רשימות של אמן מתחיל מאת יאיר גרבוז
גם בלי פרס ישראל, יאיר גרבוז יודע מה זה להיות אמן. ובאמנות חשובה ההשתנות, לא הנאמנות
גדלתי בבית שקירותיו חשופים ובמרכז הסלון ארון ספרים ענקי נעול בדלתות זכוכית. הארון היה של אחי הגדול אהרון, שאסר עליי לפתוח את דלתותיו ולהתבונן בספרי האמנות הרבים שמשכו וצבטו את לבי. רק בבואו לחופשות מהקיבוץ ומהצבא היה מדפדף למעני ומולי בספרים. רוב הרפרודוקציות היו בשחור־לבן, וגם בתור שכאלה מטושטשות למדי. יוצא מזה שלמדתי אמנות מתוך שמועות ובאמצעות כמיהות ובעזרת אי הידיעה וחוסר הנגישות. מכאן נולד הצורך להבדיל בין אמיתי ללא אמיתי או למה שרק מייצג את האמיתי ומודיע על קיומו -הרפרודוקציה.
נולדתי צייר ולילד אין מה לעשות עם הבשורה הזאת. ממילא אף יום בחיי לא רציתי להיות ילד ואני כבר לא אהיה ילד. בראשית הדרך רציתי את הדברים האמיתיים ולא השגתי אותם. רציתי בד אמיתי והיה לי נייר או קרטון, רציתי צבעי שמן משפופרות אמיתיות והיה לי רק גואש מצנצנות, רציתי מכחולים והיו לי מברשות, רציתי פחמים והיו לי עפרונות וכיוצא בזה. מאוחר יותר רציתי שיהיה לי כובע בארט צרפתי כמו לצייר אברהם נתון – המורה לציור שלי בבית הספר העממי. רציתי גם מעיל עליון צבעוני ומוכתם בצבע כשלו וכיס מלא בעטים ובעפרונות, ואחר כך כבר רציתי לנסוע כל קיץ לפריז כמוהו, לשבת בקפה סלקט ולרשום בעיפרון שחור: "אנשים ברחוב מונפרנס".
מתוך האזנה לתוכניות רדיו רומנטיות ומלנכוליות נצברה במוחי רשימת דברים שיעשוני צייר ואף אחד מהם לא קרה עד עצם היום הזה. לא הייתה לי אחות בשביל לכתוב לה מכתבים שיצוטטו אחר כך בביוגרפיה שלי. לא גרתי בדירת גג זעירה מצחינה ונטולת הסקה בפריז ולא חליתי בשחפת ולא בעגבת ולא ישבתי בבתי זונות אפלוליים וכדומה. כל הלא הזה השאיר רק ילד מבולבל בעיירת הפועלים גבעתיים שחושב על אמנות אבל רואה בעיניו עצרות ומסכתות ונאומי בחירות של החבר דוד בן־גוריון. זו הייתה לידתי הראשונה כצייר – ילד תמים שרודף אחר הקלישאות והן חומקות ממנו. באחד מציוריי כתבתי: "בכל פעם שאני עושה ציור אני חושב לעצמי שצייר היה עושה את זה הרבה יותר טוב".
***
צייר זה מישהו אחר ואני הוא הרוצה להיות. אני הוא זה הרואה תמונות מטושטשות בספרים אסורים ושומע אמנות ויזואלית ברדיו. לחגיגת בר המצווה שלי קיבלתי מאחי אהרון ואשתו נירה ערכת אמת – סטאטיב אמיתי ומכחולים אמיתיים ושפופרות של צבעי שמן עם צנצנת טרפנטין אמיתי ושמן פשתן, אמיתי אף הוא. הציור הראשון שציירתי היה גבאי של בית כנסת והשני "אהבה אסורה" – חרדי וערבייה מחובקים בסמטה ירושלמית ומעליהם זוהר הירח. בשנים המעצבות הכרתי כל צייר ישראלי, ראיתי כל תערוכה ונכנסתי לכל חנות למסגור ציורים ולחומרי ציור, גזרתי מהעיתונים כל רשימה או ידיעה בענייני אמנות פלסטית.
עליי לדלג על כמה שנים קשות של המתנה ל"רישיון" להיות צייר ולספר על לידתי השנייה, כשהתחלתי ללמוד ציור. היום שבו היה לי מורה, הצייר רפי לביא, ואני נעשיתי לו תלמיד. באותו היום, בגיל 15 בערך, נשרו באחת החלומות הראשונים והושבתה הרומנטיזציה ושוב לא רציתי מכחולים אמיתיים אלא מברשות ולא בד, אלא ניירות זולים ועפרונות פשוטים וצבעים תעשייתיים ומאז התחלפה חדוות התהליך בחדוות התוצאה ולא נשאלה יותר השאלה איך נראה ואיך נוהג ומתנהג צייר, אלא איך נראה הציור ואיך ייראה הבא אחריו. נכנסתי אל עולם האומץ, החופש, ההעזה, ההרפתקה, הניסוי והביקורתיות. את הנאמנות החליפה ההשתנות.
***
בעת לימודי האמנות ואפילו בשנים הראשונות שלי כצייר מקצועי עדיין האמנתי בבוהמה. היה לי צורך נואש לפגוש אנשים שלקו במחלות זהות או דומות לשלי. הייתי משוכנע ביכולת ההפריה שיש למפגשים ליליים רוויי אלכוהול בבתי קפה, בעיקר בקפה כסית. אינני אדם נוסטלגי. אינני נוהג לצבוע את העבר בצבעים מזייפים ולהתגעגע למה שלא ישוב, ובכל זאת לדבר אחד אני כן מתגעגע והוא הישיבה סביב שולחן בחברת אמנים מכל התחומים. תמיד היו שם שחקנים וסופרים ומשוררים ומוזיקאים והיינו רואים סרטים הרבה וקוראים שירה והולכים לתיאטרון ואלה באו לראות תערוכות. עד היום אני נזקק לשיח שכולל בתוכו דיבור על ציור ועל שירה ועל מוזיקה ועל קולנוע. אינני מתגעגע להתנהגות הבוהמית של יושבי אותם שולחנות באותם הימים, ודאי שאינני חסר את גסות הרוח, הקולניות והיחס השוביניסטי לנשים, אבל אני מאמין שהיה שם מין לימוד בציבור.
אני מרגיש שבכל פעם שאני מברר לעצמי את מהלכיי המקצועיים לאורך שנים אני מכין ותורם משהו לציור הבא. אני מרגיש שאני מקטלג ומרענן את הספריות שבראשי ומנייד שכחות לזיכרון וזיכרונות לשכחה ומנוחה. אני מאמן את עצמי להיעזות חדשות אשר גורמות מבוכה אפילו לי עצמי, אך אני מחיל על עצמי מה שבמשך שנים לימדתי את תלמידיי – אמנות היא פיתוח היכולת לא להתבייש להתבייש.
אף פעם לא דאגתי למידת המקוריות שלי. הייחודיות הייתה בשבילי דבר מובן מאליו שאיננו נתמך על ידי מאמצים קיצוניים. על כן יכולתי לכתוב בציור: "רק כשאין לי מה להעתיק אני מצייר" וגם לכתוב בציור אחר: "אני לא מחפש אני מתחפש". ובכל אלה לאורך שנים לחוש במהלך עבודה איך תוך כדי רישום או תוך כדי מריחת צבע צצים מתוך ידי ציירים אחרים ומזכירים לי את עצמם. הנה, פיקאסו השתתף בקו הזה ועכשיו כמדומה נגעתי באופן אימפרסיוניסטי, וההטחה הזאת שהרשיתי לעצמי, זה גם רפי לביא שהרשה לי, ואת המחיקה הזו אני עוד סוחב משטרייכמן. אלה מקצת הדוגמאות שמזדמזמות במוחי, עצובות ומתרחקות כפזמונים שמנותקים מיוצריהם. היום אני מצייר כמי שיוצא למסע – הקו הוא הדרך והכתם הוא תחנה. אני מנסה להיות מה שיותר בדרך ומה שפחות בתחנות. אני גם אוסף את שלטי התחנות כדי שלא אשוב אל מקומות בטוחים ומוכרים. כך כתבתי בציור:
" – תגיד מה קרה לסגנון שלך?
– הוא עזב אותי עם צייר אחר."
אני עוזב אותי עם ציירים אחרים. העובדה שהתחלתי לאהוב ולהתעניין בציור מגיל מאוד צעיר גרמה לכך שלפחות כמה שנים חשבתי בתמימותי שציור וטוב חד הם… כל מה שציור ומסביבו היה יפה ומרגש בעיניי. אמנם בחלוף השנים הבנתי שרוב רובם של הציורים גרועים ואפילו מיותרים, אך ברקע שכן לו לבטח הפוזיטיביזם הגדול וכל האכזבות שנוספו היו רק קלקולים מקריים בחוויה הראשונית. החוויה המיילדת.
![עבודתה של מאיה אטון, "life on mars"](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2016/06/sizes/מאיה-אטון-life-on-mars-הדפס-2015._wo_500_486.jpg "עבודתה של מאיה אטון, "life on mars"")
