העיר תל אביב הולכת ומתפתחת לכיוונים שונים, אבל ההתפתחות המשמעותית והמסקרנת ביותר בשנים האחרונות היא זו שקורית בדרום החדש של העיר. שכונות כמו קרית שלום, שפירא, גבעת הרצל, תל כביר ונווה שאנן הולכות ומצטרפות לשכונות השכנות פלורנטין, מתחם נגה וגן החשמל, ומתמלאות במוקדי תרבות, בילוי וחינוך. במקביל, היתרון הגדול ביותר באזורים הללו הוא כנראה השטחים הירוקים הנרחבים שכמעט ולא קיימים באזורים אחרים בעיר.

מאז פתיחתו לקהל של פארק החורשות הנרחב, הולך האזור ומתמלא גם בפרוייקטי מגורים, שמאפשרים למשפחות, לצעירים ולצעירים ברוחם ליהנות מכל היתרונות שיש באזורים הללו; בסמוך לתחבורה ציבורית נגישה ולצירים הראשיים למרכז העיר.

בימים אלה נבניתפלורה, שכונה חדשה סמוך לפארק החורשות, שהפך לאחד הספוטים האהובים בעיר. מלבד הפארק הסמוך, השכונה עצמה תכיל עוד ריאה ירוקה שלמה בשטח של 30 דונם.

לטובת מי ששוקל לעבור לגור באזור, וגם לטובת כל מי שרק רוצה לבלות בו מדי פעם, מיפינו עבורכם את המקומות הכי שווים בדרום החדש ואת הסיבות המרכזיות שבזכותן מדובר באזור הלוהט בעיר.

תרבות, אמנות ומוזיקה

דרום העיר היתה מאז ומעולם שם נרדף למוסדות תרבות ואמנות, אבל בשנים האחרונות גם מרכזים תרבותיים שעד כה היינו מוצאים בעיקר במרכזה – העתיקו את מקומם דרומה.

קריית המלאכה היא אולי הדוגמה הכי מובהקת לעניין: מתחם של בלוקים תעשייתיים ששוכן בין רחוב שוקן במערב לשדרות הר ציון במזרח, ומכיל ברדיוס הקטן ביותר את מספר הגלריות וחללי התצוגה הגדול ביותר בארץ של אמנות עכשווית. בקריית המלאכה גם סטודיואים של יוצרים ויוצרות מכל הסוגים: אמנים.ות, צלמים.ות, מעצבי.ות אופנה, קרמיקאים.ות ועוד, לצד חדרי חזרות ובתי מלאכה ותיקים שיחד הופכים את המתחם למיוחד במינו.

מאז סוף העשור הראשון של שנות ה-2000, כשהחלו להיפתח בו גלריות וחללי תצוגה, הפך המתחם של קריית המלאכה לכזה שהוא שם נרדף ל"אמנות עכשווית". הוא כולל כמה עשרות חללי תצוגה – גלריות מסחריות, שיתופיות, חללים של עמותות ועוד; שבהם מוצגים כדרך קבע תערוכות מתחלפות של האמנות הישראלית הכי עדכנית ובועטת. ביניהם אפשר למצוא, בין השאר, את בית בנימיני, ארטפורט, גלריה רוזנפלד, גלריה רו ארט, גלריה חנינא, גלריה בנימין, מקום לאמנות ועוד ועוד ועוד.

בשנים האחרונות נוספו למתחם כמה תוספות מרגשות: חלל המופעים המרץ2 שבו ההופעות הכי מסקרנות בעיר; סטודיו אנט למוזיקה קלאסית; קיר הטיפוס הבלוק שמושך אליו מטפסים ומטפסות מקצועניים וחובבים, וגם מקומות כיפיים לשבת לאכול או לשתות בהם: מסעדת א-לה רמפה, מסעדת לה-מעלה המקסיקנית ובית הקפה הנהדר קופי-לאב.

כל הסצנה הזו חורגת מהגבולות הרשמיים של קריית המלאכה וממשיכה גם ברחובות הסמוכים בשכונת גבעת הרצל, שבה פועל, לדוגמה, התואר השני באמנות של האקדמיה בצלאל, המתחם החדש מבצר שכולל בית קפה, מועדון לילה, חלל לתערוכות והופעות מוזיקליות, ועוד.

בבית פנורמה הגדול שבשכונת תל כביר השכנה פועל תיאטרון הפרינג' הוותיק – תיאטרון החנות – עם תכנית של מופעים והצגות למבוגרים ולכל המשפחה, כולל הצגות הילדים הכי חמודות בארץ.

בשכונה הצפונית מעט יותר, נווה שאנן, פועלת גלריה צימבליסטה החדשה שהושקה לפני שנה בלבד, וקירות של מבנים רבים מתהדרים בציורי קיר של מיטב אמני ואמניות הרחוב העכשוויים במסגרת פרויקט "הקירות המצויירים של נווה שאנן" של המחלקה לאמנות בעיריית ת"א-יפו – מה שהופך אותה במובנים מסוימים לגלריה חיה 24/7. ואם כבר מדברים על 24/7, במרכז השכונה, לצד קפה זוהר המתוק שנפתח השנה, פועלת גלריית בית המשאבות – גלריית חלון שמציגה אמנות כל יום, כל היום.

בעתיד הלא רחוק בכלל עתיד להיפתח בנווה שאנן גם הקמפוס החדש של להקת המחול הבינלאומית בת שבע, שיהפוך את מגרש הרציפים ההיסטורי של התחנה המרכזית הישנה בנווה שאנן לכיכר תרבות ציבורית ירוקה.

היהלום שבכתר התרבותי שבדרום החדש הוא כמובן מתחם 3426 ובית רדיקל – שהפכו מאז פתיחתם לפני כשנתיים וחצי לאחד ממקומות הבילוי החביבים על תל אביביים (וגם על אורחים מבחוץ). את המתחם, שממוקם במה שהיה בעבר שוק הדגים הסיטונאי ברחוב התחייה, הפכו האדריכלים אביטל גורארי ונתנאל אלפסי, בעלי משרד האדריכלים AN+, לכזה שמשלב יצירתיות, חינוך וקיימות. הוא כולל את בית רדיקל – אופרציה נרחבת שכוללת הוצאת ספרים, אירועים, הרצאות, הקרנות סרטים וכל מה שרלוונטי או יכול להיות רלוונטי לאנשים חושבים; לצד בית קפה, גינה פסטורלית, חלל גלריה, סטודיואים, חברות סטרט-אפ ועוד.

טבע עירוני

פארק החורשות, שכבר הזכרנו, הוא אחד הפארקים הגדולים בעיר בפרט ובאזור המרכז בכלל. הוא משתרע על פני שטח של כ-80 מ"ר. הוא מבוסס על חורשות נרחבות שנטעו בראשית שנות ה-50, וכולל בתוכו לצד מתחם הכנסייה הרוסית (שהמבנה היפהפה שלה בולט לעין כמעט מכל מקום באזור) גם את בית הספר לטבע, סביבה וחברה וגני הטבע או בשמם העממי – הגן הבוטני.

הגן הבוטני כולל סוגים של צמחים, שיחים, פרחים, עצים ומדי פעם גם פירות. יש בו שבילים, פינות שקטות לפיקניק, שילוט המסביר על הצומח ובריכות קטנות עם דגים.

בשנת 2024 נפתח לציבור חלק חדש בפארק שמרחיב את שטחו ומשדרג אותו דרומה בכיוון נווה עופר. התוספת לפארק מגדילה את שטחו עם מרחבים קהילתיים ירוקים, מתקן משחק חול ומים שילכלך היטב ילדים מכל הגילאים, פינת משחק יפהפיה לפעוטות, גינת כלבים מדוגמת, מדשאות חדשות, תאורה משודרגת, 225 עצים חדשים, וגם פרויקט נאה במסגרתו הועתקו לתוך הפארק עצי הפיקוס הוותיקים מאזור הבנייה הסמוך של הרכבת הקלה, ובונוס אמנותי: פסל סביבתי חדש – פסלו של האמן אוהד מרומי, "ביכורים".

בנובמבר 2025 קיבל הפארק תוספת משמעותית – "מצפור" – בית קפה, תרבות וקהילה בתוך הפארק עם אגמון צמוד, רחש ציפורים מצייצות והיצע אוכל שכולל פיצות וסמאשבורגרים. במהלך שעות היום והערב מתקיימות בו הקרנת סרטים על מסך גדול, הופעות, הרצאות, סדנאות לילדים ומבוגרים, ושיעורי יוגה. הכל תחת כיפת השמיים.

פארק החורשות הפך במהלך השנים גם לקרקע פוריה למסגרות חינוך – פורמליות ואלטרנטיביות. בסמוך אליו פועל בית הספר לטבע הוותיק, מדרום לו שוכן תיכון פרס להייטק ואמנויות שהושק לפני חמש שנים והוא כנראה אחד מבתי הספר היפים בעיר. במרחק לא גדול ממנו נמצא גם בית הספר השכונתי שפירא שפועל מזה שבע שנים במתכונת ייחודית, ובמתחם הפארק עצמו פועלים כמה גני יער במודלים שונים.

בשכונת שפירא הסמוכה פועל גם מרכז קהילתי פורה גם מגוון חוגים ופעילויות למבוגרים וילדים, והספוט הכי משפחתי להיות בו הוא ביום שישי בבוקר ברחבה של קפה שפירא, על מחצלת עם חברים, ילדים ומשפחות רבות אחרות שחשות קצת בקיבוץ – בתוך העיר.

ההיילייט של שכונת קריית שלום עצמה הוא כמובן הקאנטרי הקהילתי גורן-גולדשטיין, שמושך אליו קהל גם מאזורים אחרים בעיר ולא רק מדרומה. בשנים האחרונות הפך הקאנטרי לאחד המוצלחים בעיר, במחירים מסובסדים חסרי תקדים לתושבי האזור. הוא כולל מרכז ספורט, בריכות וחוגים תוסס, מתקנים חדשים ומשוכללים מהטובים בארץ, בריכה מקורה ומחוממת חצי אולימפית, סאונה רטובה ויבשה, בריכה קייצית ובריכת פעוטות מהחמודות בעיר, מכון כושר ענק ומאובזר, חדרי סטודיו איכותיים, אולם ספורט, מגרשי כדורסל, טניס וקט רגל, וגם אודיטוריום חדיש המכיל 300 מקומות ישיבה ומשמש במה להופעות והצגות.

קולינריה

גם מבחינה קולינרית הולך הדרום החדש ומתמלא, ונותן פייט לפלורנטין על שלל מוסדות הקפה והלילה שבה. בתוך פארק החורשות עצמו, כאמור, פועל קפה מצפור עם תפריט משתנה לכל המשפחה, נשנושים ודרינקים.

במתחם קריית המלאכה פועלת א-לה רמפה הוותיקה, הצמחונית הכי כיפית בעיר; וגם לה-מעלה המקסיקנית שמופעלת על ידי אותם הבעלים שכל ביקור בה הוא חגיגה. באחד המבנים הסמוכים שוכן משכנה הנוכחי של ג'וז ולוז, אחד המוסדות התל אביביים האהובים בכל הזמנים, עם עיצוב ואווירה שאין בשומקום אחר והכי חשוב – אתם מחליטים כמה לשלם. בגזרת הקפה פועל בה הקופי לאב, אחד מבתי הקלייה הכיפיים שניחוחות הקפה שבו יכולים רק הם לעורר ולשלוח אתכם להתחיל לעבוד.

בשכונת שפירא פועלת חנן מרגילן האייקונית, המסעדה הבוכרית שמכל הארץ נוהרים לעבר מרק הדושפרה שלה (גם בקיץ); קפה גרגר הטרנדי שבו נכתבו כמה מהתסריטים של הסדרות הכי מצליחות בשנים האחרונות; קפה שפירא שהוא בעצם המרכז האמיתי של השכונה, וגם סוד שמור למביני עניין: האטלס בר.

בשכונת נווה שאנן תוכלו למצוא קולינריה בשלל סגנונות, אבל על אמת – מסעדות הודיות, תאילנדיות, סיניות, סודניות ועוד – כולן הכי אותנטיות שיש. גם נווה שאנן זכתה לא מזמן לקפה חדש ועכשווי משלה – קפה זוהר הקטן והחמוד (אח לקפה גרגר משכונת שפירא).

תחבורה

ברכב פרטי, בתחבורה ציבורית, באופניים ואפילו ברגל: הגישה משכונות הדרום החדש למרכז העיר ולאיילון היא קלה ונוחה. ממזרח נמצאת צומת חולון שתוציא אתכם אל מחוץ לעיר (וגם קניון קטן – מגה אור וולפסון, למקרה הצורך). באותה הצומת ממש פועלת תחנה של רכבת ישראל; ובמרחק לא גדול נמצאות תחנות הרכבת הקלה של יפו. ובעתיד הקרוב הבא עלינו (בתקווה רבה) לטובה, כשיתחיל לפעול הקו הירוק של הרכבת הקלה – היא תגיע אפילו קרוב יותר. יש למה לחכות.

>> פרויקט פלורה בדרום העיר

• הבועה
• ❤ תרבות
• טבע עירוני
• חינוך
• אמנות
• מוזיקה
• משפחה
• תחבורה
• עם הילדים
• פארק החורשות
• דרום העיר
• קרית שלום
• קריית המלאכה
• גבעת הרצל
• נווה שאנן
• שכונת שפירא
• תל כביר
• קאנטרי גורן גולדשטיין
• בית רדיקל
• מסעדות
• בתי קפה
• פלורה

תל אביב כל כך אוהבת לחזור לשגרה, שבשלב הנוכחי של מלחמת שבעה באוקטובר, הידוע בכינוי "שאגת הארי", העיר חזרה לשגרה גם כשלא הייתה שום שגרה לחזור אליה, וזהו ללא ספק הישג חדש בתחום החוסן. עכשיו כשהפסקת האש בראשיתה, צפויה העיר לחזור אל השגרה שכבר חזרה אליה, וביתר שאת. מי שעבורם באמת מדובר בבשורה הם מערכות החינוך, מוסדות התרבות וכל מערכות הפעילות העירונית, שהושבתו במשך כמעט חודש וחצי בהנחיית פיקוד העורף, למרות התכנסויות ענק בקניונים ובחופים.

>> מעל מיליון מבקרים: מוזיאון תל אביב זכה בהישג בינלאומי נוסף
>> כתבה את זה יפה: 7 ספרים של סופרות ישראליות שיעשו לכם חג

כך או כך, עיריית תל אביב-יפו מזדרזת לבשר על חזרה לשגרה של מערכת החינוך, מוסדות התרבות והפעילות העירונית החל ממחר (חמישי 9.4), לנוכח הודעת פיקוד העורף על השינוי במדיניות ההתגוננות, כולל פתיחה של משרדי העירייה ומוקדי השירות. מדובר על פתיחה מלאה בכלל מסגרות החינוך, התרבות והמוסדות העירוניים, תחת הגבלת התקהלות של עד 2,000 איש. הלימודים בגנים, בבתי הספר היסודיים והעל יסודיים ובחינוך המיוחד יחלו מחר בשעה 10:00.

"החל מהערב אנו פועלים לניקיון המסגרות שנפתחו לטובת הציבור, ובמקביל מעדכנים את התושבים על הצורך לפנות ציוד אישי מהמרחבים החינוכיים, על מנת להחזירם מחר כשהם מוכנים, נקיים וערוכים לקליטת התלמידים והתלמידות וכלל התושבים", כך נמסר מטעם העירייה. "יודגש כי צוותי הביטחון של העירייה ביצעו סריקה נרחבת בחצרות מוסדות החינוך וכי במהלך יום הלימודים תתקיים נוכחות מוגברת של סיירי סל"ע בכניסה למוסדות החינוך, בדגש על גני ילדים".

בעירייה נערכים להחזיר את כל מערכת החינוך העירונית לפעילות, כולל גני ילדים, בתי ספר יסודיים ועל יסודיים בחינוך הרגיל ובחינוך המיוחד כאחד. גם מוסדות התרבות הגדולים – וביניהם הבימה, סינמטק תל אביב ומרכז ענב – צפויים לחזור לפעילות מלאה באופן מיידי. שנחזל"ש?

• ❤ תרבות
• הבועה
• עיריית תל אביב
• מלחמת איראן
• חינוך

מערכת החינוך הציבורית עומדת על סף קריסה – ודווקא עכשיו, בעיצומה של תקופת חירום, מדינת ישראל בוחרת להפנות את המשאבים ואת סדר היום הציבורי שלה לכיוון שמסכן את יסודות החינוך הממלכתי.

>> השביתה לא משקרת. הגיע הזמן להציל את גני הילדים // טור דעה
>> אנחנו נלחמים בגורמים המשיחיים והעירייה מחבקת אותם // טור דעה

מאבק המורים והגננות הוא אמיתי, כואב וצודק. מדובר באנשים הנמצאים בקו החזית של החברה הישראלית, הנושאים על גבם אחריות רגשית, חברתית וחינוכית כבדה – ולאורך זמן רב מדי, הם נשארים מאחור. המשכורות אינן עומדות בקנה אחד עם גודל המשימה, התמיכה המקצועית מועטה, והעומס היום-יומי הופך לשגרה שחיקה. ובמקום לחזק את עמוד השדרה של החינוך הממלכתי – הממשלה מזמנת מורות לשימועים ומפנה תקציבים לעמותות חוץ-מערכתיות בעלות אג’נדה דתית ברורה.

הממשלה יכולה הייתה לבחור להשקיע בחיזוק לימודי הליבה, בו חסרים עדיין כ-12,000 אנשי ונשות חינוך, בטיפול בפערים המתרחבים בין מרכז ופריפריה, בתמרוץ כניסת מורים איכותיים למערכת, או בהנגשת כלים רגשיים לילדים בעיצומה של מציאות בטחונית ונפשית מורכבת. אולם לא רק שאינה עוסקת בחינוך, היא בוחרת לחזק גוף אידאולוגי סקטוריאלי שפועל לעיתים בניגוד גמור לערכים של שוויון, פלורליזם וחינוך לחשיבה חופשית.

במנותק לחלוטין ממצב החירום שבו אנו מצויים, מקודמת השבוע הצעת חוק להנחלת מורשתו של הרבי מלובביץ’ – דמות שנויה במחלוקת אשר התנועה שלו, תנועת חב"ד, מחזיקה בעמדות שמרניות, משיחיות ואף אנטי-דמוקרטיות, ומתנגדת לשירות צבאי או אזרחי שוויוני. מדוע שהציבור החילוני, העובד, המשרת והמשלם יידרש לממן הכרה ממלכתית בהשקפת עולם שהוא לא שותף לה, ושמנוגדת למהות קיומה של מדינת ישראל?

תנועת חב"ד פועלת כיום בלמעלה מאלף מסגרות חינוכיות – גנים, צהרונים, קייטנות ובתי ספר – וחלק משמעותי מהפעילות הזו מתקיים במימון ציבורי, תוך חדירה למסגרות ממלכתיות וללא שקיפות מספקת כלפי ההורים. בשם "הנחלת ערכים", נכנסים שליחים חינוכיים לבתי הספר, לא תמיד כמחנכים מוסמכים, ומעבירים תכנים דתיים, לעיתים בעלי אופי משיחי מובהק.

כאשר מוסד חינוכי ממלכתי הופך לכלי בידי אג'נדה דתית-אידיאולוגית אחת, כאשר מערכת הציבור מאבדת את אופייה הממלכתי לטובת תכנים חינוכיים שנגזרים מתורתו של אדמו"ר אחד – לא משנה כמה נערץ הוא בעיני מאמיניו – אנו מאבדים את עצם הרעיון של חינוך ציבורי לכולם. דווקא בתקופה של מלחמה, משבר והתגייסות אזרחית, עלינו להיזהר שבעתיים מפני צעדים שמעמיקים פיצול פנימי ומחלישים את יסודות הדמוקרטיה. חינוך ממלכתי, לפי רוח מגילת העצמאות, אמור לשקף את המכנה המשותף הרחב ביותר – לא את המשותף רק למגזר אחד. הוא אמור לבנות חברה מלוכדת, מחוברת, עם מרחב שמאפשר גם חילוקי דעות.

ההכרה הממלכתית במורשת חינוכית דתית-משיחית אינה יכולה לעבור בחקיקה חפוזה בזמן שהציבור כולו עסוק בהישרדות. אם נרפה מהאחריות שלנו כלפי החינוך הציבורי דווקא עכשיו – יהיה קשה לשקם אותו בעתיד. כמי שפועלת לאורך שנים למען חינוך ציבורי שוויוני, פתוח ונגיש לכל ילדה וילד בישראל – אני קוראת לממשלה, לחברי הכנסת ולכל מי שמאמין בשותפות אמיתית: אל תחליפו חינוך בשכנוע, אל תחליפו מערכת ציבורית בהטפה אידאולוגית, ואל תשתמשו במצבי חירום כדי להחליף את יסודות החינוך הדמוקרטי של מדינת ישראל. חינוך ממלכתי הוא לא מותרות – הוא תשתית של חברה מתוקנת.
>> מיטל להבי היא סגנית ראש עיריית תל אביב-יפו ומחזיקת תיק התחבורה והקהילה הגאה

• טור דעה
• הבועה
• חינוך
• בתי ספר בתל אביב

ביום ראשון הקרוב צפויה להתרחש שביתה חריגה, לא פחות. סייעות הגנים – עשרות אלפי נשים שמרכיבות את עמוד השדרה של מערכת הגיל הרך בישראל – ישביתו את עבודתן בכל רחבי הארץ. זה לא איום. זו לא "עוד שביתה". זו קריאה נואשת לעזרה, פנייה אחרונה לפני קריסה. הציבור שומע על "שביתת הסייעות" וחושב על עומסי תנועה, פתרונות לילדים, סבתות שיגויסו בדקה התשעים. אבל כמעט אף אחד לא עוצר לשאול – למה הן שובתות? למה הנשים האלו, שלמרות הכול ממשיכות להגיע מדי בוקר עם חיוך, בחרו הפעם לעצור הכול? התשובה כואבת: הן לא יכולות יותר. לא בגוף. לא בנפש. ולא בשום קנה מידה של צדק.

>> מפת הפשיעה של תל אביב נחשפת: אלה השכונות שבהן הפשע משתולל

מערכת החינוך לגיל הרך בישראל נמצאת בשבר עמוק. אלפי משרות סייעות אינן מאוישות. כל גננת שנייה מדווחת על שחיקה. ילדים חווים חוסר יציבות יומיומי – צוות שמתחלף, חוסר יחס אישי, גננות מתוסכלות וסייעות קורסות. במדינה שבה הפערים החברתיים הולכים ומעמיקים, דווקא המקום שאמור להעניק התחלה שווה לכל ילד – קורס. והמשבר הזה, בניגוד לרבים אחרים, הוא תוצר ישיר של מדיניות. מדיניות שמעדיפה קיצוץ על השקעה, חיסכון על אחריות, טלאים במקום תיקון שורשי.

הסייעות הן לא עובדות עזר. הן לא "ידיים נוספות" – הן הלב! הן אלו שקולטות את הילד כשהוא בוכה בכניסה, שמנגבות דמעות, שמטפלות, שמבינות בלי מילים. כשהילד לא מצליח להירדם – זו הסייעת שתשב לידו. כשהוא נופל – היא שתאסוף אותו. כשהוא מתרגש – היא שתשמח איתו. היא הכתף, היא היד המכוונת, היא הקול המרגיע. כל מי שראה סייעת בפעולה יודע – זו לא מותרות. זו נשמת המערכת. ולמרות זאת, הן שקופות. עבור משרד האוצר הן מספר בטבלה. סעיף לקיצוץ. ובחודשים האחרונים – עוד "פתרון" נמצא: לקצץ 11% מהיקף משרתן ברשויות המקומיות. כאילו מדובר בפריבילגיה ולא בצורך בסיסי.

כשהגנים קורסים – כל החברה ניזוקה. הילדים מאבדים תחושת ביטחון. ההורים מאבדים הכנסה. הגננות עוזבות. המשק נפגע. ומה עושה המדינה? מתמהמהת. לטענתי, הפתרונות מונחים על השולחן

המשבר הזה אינו רק תוצאה של שכר נמוך, למרות שהוא בהחלט נמוך, מביך, אפילו מעליב. זהו משבר של גישה. בישראל 2025, החינוך לגיל הרך עדיין לא נתפס כעניין לאומי. הוא עדיין תחום שולי, נתון בידי רשויות מקומיות שלא תמיד מקבלות את הגיבוי הדרוש מהמדינה. במדינות ה-OECD כבר הבינו מזמן: כל שקל שמושקע בגיל הרך חוזר פי שלושה בטווח הארוך – בשילוב חברתי, בהשכלה, בתעסוקה, אפילו בביטחון אישי. אבל אצלנו? ממשיכים לדבר על “הילד במרכז”, אבל בלי לשים שם שום דבר מסביבו. וכשאין סייעות – אין גן. זו לא קלישאה. זו מציאות. הורים לא יכולים לצאת לעבודה, הגננת נותרת לבד עם 35 ילדים, והמערכת שורפת את אחרונות סייעותיה.

כשהגנים קורסים – כל החברה ניזוקה. הילדים מאבדים תחושת ביטחון. ההורים מאבדים הכנסה. הגננות עוזבות. המשק נפגע. ומה עושה המדינה? מתמהמהת.לטענתי, הפתרונות מונחים על השולחן. הם אינם בשמיים, והם אינם חדשים: העלאת שכר הסייעות באופן מיידי, פתיחת מסלולי הכשרה והסבה מקצועית, הכרה בתפקידן כחלק מצוות חינוכי שווה ערך, תמריצים לרשויות המקומיות שמובילות שינוי, ואפילו מהלך לאומי של הסברה ושינוי תודעתי – כדי לשים סוף לזלזול. אין דמוקרטיה חינוכית בלי חינוך טוב מההתחלה. אין שוויון הזדמנויות בלי מסגרת ראויה בשנת החיים הראשונה. אי אפשר לדבר על ערכים, על כבוד, על ביטחון אישי – כשילד בן שלוש לא זוכה לחיבוק קבוע, לאוזן קשבת, ליד מנחמת.

השביתה הזו לא משקרת, הציבור חייב להתעורר. אם אנחנו רוצים חברה בריאה, חזקה, צודקת – היא תתחיל לא בהצהרות מהכנסת ולא באולפנים – אלא בגן הילדים, בשעה 7:30 בבוקר, כשילד נכנס בשער ומחפש עיניים טובות שיקבלו אותו. זה הזמן לעצור. לא את השביתה, את ההתדרדרות. לא את המחאה, את ההכחשה. הילדים שלנו לא יכולים להיאבק על הזכויות שלהם. אנחנו הקול שלהם. ואם אנחנו שותקים – הם נשארים לבד.

• טור דעה
• הבועה
• גני ילדים
• עיריית תל אביב
• חינוך
• עם הילדים

בשבוע האחרון סערה התעוררה סביב החלטתו של זאב דגני, מנהל הגימנסיה בתל אביב, שלא לקיים לימודים בבית הספר ולעלות לירושלים עם תלמידיו במטרה למחות למען הצביון הדמוקרטי של מדינת ישראל. דגני, שבמשך שנים מוביל חינוך ביקורתי וערכי, לא פעל ממניעים פוליטיים-מפלגתיים אלא מתוך מחויבות עמוקה לחינוך אזרחי. החלטתו מצטרפת ליוזמות נוספות של מנהלים ואנשי חינוך המבקשים לחזק את מעורבות התלמידים בנעשה במדינה ולחנכם לאחריות אזרחית. אירוע הגימנסיה אינו העניין המרכזי כאן. הוא משמש כצומת הממחישה את השאלה הרחבה והחשובה יותר: מה תפקידה של מערכת החינוך בשמירה על ערכי הדמוקרטיה?

>> המוזות רועמות: הביאנלה האוטונומית מביאה את השלום לגימנסיה
>> זה עליכם: תתנגדו. תסרבו. זה לא ייגמר עד שלא תתנגדו ותסרבו

הסערה הציבורית שהתפתחה סביב היוזמה, מעידה על הפער הגדל בין מערכת החינוך הציבורית לבין עקרונות היסוד שעליהם נשענת החברה הדמוקרטית. חשוב להבהיר: עידוד תלמידים להשתתף בדיונים ערכיים אינו רק זכותם של מנהלים ואנשי חינוך – זו חובתם. החינוך אינו יכול להתנהל בתוך ואקום. הוא חייב לשקף את ערכי החברה, לעודד חשיבה ביקורתית וללמד אזרחות פעילה. במדינה דמוקרטית, עמידה על עקרונות הצדק והשוויון איננה אופציה – היא צורך חיוני.

מערכת החינוך כזירה לערכים

במערכת החינוך הישראלית, במיוחד זו הממלכתית, קיים מתח מתמיד בין הרצון לחנך לערכים כלליים לבין השאיפה להימנע מפוליטיזציה של החינוך. אך יש להפריד בין פוליטיזציה מפלגתית לבין חינוך אזרחי ערכי. כאשר משרד החינוך עצמו מאפשר חדירה של תוכניות חינוך דתיות וחד-ממדיות דרך מערכת "גפ"ן", פלטפורמת התקצוב של משרד החינוך, אין זה ראוי להחרים דווקא תוכניות המעודדות דיון דמוקרטי.

הפוליטיזציה המסוכנת היא זו המדירה ערכים אוניברסליים כמו זכויות אדם, שוויון וחופש ביטוי. מנהלים שמבקשים לעורר דיון משמעותי ולחנך לאזרחות פעילה אינם עוסקים בתעמולה, אלא ממלאים את שליחותם המקצועית והחברתית. יש המזהירים מפני "חינוך פוליטי", אך חשוב להבחין בין חינוך פוליטי (המזוהה עם עמדה מפלגתית מסוימת) לבין חינוך לפוליטיקה – חינוך להבנת מנגנוני המשטר, חופש ההפגנה, אחריות האזרח וחשיבות ההשתתפות הדמוקרטית. לימוד ההיסטוריה מלמדנו כי הדמוקרטיה אינה מובנת מאליה. היא מתקיימת רק אם ישנם אזרחים ואזרחיות שמוכנים לפעול כדי לשמר אותה.

מי שטוען כי חינוך להפגנה או לשיח ציבורי ערכי חורג מתפקיד בית הספר, מתעלם מהעובדה שכל מערכת חינוך היא פוליטית. ההחלטה ללמד היסטוריה יהודית ולא היסטוריה ערבית, הקצאת תקציבים לא שוויונית למגזרים שונים, עיצוב סל התרבות, והיחס למקצוע האזרחות – כולם החלטות פוליטיות. ההבדל הוא בין חינוך המייצר אזרחים צייתנים לבין חינוך המייצר אזרחים חושבים.

היחלשות החינוך לאזרחות והשלכותיה

במהלך השנים האחרונות, אנו עדים לתהליך הדרגתי של הסרת תכנים דמוקרטיים מתוכניות הלימוד באזרחות, תוך הדגשת נרטיבים לאומיים ודתיים על חשבון עקרונות השוויון וזכויות האדם. דיון בנושאים שנויים במחלוקת, כמו הפרדת רשויות, ביקורת השלטון וזכויות המיעוט, מוגבל או מצונזר לחלוטין, מה שמותיר את התלמידים עם הבנה חסרה ומעוותת של המציאות הפוליטית בישראל. במקביל, במערכת החינוך החרדית והדתית-לאומית, החינוך האזרחי מתמקד בחובות האזרח כלפי המדינה, ללא עיסוק מהותי בזכויותיו ובחירויותיו.

מגמה זו אינה מקרית – היא חלק ממדיניות שמטרתה לצמצם את החשיבה הביקורתית בקרב הדור הצעיר ולהפוך אותו לפאסיבי יותר במרחב האזרחי. כאשר החינוך האזרחי הופך לכלי שליטה במקום כלי להעצמה, הדמוקרטיה עצמה עומדת בסכנה.

עלינו לעמוד לצד אותם מנהלים ולא לראות בהם כבעיה, אלא כמודל חינוכי ראוי. במקום להשתיק את השיח הערכי, יש לחזקו. במקום לפחד מהפוליטיזציה, יש להכיר בכך שכל חינוך הוא בעל ממד פוליטי, והשאלה היא איזה סוג של אזרחים אנחנו רוצים לגדל – כאלה שמקבלים את המציאות כפי שהיא, או כאלה שפועלים לשנותה.
הציבור צריך לתמוך במנהלים, ברשויות המקומיות שמעניקות להם חופש פעולה, ובתלמידים עצמם, כדי לוודא שהדמוקרטיה הישראלית לא תישאר רק מושג בספרי הלימוד, אלא ערך חי ונושם במציאות החינוכית היומיומית שלנו.
>> מיטל להבי היא סגנית ראש העיר תל אביב-יפו

• טור דעה
• הבועה
• ❤ תל אביב
• חינוך
• זאב דגני
• גימנסיה הרצליה
• עיריית תל אביב
• מיטל להבי