>> פורסם לראשונה ב-13.8.25
בחסות המלחמה וגלי ההדף שהיא מביאה איתה, נושאים שאינם בראש סדר היום הציבורי נדחקים לקרן זווית. גירוש ילדי מהגרים למשל. מדיניות ההגירה בישראל קובעת כי ילדים שנולדו להורים שוהים בלתי חוקיים אינם זכאים למעמד חוקי, וסכנת גירוש מיידית מרחפת מעל ראשם. הסוגייה המורכבת, שמשקפת את המתח שבין מדיניות ההגירה לבין זכויות הילד והקשר של ילדים אלו לחברה הישראלית, עומדת מאחורי הפנינג שיתקיים בשבוע הבא בתדר נגד גירוש ילדי מהגרים.
>>שמים את הטרנד במרכז: ג'אז זה שינקין ושינקין זה ג'אז

אירוע "הבית הוא כאן" נולד כשת"פ בין התדר לבין ארגון UCI) United Children of Israel) והמוקד לפליטים ולמהגרים. "אף ילד לא צריך לחיות בפחד. הילדים שלנו נולדו כאן, למדו כאן וגדלו כאן. זהו הבית היחיד שהם מכירים", אומרות מייסדות UCI שרון אוסטריה ובת' לאלו, ומספרות על משפחות שלמות שנכלאו יחד.

"נלחמנו עבורן בהפגנות ובמדיה ושכרנו עורכי דין. הופענו עם הילדים לוועדת הכנסת אבל בגלל הבחירות החוזרות ונשנות וחוסר התפקוד של הממשלה כלום לא השתנה. עד עכשיו לילדים האלה אין סטטוס, למרות שחלקם כבר בני 20". אוסטריה מוסיפה שבנותיה, בנות 18 ו-13, חסרות סטטוס. הבכורה סיימה תיכון ואינה יודעת כיצד להמשיך ומה עליה לעשות. "לכל דבר צריך תעודת זהות שאין לה".

כשסוגיית ילדי המהגרים הגיע לפתחו של התדר, הצוות התגייס להרים את הכפפה. מאור ענבה, המנהל האמנותי של התדר, מספר ששמע ממקימות הארגון שבחודשים האחרונים המצב מחמיר. "לתחושתן אנשים אינם מודעים למה שקורה סביבנו. לכן החלטנו להרים אירוע למען העלאת המודעות וגיוס כספים. שרון ובת' אצרו את התוכן ואנחנו מביאים את המקום ללא כוונת רווח".

במרכז היום הראשון של האירוע תעמוד תערוכת עבודות אמנות של ילדי מהגרים, כ-13 ילדים בגיל 12-18, שעברו סדנת אמנות ופיתוח חשיבה יצירתית בת 3 ימים בהדרכת אדם יקותיאלי (Know Hope) ואיילה מידן, עובדת סוציאלית ומאיירת. במפגשים, שנערכו בבית של סולידריות התומך בקהילה בקביעות באמצעות סלי מזון, יצרו הילדים עבודות המבטאות את תחושותיהם וחוויותיהם כילדים חסרי מעמד, ואלו יוצגו בנוכחותם בגלריית ה"חדר".

יומו השני של האירוע מוקדש להפנינג למשפחות עם הפעלות, דוכני אוכל פיליפיני, הודי וקריבי שיכינו בשלניות מהקהילה ואפילו הופעות מוזיקה חיה של מקהלות ילדי העובדים הזרים. די ג'ייז מתחלפים כמו בר זוטרא, רוני אזולאי והקטיק (שם הבמה של ענבה עצמו) יעלו לתקלט, ובדוכן המרצ'נדייז שהתדר מסבסד תוכלו לרכוש פריטים שהרווחים ממכירתם יועברו ל-UCI.

חדי העין מבין קוראינו ודאי ישימו לב להתגייסות המשותפת של התדר ותרבות של סולידריות, קשר שנגדע בעקבות מעורבותו של שחר סגל כדובר ה-GHF, הארגון האמון מטעם ישראל על מתן הסיוע לתושבי עזה. סגל אמנם עזב את התפקיד, אך השיח הביקורתי כלפי המקומות שבבעלותו לא שכח. כמחאה הכריז ארגון תרבות של סולידריות (ובית של סולידריות הפועל במסגרתו) על עזיבת התדר, אך כעת, בחסות המאבק לילדי העובדים, הם קוברים את הגרזינים.

"אירוע 'הבית הוא כאן' נקבע עוד לפני הפרשייה, וכל הצדדים המעורבים החליטו שהמטרה חשובה יותר", מסביר ענבה, ומוסיף ששיתוף הפעולה בין התדר לתרבות של סולידריות יימשך. "כולם מכבדים אחד את השני, וחשוב לנו מאוד לקיים את האירוע. מבחינתנו הנושא הוא נחלת העבר. אנחנו מסייעים לתרבות של סולידריות לחפש פיתרון למשכן חדש, ויש לנו תוכניות גדולות לעתיד".
"הבית הוא כאן" (Home is here), דרך יפו 9 (בית רומנו), חמישי-שישי (21-22.8), הכניסה חופשית

• הבועה
• ילדי עובדים זרים
• תרבות של סולידריות
• תדר

"כל החוויות שחוויתי ב-17 השנים האחרונות, אם זה ארוחות משפחתיות, טיולים, חגים, חוגים – הכל קשור למדינת ישראל ולתרבות הישראלית", כותבת ירדן באוטיסטה כריסטה במכתב נרגש לשרה נתניהו (שנותר ללא תשובה). עכשיו, החיים שבנתה בארץ היחידה שהיא מכירה כבית, עומדים להתפרק בעקבות מדיניות גירוש שמאיימת לקרוע משפחות רבות. בזמן שאזרחי המדינה טרודים במלחמה ובהשלכותיה, תחת ערפל הקרב, חידשה ממשלת ישראל את מדיניות גירוש ילדי העובדים הזרים במלוא אכזריותה.

>> הלכנו לעזה: סדרת הדוקו החדשה של כאן 11 מספרת את כל הסיפור
>> דה לוזר שואו: בקרב בין גלנט 12 ונתניהו 14 כל המדינה הפסידה

ב-17 בפברואר צפויה ממשלת ישראל לבצע צעד ראשון, קריטי, בדרך למבצע הגירוש הגדול שעליו חולמים במשרד הפנים. רק התנגדות ציבורית עיקשת, בהשתתפות אלפי ישראלים וארגון המשפחות UCI, עצרה את הניסיון הקודם לפני חמש שנים. במשרד הפנים לא ויתרו אף פעם על גירוש מסיבי של ילדי עובדים זרים, רבים מהם ילידי הארץ, דוברי עברית כשפת אם, ילדים ישראלים שמעולם לא הכירו מציאות אחרת, שלומדים במערכת החינוך הישראלית, חולמים בעברית, וחיים את התרבות הישראלית במלואה. הגירוש המתוכנן מהווה הפרה בוטה של זכויות אדם בסיסיות ועומד בניגוד לאמנות בינלאומיות להגנת ילדים עליהן חתומה ישראל.

"הכל התחיל לפני שבועיים": כשהמדיניות הופכת לטרגדיה אישית

בוקר אחד, שגרתי לכאורה, הפך את עולמה של ירדן באוטיסטה על פיו. "אני וההורים שלי קמנו לשגרה רגילה, עוד יום בחיינו, ויצאנו כל אחד לעיסוקו", היא משחזרת. "במהלך היום אמא שלי קיבלה שיחת טלפון שאבא שלי נתפס על ידי משטרת ההגירה בעבודה שלו. כשקיבלנו את הבשורה נכנסתי לשוק, לא ידעתי איך לעכל את הסיטואציה".

רוברטו כריסטה, אביה של ירדן, חי בישראל 22 שנים. במשך שנים עבד כמטפל סיעודי עם ויזה תקפה, עד שהקשישים האחרונים בהם טיפל נפטרו. "אחרי 20 שנה שטיפל בקשישים נגמרה לו הויזה", מסבירה ירדן, "והוא נאלץ לעבוד בצורה לא חוקית". סיפורו של רוברטו מדגים את הכשל המערכתי: אנשים שתרמו שנים רבות לחברה הישראלית מוצאים את עצמם ללא מעמד בגלל טכניקליות בירוקרטית.

ליזה, אמה של ירדן, מספרת על 24 שנות חיים בישראל שבהן בנתה כאן את ביתה. "מ-2007 עד 2014 עבדתי כגננת, ומאז ועד היום אני עובדת בניקיון בתים ובטיפול בילדים," היא מספרת. "אני ובעלי מסורים לעבודה שלנו ולחיי המשפחה שהקמנו בישראל. בכל יום בחיינו אנחנו משתדלים להיות אזרחים טובים במדינה הזו". ירדן, שנולדה וגדלה כאן, היא תלמידת תיכון מצטיינת בבית הספר רוגוזין בתל אביב. היא לומדת נגינת בס בקונסרבטוריון הישראלי בתל אביב, וחולמת להתגייס לצה"ל. "השפה היחידה שאני מדברת היא עברית," היא מדגישה, במה שנשמע כמעט כמו תחינה להכרה בהיותה ישראלית.

״מתפרקת מבפנים": המחיר הנפשי של מדיניות הגירוש

"איך זה הגיוני שנערה בת 17 צריכה לנהל שיחה עם אבא שלה מהכלא? לזייף חוסן מנטלי בזמן שאני מתפרקת מבפנים, להישאר חזקה בשביל המשפחה?", שואלת ירדן בכאב". אריאל רמיגולסקי, מחנך כיתתה, מזהיר: "השנה הקרובה היא השנה המשמעותית ביותר בחייה של ירדן עד כה – היא תיגש לבחינות הבגרות יחד עם כל תלמידי ישראל, תופיע במופע הסיום של התיכון ותצא אל החיים האמיתיים. הנוכחות האוהבת של אביה ואימה בתקופה הזו היא קריטית מאוד עבורה".

והזמן דוחק. ב-17 בפברואר עלול להתחיל גל הגירושים שיקרע משפחות רבות. אבל יש דרכים לעצור את רוע הגזירה:
1. *הפגנת המחאה המרכזית*:ביום רביעי הקרוב (12.2) בשעה 18:00, מול ביתו של שר הפנים משה ארבל (רח' דוד שמחי 9, פתח תקווה). נוכחות המונית תשדר מסר ברור – העם מתנגד לגירוש ילדים!
2. *פנייה לנבחרי ציבור*:דרשו מחברי הכנסת שלכם לפעול נגד מדיניות הגירוש. כל טלפון, כל מייל, כל פנייה – משפיעים.
3. *הפצת המודעות*:שתפו את סיפורה של ירדן ברשתות החברתיות. ככל שיותר אנשים יכירו את הפנים האנושיות מאחורי המדיניות, כך יגבר הלחץ הציבורי לשנותה

"אנחנו חלק מהחברה הישראלית"

"בזמן שאנחנו ישנים אנחנו מתפללים שמשטרת ההגירה לא תבוא ותתפוס אותנו", משתפת ליזה. "בעבודה ואחרי העבודה אנחנו מתפללים שאלוהים יגן עלינו מכל פגע". וירדן, בסיום מכתבה חסר המענה לשרה נתניהו, כותבת ש"אני לא באמת יודעת כיצד לבקש את העזרה והאם אפשר למצוא גמישות בחוק. אני פשוט יודעת שהחלום שלי הוא לחיות כאן, במדינת ישראל. המשפחה שלי נותנת לי כוח להמשיך הלאה ומאפשרת לי להרגיש שהכל אפשרי גם כשהקשיים גדולים מנשוא".

הצטרפו למאבק. זה הזמן לעמוד לצד ירדן ומשפחות רבות אחרות שעומדות בפני גירוש. הגיעו להפגנה ביום רביעי, העלו את קולכם ברשתות החברתיות, צרו קשר עם נבחרי הציבור שלכם. רק פעולה מהירה ונחושה תוכל למנוע את הטרגדיה המתקרבת. כי כמו שאומרת ירדן, "ממתי זה נראה הגיוני שלפרק משפחה זה דבר מוסכם?"

• הבועה
• ילדי מהגרים
• ילדי עובדים זרים
• מהגרים
• עובדים זרים

הימים הם לא ימים טובים למיעוטים, ועל רקע כוונותיה של ממשלת העבריינים של נתניהו לחוקק את חוקי ההפיכה המשטרית, נראה שעוד צפויים למיעוטים (ולכולנו) ימים קשים עוד יותר. בארגון א.ס.ף המסייע לקהילות הפליטים ומבקשי המקלט, יוצאים בימים אלה לקמפיין מימון המונים חדשכדי לחזק את מעמדם של הפליטים ומבקשי המקלט בצל יוזמות החקיקה שמבקשות להרע אותו. מי שהתגייס לקמפיין לפני שיצא לדרך הוא במאי הדוקו המוערך ועטור הפרסים תומר הימן ("אני לא", "תומר אגסי הציל את חיי", "מיסטר גאגא") שביים לטובת הקמפיין סרטון תיעודי קצר.

"היה לי ברור שצריך לעשות סרטון שיביא את קולם של מבקשי המקלט ויחשוף אותם לציבור הישראלי, ואני מקווה שכמה שיותר אנשים יחשפו לסרטון הזה שנעשה ברגישות, מחשבה ואהבה גדולה, ובתקווה שהוא יוכל לגייס כסף בתקופה המאוד מורכבת הזו לארגון א.ס.ף", אמר הימן, תושב שכונת שפירא בעצמו, שכבר ביים בעבר סרט תיעודי על קהילה זרה אחרת בדרום תל אביב ("בובות נייר", על מהגרי העבודה הפיליפינים ומופעי הדראג שלהם).

"כשהזמינו אותי לפגישה במשרדי הארגון באזור תחנה מרכזית, לקח לי זמן למצוא את המקום כי לא היה כל שילוט וזה עצבן אותי", מספר הימן. "כשמצאתי את הכניסה ועליתי למשרדים שלהם, הופתעתי מהיופי של המקום, מהביטחון שהוא משרה על מי שנכנס אליו, על הפעילות שוקקת החיים של הפליטים, ושאלתי – למה אתם עושים לי חיים קשים להגיע אליכם? הם הסתכלו עלי במבט מוזר ואמרו – הקהילה יודעת איפה אנחנו. המטרה שלנו היא לא למשוך אש סביב העזרה והתמיכה בפליטים בתקופה הזו, בעבר כבר היינו מטרה וכמות הקללות, השטנה, האלימות שהפליטים והצוות שלנו חשוף אליהם ברשת וברחובות גדולה. לכן אנחנו מעדיפים לא לשים שלט גדול עם חץ שמוביל למשרדים שלנו".

מנכ"לית ארגון א.ס.ף, טלי אהרנטל, מספרת ש"כשהתחלנו לתכנן את קמפיין גיוס הכספים לארגון, חשבנו במי נוכל להיעזר כדי להוציא את הרעיון אל הפועל – והמחשבה על תומר הימן היתה כמעט מובנת מאליה, כתושב דרום תל אביב וכמי שמכיר מקרוב את המציאות פה, ולא פעם בוחן אותה בסרטיו בעין ביקורתית אך חומלת. ואכן, המפגש בין תומר לבין המתנדבים בארגון, פליטים ומבקשי מקלט, היה מפגש אנושי מרגש ובגובה העיניים, שהוליד סרטון המביא את סיפורם האישי והקשה בדרך הנה, ואת היחס הנורא לו הם זוכים בישראל – בין אם באופן רשמי באמצעות מדיניות מפלה ומדירה, ובין אם בגזענות והשפלה בחיי היום-יום".

"אני משוכנעת שכל מי שיצפה בסרטון יזכה לראות זווית אנושית על מבקשי המקלט, ואני כולי תקווה שהדבר יביא גם להתגייסות רחבה לתרומה לארגון ולחיזוק פעילותנו לקראת כל המאבקים שעוד נכונו לנו למען הגנה על זכויות האדם בישראל, ולמען חיזוקה של קהילת הפליטים ומבקשי המקלט החיה כאן", הוסיפה אהרנטל.

בישראל חיים כיום כ-33,000 פליטים ומבקשי מקלט מאפריקה עם ילדיהם, ובנוסף עוד כ-35,000 פליטי מלחמה מאוקראינה. הם ברחו מזוועות המלחמה ורדיפות בארצות מוצאם – ובישראל הרשויות מתעמרות בהם ומונעות מהם מעמד וזכויות לאורך שנים. עמותת א.ס.ף הוקמה לפני 15 שנים והיא ארגון זכויות אדם שפועל על מנת לרכז את הסיוע לפליטים. לצד התמיכה הישירה בפליטים באמצעות סיוע פסיכוסוציאלי ופעילות מועדון הנוער, נאבק הארגון בזירה הציבורית להכרה, לזכויות ולחיים בכבוד לפליטים בישראל.
>> "בונים אלטרנטיבה, נותנים תקווה":קמפיין מימון ההמונים של ארגון א.ס.ף עכשיו באוויר. הקליקו כאן

• הבועה
• ❤ תל אביב
• פליטים
• ילדי עובדים זרים
• ארגון א.ס.ף
• מימון המונים
• תומר הימן

ילד יהודי ישראלי וילד אריתראי ישראלי שגרים באותו רחוב נכנסו בשער בית הספר. זה לא היה אותו בית ספר. בכמה בתי ספר שונים לומדים הילדים? זאת לא חידה מעצבנת מספר חשבון דמיוני, אלא היומיום העירוני, זה שמתקיים ממש מתחת לאף שלנו בלי שנדע. בעיר הליברלית-לכאורה, פלורליסטית-לכאורה, שראשיה מתגאים בהובלת שיח אחר ומכיל – ילדים תל אביבים, ישראלים, ילידי המקום, ממוצא סודני או אריתראי – לומדים בהפרדה מוחלטת מחבריהם היהודים, משל כולנו גרים בג'ורג'יה של שנות העשרים ופשוט לא סיפרו לנו (תה קר ומתוק יתקבל בברכה עכשיו, תודה דוד טום). עכשיו ההורים שלהם שובתים ומרימים הפגנה. עכשיו אתם יודעים ואין לכם תירוץ לא להגיע. הפרדה גזעית מתבצעת בבתי ספר בתל אביב והגיע הזמן להפסיק לשתוק.

את השביתה ואת ההפגנה שתתקיים בראשון הקרוב (כיכר הבימה, 18:30. בואו) מארגנים "הקומיטי", ארגון הורים מהקהילה בסיוע ארגוני מהגרי העבודה והפליטים התומכים במאבקם. בתל אביב לומדים ילדיהם בבתי הספר המופרדים ביאליק, קשת, גוונים והירדן. במקביל מתנהל כבר לא מעט זמן מאבק משפטי שבו הם נחלו לאחרונה אכזבה רבה לאחר שבית המשפט המחזוי דחה את עתירתם לביטול החינוך בהפרדה וקיבל במלואה את גרסת עיריית תל אביב-יפו שמדובר בעניין של מרחקים מהבית ותו לא.

"אני גרה בשכונת התקווה. דקות ספורות מהבית שלנו יש המון בתי ספר, אבל את הילד שלי שלחו לקשת במסגר. השכנים שלנו הולכים לבית ספר בתקווה וההבדל היחיד בינם לבין הילדים שלי הוא צבע העור", אומרת יורגאלם, ששני ילדיה נולדו בתל אביב. הורים אחרים איתם דיברנו מספרים סיפור זהה.

"הגעתי לפה בגיל 18, זרקו אותי בתחנה מרכזית, לא ידעתי עברית, לא ידעתי כלום ולא היה לי כלום. לקח לי שבע שנים להבין איך להסתדר. היה לי חלום בשבילי ולא חשבתי שזה יהיה ככה, אבל הילדים שלי נולדו פה. לי אין כלום, רק עובדת וחוזרת, אבל להם יכול להיות הכל. רק שהעיריה לא מאפשרת להם", יורגאלם מספרת. "אז הם הולכים לבית ספר עם ילדים אחרים שגם ההורים שלהם מדברים עברית שבורה. הלימוד מתחיל בבית אבל אנחנו לא יכולים ללמד אותם. כשהילד שלי הלך לגן, הגן היה מעורב, הוא למד מחברים ולא רק מהגננת, ראיתי את השיפור, את ההשתלבות. עכשיו כל החברים שלו מדברים עברית שבורה ורק המורה יודעת לדבר עברית. איך הוא יתקדם ככה? הם נשארים מופרדים".

כל ההורים איתם דיברנו ציינו את מסירות המורות והמורים ואת עבודתם הקשה. הטענות שלהם נוגעות למדיניות בלבד. עד להגשת התביעה עוד התנהל שיח בין הקהילה לבין שירלי רימון-ברכה, העומדת בראש מנהל החינוך העירוני, אבל מהר מאוד הם הבינו, לדבריהם, שאין לעיריה שום כוונה לשלב את ילדיהם בחינוך מעורב.

"הקהילה הגיעה להחלטה שהם לא מוכנים לעבור בשתיקה יותר על הנושא. אז יש את התהליך המשפטי ומגישים ערעור לעליון על פסיקת המחוזי, אבל במקביל הקהילה שובתת שלושה ימים – מה-1/09 ועד יום ראשון ה-4/09. בסופה של השביתה תתקיים ההפגנה בהבימה", מספרת מיכל שנדר, העו"ס הקהילתית של ספריית גן לוינסקי. "יש לומר בכנות שהשביתה לא הצליחה הפעם. הקהילה מאוד מיואשת ופסיקת המחוזי בהחלט הגבירה את היאוש. אנשים נמצאים במצב הישרדות ואין להם את הכוחות, אם הם לא חושבים שהשביתה תשפיע אז הם לא משתתפים. לכן בינתיים לא הצלחנו להשפיע על הההתנהלות הסדירה של בתי הספר המופרדים ולכן כל כך חשוב שיבואו לתמוך בהפגנה בראשון".

גם פעילים אחרים בקהילה חושבים שפסיקת המחוזי השפיעה על רמות היאוש בקהילה ועל ההשתתפות בשביתה. חלק מההורים איתם שוחחנו הגדירו את הפסיקה כ"טראומטית". הורים שבכל זאת החליטו להשתתף בפגישה הסבירו בפשטות כי היה חשוב להם שילדהם ידעו שנלחמו עבורם, גם אם להורים אחרים אין כוחות לעשות זאת. :הילדים לומדים לא רק בבית ספר", אומרת יורגאלם, "הם לומדים מדברים שקורים, מהסביבה. הם רואים שחברים שלהם שגרים לידם הולכים לבתי ספר אחרים, שילדים יהודים שגרים ליד בתי הספר המופרדים לא הולכים לשם. הם מבינים שלא מדובר במרחק כמו שהעירייה אומרת. עיריית תל אביב-יפו נותנת להם שיעור – שאנשים עם עור לבן שונים מהם".

• הבועה
• בתי ספר בתל אביב
• חינוך
• ילדי עובדים זרים
• עיריית תל אביב

דמיינו את הסיטואציה הבאה: ילדה בת 12 מנסה להגניב עוד כמה דקות של שינה לפני שהשעון יצלצל, ויזכיר לה שהיא צריכה לקום ולהתארגן לעוד יום רגיל בבית הספר. במקום זה, את השעון מחליפה דפיקה חזקה בדלת ומאחוריה שוטרים שבאים לקחת אותה לבית הסוהר. זה לא חלום בלהות וגם לא סיפור בדיוני. זו מציאות חייה של גנה אנטיגו, תלמידה בבית הספר הגימנסיה העברית בתל אביב. הפחד מסיטואציות כאלו מלווה את חייהם של גנה ועוד מאות ילדים שלמרות שנולדו וגדלו בישראל, המדינה החליטה לגרש אותם.

הרקע לגירוש טמון בתקנות משרד הפנים הקובעות כי לנשים העובדות בסיעוד (באופן חוקי) אסור להביא ילדים בישראל. ברגע שאישה העובדת בסיעוד מביאה ילדים, נשלל ממנה באופן אוטומטי המעמד החוקי שלה ושל ילדיה. יש לציין כי מדובר בנשים שעובדות במשך שנים ארוכות אצל משפחות ישראליות, ומטפלות במסירות בקרובי המשפחה של כולנו. בפועל, הן נאלצות לחיות זמן ממושך הרחק מהבית בעוד שחייהן הפרטיים כפופים גם הם לחוקי העבודה המגבילים של מדינת ישראל. למעשה, מצופה מהן שלא לקיים קשרים בינאישיים או להקים משפחה משל עצמן. אם יעשו זאת, יצטרכו לעמוד בפני בחירה בלתי אפשרית: להיפרד מילדיהן ולשלוח אותם חזרה למדינת המוצא שלהן, או לחזור ביחד איתם – דבר בעייתי בפני עצמו, שכן רבות מהן שילמו סכומים גבוהים לחברות תיווך כדי להגיע ולעבוד בישראל, ולכן צריכות להמשיך ולעבוד כאן כדי להחזיר את ההשקעה.

>> תל אביב, זה הזמן להגן על הילדים שלך // טור דעה
>> מבוקשים: ילדי תל אביב מספרים על הפחד מהגירוש

לצד זאת, ואולי מעל הכל, הילדים הם ילדים ישראלים לכל דבר. הם נולדו וגדלו בישראל, הם מדברים עברית, הם התחנכו במערכות החינוך הישראליות, יש להם חברים ישראלים והם חולמים על עתיד בישראל. הם לא מכירים שום מציאות אחרת. במשך שנים נמנעה המדינה מלאכוף את התקנות הללו ואפשרה לילדים לגדול ולהתבסס כאן, אך פתאום החליטה שאין היא יכולה עוד ועליה לעקור אותם מכל מה שהם מכירים ולשלוח אותם למדינה שהיא אינה מולדתם.

היעדרה של מדיניות הגירה מוסדרת היא שמאפשרת למשרד הפנים לפעול בצורה קפריזית וכה שרירותית כלפי הילדים הללו, אך הילדים עצמם לא עברו על שום חוק.בשנת 2019, תשע שנים לאחר מבצע הגירוש האחרון, ולאחר שהתקבלה החלטת ממשלה בדבר הסדרת מעמדם של ילדי עובדים זרים, החלה רשות האוכלוסין וההגירה, זרוע של משרד הפנים, בסבב גירוש נוסף. במהלכו, פרצו שוטרים אל תוך בתים, כלאו ילדים בבתי סוהר, העלו אותם על מטוסים ושלחו אותם למדינה זרה. את החוויה הטראומטית הזו זוכר מייקל קואנקה, תלמיד בית הספר פסגות ביהוד, שהיה אז בן 12:

"דפקו לנו בדלת. אמא שלי אמרה לי לא לפתוח. לא הבנתי למה. נשארתי במיטה מפוחד", הוא משחזר את האירוע הטראומטי. "בסופו של דבר אמא שלי פתחה את הדלת. באתי איתה. ראיתי שלושה שוטרים. לא ידעתי למה, אבל אמרו לנו לארוז מזוודה. אמא שלי ארזה את המזוודה, בזמן שאני חושב לעצמי: מה קורה פה? למה זה קורה לי? הם לקחו אותי לתא מעצר. ישבנו שם אני ואמא שלי במשך שבוע מפוחדים, ולא יודעים מה לעשות. בלילות אמא שלי בכתה, ואני רק אמרתי לה: 'הכול יהיה בסדר, אמא, נעבור את זה'".

את הגירוש של 2019 הצליחה לעצור התגייסות ציבורית רחבה. משפחות מכל רחבי הארץ ומכל קצוות הקשת החברתית סירבו לקבל את הגזירה האכזרית, והתייצבו לצד חבריהם בצורה נחושה ומרגשת. מורים, הורים וחברים לכיתה התגייסו למאבק ועמדו כנגד הרעיון שניתן לעקור ילד מחייו על לא עוול בכפו. ההבנה שהילדים שייכים לפה הייתה טבעית לכל אדם בר דעת.

מייקל מספר כיצד כשהיה בתא המעצר בכלא, הגיעו חבריו לכיתה לתמוך בו ובאימו: "לילה אחד שמעתי שצועקים: 'לשחרר את מייקל!'; אמא שלי בהתחלה חשבה שאני מדמיין, אבל בסוף הבנו שזה אמיתי. אלה היו חברים שלי שבאו מיהוד. הם הצליחו למצוא את התא שלי, וצעקו: ;הנה מייקל!' לא האמנתי שהם באמת שם, שהחברים שלי הגיעו. עבר שבוע, ובעזרת החברים שלי וראש העיר של יהוד הצלחנו להשתחרר. יש לי חברים טובים, אבל לא האמנתי שלאנשים כל כך אכפת ממני. חשוב לי להישאר פה, מכיוון שכל חיי גדלתי פה עם החברים שלי, וישראל היא הבית שלי".

ההד הציבורי הצליח ופעולות הגירוש נפסקו. בנוסהקורונה הכריחה את משרד הפנים להעביר את מסע הרדיפה לבתי המשפט. ואילו עכשיו, עבר מספיק זמן, ההד הציבורי נדם ורשות האוכלוסין וההגירה החליטה שזה הזמן לצאת למבצע נוסף ולנופף בחרב הגירוש מעל ראשיהם של הילדים, חלקם כבר בגיל תיכון. כאמור, בסבב הקודם להתגייסות הציבורית הייתה השפעה מכרעת, וגם הפעם מסתמן ציבור גדול שיעמוד לצד המשפחות ולצד ההיגיון והמוסר, וימנע את הגירוש הלא אנושי הזה.

ביום שבת הקרוב, ה-13.8, בשעה 20:30, תערך הפגנה מטעם ארגון United Children of Israel, אותו מובילות האימהות שהן וילדיהן מועמדים לגירוש. בצעד אמיץ הן מתייצבות בקו האש, ומבקשות שלא יענישו את ילדיהן ויאפשרו להם להמשיך ולחוות ילדות רגילה, כזו שלא תקטע בבת אחת ותשאיר אותם מצולקים לכל החיים. זו בקשה אנושית שכל אחת ואחד מאיתנו יכולים להתחבר אליה. מטרת ההפגנה, בהנחייתה של יעל אבקסיס, היא לתמוך במשפחות, להוכיח למשרד הפנים שהציבור לא שכח ולדרוש מממשלת ישראל לעצור את הגירוש, להסדיר את מעמדם של הילדים ולתת להם להמשיך בחייהם. אל תתנו להם לעמוד שם לבד.

>> לא לגירוש ילדים, שבת 20:30, כיכר הבימה.פרטים נוספים כאן

• הבועה
• ילדי עובדים זרים
• ילדי מהגרים
• עם הילדים