמו מוטי קירשנבאום ז"ל, ירון לונדון, רפי רשף, רביב דרוקר, עפר שלח, גיא זוהר, ניצן הורוביץ, יעקב אילון, אלון בן דוד וצבי יחזקאלי (רשימה חלקית). הם אמנם לא ניצחו ברייטינג, אבל קיבעו את עצמם כמקור חדשותי חשוב ואמין.

ד"ש ממלחמת לבנון השנייה. צביקה יחזקאלי ואלון בן דוד (צילום מסך: רשת 13)

ואז הגיע השינוי הגדול בשוק הטלוויזיה – פיצול ערוץ 2, שכפה איחוד בין המערכת החדשותית של 10 (שהיא מה שנשאר מהערוץ הזה) ו"רשת". משהו בקסם, בעצמאות ובאומץ של החיבור הזה הלך לאיבוד באותו מהלך. חלק גדול מהאנשים שציינתי למעלה, מסיבות כאלה ואחרות, לא שרדו את האיחוד. במקומם, הגיעו אחרים, איילה חסון ואבישי בן חיים בראשם, ששינו את האופי והותירו את "חדשות 13" כגוף חסר זהות ברורה.

אם פעם ערוץ 1 סימל ממלכתיות ואנכרוניזם, ערוץ 2 היה הפטריוטי והמחבק וערוץ 10 היה האדג'י והביקורתי – הרי שקשה להיות ביקורתי כשחלק מהעיתונאים הבכירים מדבררים ישירות את ראש הממשלה. אחר כך ניסו לתקן שם את המגמה, ולאחר שאיילה חסון חזרה לתאגיד (ושרון גל זז לערוץ 14) – בנו את עצמם (באופן לא מאוד אלגנטי) שוב כ"חדשות אמיתיות", כולל קמפיין רחב היקף, מעין אלטרנטיבה לעלייתו של ערוץ 14 (שגם עקף אותם לא פעם ברייטינג). הבעיה היא שזה הרגיש יותר כמו המטאפורה מהשיר של מאיר אריאל ז"ל – אדם צועק את שחסר לו. חסר לו אמת, צועק אמת.

מה נשאר מהמהדורה הזאת נכון להיום? התחושה היא שמהדורת חדשות 13, ששודרה אתמול (שלישי) ושוב נדרשה למבחן העליון של רשת שידור – היכולת לתפקד בזמן שהאש בוער, נאחזת במשולש שנשאר מאותה מחלקת חדשות חזקה לפני 17 שנה. המשולש שכלל את רביב דרוקר, צבי יחזקאלי ומעל כולם – אלון בן דוד. לאחר הסתלקותו הטראגית של רוני דניאל ז"ל מהמפה, בן דוד מקבע את עצמו בתור בכיר הפרשנים הצבאיים – וחדשות 13, כך נראה, מתייחסים אליו בהתאם, עם פוקוס לא קטן והרבה זמן אוויר.

הפאנל באולפן הוא נקודת התורפה. הילה קורח, חדשות 13 (צילום מסך: רשת 13)

נכס עיתונאי רציני נוסף שיש ל-13 הוא אלמוג בוקר – שהתקבע במלחמה הזאת כאחד הגיבורים שלה, מהרגע שבו בבוקר של ה-7 באוקטובר הוא החזיק שידור לגמרי לבד, דרך הדיווחים שלו מהשטח והבאת הכאב של משפחות עוטף עזה, ועד ההישג שלו מאתמול: הסרטון, שבו נחשף השקר הפלסטיני בדמות השיגור הכושל של הג'יהאד האיסלמי, מה שהוביל לפגיעה בבית החולים בעזה. בוקר, יחד עם אודי סגל והכתב הצבאי אור הלר (עם וסטים מרשימים של "PRESS 13"), מנסים לתת פייט לנקודה החזקה של המהדורה המתחרה ב-12: השטח. הילה קורח ניווטה את השידור לא רע מהאולפן, אבל העוצמה הגיעה מהמקום בו נורים הכדורים ומושמעות האזעקות.

לעומת העוצמות של בוקר וסגל, כולל הראיון המעניין עם נועם תיבון – האולפן, צריך להגיד, לא ממריא. לפחות לא ברמת העניין. אם בחדשות 12 נמצאים באולפן אנשים כמו ישראל זיו או עמוס ידלין, ב-13 למעט אותה שלישייה לא מביאים בשורה גדולה מבחינת הפרשנים. התחושה היא שהאולפן מתקשה לתת פייט לשטח, גם במקרה הזה, ולדעתי האיזון יעבור לשם גם בהמשך הדרך.

הפרשן הצבאי הבכיר בישראל. אלון בן דוד בשטח (צילום מסך: רשת 13)

מה שמשאיר את 13 ביתרון יחסי, ואפילו מסייע למהדורות שלהם להתאושש – זה הניסיון. יחזקאלי, בן דוד ודרוקר מביאים למסך את מה שהצופים מחפשים – מוכרות. פרצופים קבועים שמסוגלים לתווך להם מציאות לא ברורה. זה הכוח של המהדורה הזאת, וברור שעליו הם יסתמכו. השאלה היא עד כמה אפשר מסביב לשלושת הכוכבים הללו, לייצר גם מהדורה מספיק מעניינת.

בסיומה של המהדורה, כמו במהדורות הרגילות, הגענו לחלק היותר נרחב – הכתבות העמוקות יותר שהביאו את הרגש האנושי. בין אם זה היה אלון בן-דוד, שראיין את מפקד גדוד של 13 גולני, תומר גרינברג, הילה קורח שראיינה את משפחתה של מיה שנחטפה לעזה, או אודי סגל שהביא ראיון כואב מאוד עם חיים ילין, שקעקע על גופו את התאריך "7.10.23". אלה הרגעים שבהם המהדורה כן מצליחה לגעת – כשהיא יוצאת מהאולפנים ומהברברת האינסופית שלהם, אל עבר המקום שבו נחשף הכאב האמיתי.