אחרי 30 שנה: אברי וארז התאחדו על המסך כדי לתת לנו חיבוק

שלושים שנה עברו מאז הפעם האחרונה שארז טל ואברי גלעד הגישו ביחד תכנית טלוויזיה. קראו לה "העולם הערב", אי אז בימי ערוץ 2 הניסיוני. היא הייתה תכנית מערכונים שטותניקית וסאטירית, כזו שכל התמחותה במה שקרוי "נונסנס", הומור דבילי במובן הטוב של המילה, אבל גם חכם ובעיקר כזה שקצת לועג לחשיבות העצמית של הטלוויזיה בתחילת שנות התשעים.

>> מלחמת המסכים: 5 דברים שהטריפו אותנו השבוע בטלוויזיה
>> אות הגבורה: 10 הגיבורים הגדולים של השבוע הראשון למלחמה

אברי וארז, שני הילדים שצמחו בגלי צה"ל ואחראים לתכנית המיתולוגית "מה יש", עברו המון בשלושים השנה האלה. ארז הפך להיות כוכב טלוויזיה של ממש, אולי ה-סמל של שידורי קשת לאורך כל שנותיה (עם גיחה קצרה וכושלת לערוץ 10); אברי עבר מהשמאל לימין, לעתים אפילו גלש לימין הקיצוני והתמקד בעיקר בתכניות בוקר עתירות ברברת. עכשיו הם סגרו מעגל. מודי בר-און ז"ל אמר פעם שבישראל הסאטירי תמיד הופך לדוקומנטרי. דוגמא חיה קיבלנו אתמול בערב (שישי), כששני גיבורי הנונסנס מגל"צ של שנות השמונים – עברו להגיש חדשות בתקופה הכי נון-סנס (חסרת היגיון) שאני זוכר.

סליחה, יש לכם טלוויזיה חפיף? ארז טל ואברי גלעד באולפן החדשות (צילום מסך: קשת 12)

אתמול, בשעה 23:00 בלילה, טל וגלעד התכנסו למשהו שהם עוד לא עשו בקריירה העשירה שלהם: הגשת מגזין אקטואלי פר אקסלנס. משדר חדשות "על מלא" (כמו שנהוג להגיד בימינו) ועוד בתקופת מלחמה. ועוד במלחמה טראגית ומדממת, כמו שכבר הרבה זמן לא חווינו. הצמד שסט הכישורים שלו הוא בעיקר קומי, ובטח נקודת החוזקה שלו, היה צריך לעשות מלאכה לא מצחיקה בכלל: לנסות ולסכם את השבוע הכי כאוטי שידעה מדינת ישראל ככל הנראה אי פעם.

מה שבלט בעיקר בשוני שבין לופ החדשות האינסופי שכולנו חווים שבוע שלם לבין המשדר הספציפי הזה – היה הטון. חדשות בטלוויזיה, בטח בתקופת מלחמה, הפכו להיות מוצר שקשה לצרוך, בוודאי לאורך זמן. המהדורות הבלתי נגמרות מתמקדות במה שמושך את הקהל – סנסציה, דם ועימותים. אברי וארז, שניים שיודעים משהו על אירוניה ומודעות עצמית, באו בגישה אחרת. קצת פחות בומבסטית, קצת פחות סיסמתית והרבה יותר נכונה וטובה לקהל שנדבק למסך ביום שישי בלילה.

עושים ניוז. רון בן ישי באולפן עם ארז ואברי (צילום מסך: קשת 12)

זה לא מנע מהם להביא סיפורים חדשותיים מעולים: הראיון עם העיתונאי ניר גונטז', שסיפר איך אלוף במיל' יאיר גולן חילץ את בנו, היה מופתי. גם רגעים חצי-קומיים, כמו המונולוג המדהים של רחל אדרי על הדרך שבה טיפלה במחבלים שפרצו אליה הביתה, כבשו את הלב. רשימת מרואיינים מרשימה היתה לארז ואברי בתכנית שלהם; רון בן ישי היה שם, ועידן רייכל, וישראל קטורזה ברגע אנושי נפלא שבו קרא להפסקת השנאה בינינו. אבל ארז ואברי, עם כישרונם וניסיונם הגדול בהגשה במשך שנים ארוכות (עוד מהרדיו), הבינו שלצד הצורך לשאול שאלות ולא לפחד משאלות קשות – קצת חמלה, בפרפראזה על אלון עדר, לא תזיק.

הרגע שבו שניהם קמו וחיבקו את רחל אדרי הוא סמלי ביותר. אחרי הטראומה הגדולה שעברנו, נראה לי שכל אחד מהצופים בבית היה צריך חיבוק כזה גם בעצמו. וטל וגלעד, לצד ההגשה המהוקצעת, הרשו לעצמם גם לצאת מ"עצמם", או לפחות מהדרך שבה הצטיירו במשך כל השנים. טל וגלעד נתפסו הרבה שנים כציניים מדי, כ"תל אביביים מדי" אם תרצו, ומרוחקים קצת מהישראליות השורשית. נראה לי שברגע הזה, אחרי האגרוף שכל ישראל קיבלה בבטן, גם הם קצת השתנו. הראיונות שלהם הקפידו להסתכל, לצד הביקורת (שהיתה שם), גם על מה שטוב.

קצת חמלה זה מה שצריך עכשיו. ניר גונטז' בריאיון לארז ואברי על חילוץ בנו (צילום מסך: קשת 12)

רבים השוו את האסון הנוראי שעבר על מדינת ישראל בשבוע האחרון ל-9/11. בעקבות ההשוואה, חקרתי קצת על הטלוויזיה שאחרי הפיגועים הקשים בניו יורק לפני 22 שנה. בעיקר על הטלוויזיה שנועדה לבדר – מגישי הלייט נייט ותכניות הסאטירה. גם אצלם אז, זה לקח בערך שבוע עד שהם חזרו (דייויד לטרמן היה הראשון, והוא הגיש את התכנית שלו שישה ימים אחרי הפיגועים הקשים). שישה ימים שבהם רבים מהאנשים שאמורים להצחיק תהו: איך אפשר בכלל להצחיק כשהמציאות כל כך עצובה?

לאט לאט אנחנו מתחילים לראות את זה קורה גם כאן. ביום חמישי, "זהו זה" חזרה למסך ב"כאן 11" – וזה הרגיש קצת כמו התכניות שאחרי 9/11. מגששות את הדרך חזרה, משתמשות בהומור אבל עוד לא ממש נוגעות בבשר החי, מתמקדות בשירים המקסימים של גידי, מוני, דבלה וקושניר – ובעיקר, מחפשת להיות הכתף שעליה ישראל יכולה קצת להניח את הראש, אחרי תקופה כל כך איומה וכואבת.

תוחזר "העולם הערב"! עידן רייכל באולפן עם אברי וארז (צילום מסך: קשת 12)

ארז טל ואברי גלעד היו הבאים בתור. התכנית שלהם לא היתה מצחיקה (הם גם הצהירו כך ישר עם תחילתה), היא עסקה בחומרים מאוד עצובים – הרוגים, חטופים, טילים – אבל בתוך כל כללי המשחק הללו הם הצליחו גם לשחרר חצי חיוך. השעתיים של ארז ואברי במהדורת חדשות 12, בתוך האולפן בנווה אילן, שבדרך כלל משמש למירוץ החדשות הבלתי נגמר – היו חשובות מאין כמוהן לנפש הישראלית ובכך בהחלט תרמו את תרומתם – אפילו לי באופן אישי.

אני ילד שגדל על "העולם הערב". היא היתה, יחד עם "זהו זה" (איזה עולם משוגע), מהתכניות הראשונות שאני חוויתי בתחום הסאטירה. היא הצחיקה אותי ואת כל בני הבית בזמנים הקשים של מלחמת המפרץ. עכשיו קשה כאמור להגיד שהם חזרו להצחיק, ובגדול כנראה שייקח זמן עד שנזכור איך ממש צוחקים. אבל גם עכשיו, שלושים שנה אחרי, הם הצליחו להרגיע אותנו מעט. ואולי זו תחילה של קצה תקווה.

נ.ב.
אברי, ארז ואבי ניר, אם אתם קוראים את זה עכשיו: תוחזר "העולם הערב"!